כתב סופר יורה דעה קנח

המבין יבין בשכלו לקוראו ולהבין הענין ע"פ שכלו אבל אין נקרא מאליו, והמדבר דובר בשפה ברורה ועל פי תנועתו והפסקתו בין תיבה לתיבה ונתינת רווח בין הדברים מובן הענין לשומע קולו, ואפשר מה"ט דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרו בכתב והיה אפשר למטעם טעמא דעדות פסול בכתב כי כתב הכתוב ומונח לפני ב"ד עדיין לא הגידו הגדה שמובן ממנו מה הם אומרים רק ב"ד הקוראים משכלם יבינו ויפרשו הענין ויבינו במקרא שיקראו ואין זה הגדה שלימה של העדים כמו אילו היה אומרים בפה מלא, אלא לפ"ז כשמנקדים האותיות והתיבות כראוי' ויסמנו ויעשו ציונים עד שמובן מתוך הכתב כמו דובר בפיו יהיה כשר וזה לא שמענו ועוד יהיה אלם ראוי' להגיד כה"ג וע"כ דאין זה טעמא ומ"מ נראה גם לר"ת דס"ל כל הראויה להגיד גם בכתב כשר דגזה"כ הוא דווקא רק כשאינו ראוי' להגיד בפה או מטעם שהסברנו לעיל מ"מ דווקא בניקוד עד שיובנו דבריו שבכתב מאיליו כנ"ל ודין צריך תלמוד עדיין וצ"ע

ואומר מעתה מי שכותב המגילה כמו שהיא כתובה לפנינו בלי ניקוד והפסק במקראות בין תיבות דלא שייכי' להדדי ומתוך הכתב אין להם הכרע ע"ד שאמרו חז"ל ג' מקראות אין להם הכרע אינו מספר מעשה הנס ע"י כתיבתו שאין מובן ע"י כתיבה כמו שדובר בפה, (כמו והמן נפל דאילו קרא נפל בקמץ נשתנה הענין ולא יצא רק צ"ל נופל בחולם כדאיתא במג"א תר"צ סעקט"ז וזה ע"י כתיבה בלי ניקוד איננו מוכרע לקרות כך) והא"ש דקאמר ש"ס אילימא דמסדר פסוקי פסוקי ולא אילימא דכותב פסוקי ויוצא בקריאה דכתיבה כדיבור דסתם כתיבה דמתני' היינו בלא ניקוד הגם דמגילה שנקדה כשרה כמבואר בשו"ע או"ח הלכ' מגילה סי' תרצ"א ס"ט מ"מ סתמא איננה נקודה והיה צ"ל אילימ' שכ' פסוקי ונקדה דאל"ה בלא"ה אינו יוצא בכתיבה כמ"ש ולכן מקשה בקיצור אילימא דמסדר פסוקי וכתבה כדרך הכותבים מגילה בלי נקודות, הא הוי על פה, ולאחר דאסיק דבע"פ לא יצא שוב גם כותב ומנקד לא יצא דכותב הוי רק בעל פה ולא מתוך הכתב ואפי' כותב ומביט (בשעת כתיבה) במגילה אחרת הוי בע"פ כמ"ש לעיל כנלפע"ד נכון ועיין והבן

שוב הראוני כי כוונתי במ"ש דמביט ומעיין בספר וכותב אח"כ הוי בע"פ שכוונתי בזה לדעת הקדושה של אאמ"ז מאוה"ג זצ"ל בתשובותיו המכונה תשובת רע"א סי' כ"ט ולמ"ד ול"א ואמרתי שישו בני מעי כי כוונתי לדעתו הקדושה, אלא דמצאתי כתוב עוד שם דכל דיש קפידא בשמיעה ל"מ כתיבה בוודאי ונסתייע בסוף סי' ל"א מתומים סי' צ"ו וכבר כתבתי הנלפע"ד

ועיין בתומים סי' צ"ו דמייתי קושיא בשם ש"י מהא דממעטינן אלם משבועות עדות דכתיב אם לא יגיד ואינו ראוי' להגיד אי שבועה בכתב לא הוי שבועה איך אפשר שישבע כלל וכתב כי היא קושיא עצומה לכאורה להוכיח מינה דמהני שבועה בכתב, ולפע"ד י"ל עפמ"ש הנוב"י קמא חי"ד סי' ס"ז דאפשר לישבע ע"י שליח, וכי כן אפשר שעושה שליח לשבע עבורו שבועת עדות או יאמר אמן עבורו והרי שליח יוכל לעשות בכתב כמ"ש הרא"ש גיטין פ' האומר סי' כ' דכל דלא בעי לשמה בוודאי יוכל לעשות ע"י כתב דסגי בגילוי דעת ושפיר אפשר לשבועת עדות באלם לולי דאי אפשר להעיד בכתב וקרא בראוי' להעיד מדבר, ובעדות בוודאי ל"מ שליחות להעיד דהוי עד מפי עד ועוד שלוחו ג"כ מפי כתבו יודע ולא מהני כנ"ל, ועיין בס' בית מאיר סי' ק"כ סעי' ד' מ"ש על נוב"י הנ"ל ובתשובה א' קיימתי דבריו

והיתה לבאר דלא קשיא עלן אלם שא"א לשבע בכתב איך יעשה שליח לשבע עבורו הא כל דאיהו לא מצי עביד שלוחו לא מצי משויא הא לק"מ דהא איתא בשבועה ובחיובא אלא דפומא הוא דכאיב ליה וא"א לו לדבר שפיר עביד שליח לדבר במקומו, וכה"ג אית' בש"ס בדוכת' טובא, (אינני מבין דאם האלם לא יכול לשבע בכתב וגם לא בפיו היאך איתא בשבועה ובחיובא רק משום דיכול לשבע ע"י שליח והלא על זה אנו דנין אם יכול לעשות שליח לשבע בעבורו כיון דהוא איננו יכול לשבע איננו בשבועה)

עוד שם בתומים מייתי ראי' דא"א לשבע בכתב מירושלמי פ' כה"ג דהקשה וימנה אנטלר ותי' ואם יתחייב שבועה וכי אנטלר ישבע וקשה ישבע בכתב וישלח כתבו לב"ד ואין כאן בזיון כלל וע"כ דלא מהני והיא ראיי' עצומה לכאורה ונלפע"ד דאין כאן ראיי' כלל ע"פ המבואר דעיקר שבועה היא שתהי' בפני בעל המשביעו או בפני העד המחייבו שבועה ויודע בירור הדבר וגם צריך איום ב"ד קודם השבועה עיין כ"ז ח"מ סי' פ"ד סעי' כ' וכ"ג, הגם דכ"ז אין מעכב בדיעבד, מ"מ איך ידיינוהו כשיתחייבו שבועה לחייבו לשבע שבועה שאיננה כתקנה לכן אין דנין אותו כלל, וע"כ אתה צ"ל כן דאל"ה קשה למה אין דנין אותו שמא לא יתחייב בשבועה ועכצ"ל כיון שאם לא יתחייב רק ע"י שבועה לא יהי' אפשר להשביעו ע"י אנטלר לכן אין דנין בו כלל כיון שא"א לדונו כראוי' כן נאמר שאם יתחייב שבועה א"א לעשות בו כל עיקרי דיני שבועה אין משביעים אותו כלל כיון שא"א בפני בע"ד ואיום ב"ד דאיום בכתב אינו דומה לאיום בע"פ ועיין רמב"ם פ"ט מעדות דלכן חרש המדבר פסול לעדות כיון שאינו שומע איומן של ב"ד, וקשה יכתבו בכתב האיומים וע"כ אינו דומה איום בפה שנכנס אל הלב ופועל מורא יותר מאיום בכתב וא"ש ועיין

עוד שם בתומים ראיי' א' מהא דאמרינן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו סיץ ממקלל חבירו בשם מנ"ל דלמא ע"י כתב, וכתקשה בזה בח"ס ביתר ביאור והעלה דזיל בתר טעמא של איסור זה משום דמבזה השם שמוציא לבטלה או לשוא ולקללה תה אינו שייך בכתב עי"ש, וכראה להוסיף הלא חזיכן דאיכא יותר קפידא להוציא השם ככתבו בפה תלכתבו באותיותיו, כדדרשו ז"ל (פסחים מ"ג ע"א) זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר לא כינו שאני נכתב אכי נקרא ה"ה וה"כ מוציא ש"ש לבטלה ולשוא דילפינן מלא תשא דווקא בפה ולא בכתב כנ"ל וכן יש למשמע מלשון הקרא לא תשא כי לא ינקה ה' את אשר ישא, ועיין רמב"ן תשא מלשון הרמת קול ישא ביום ההוא עיי"ש, וקרא בכסבע בפה, וא"א למילף דהיה בכתב דמצינו חילוק בכבוד ה' בין כותב להוגה בפה כמ"ש ובתשוב' זקני נתקשה אם כתב כדיבור איך מותר לכתוב השם, ולא זכיתי להבין הרי התירה ההורה לכתוב ולא להוגה בפה (ומותר בכתיבה של מצוה ושאיננה לבטלה כמו שמותר להוציא ש"ש בתפלה וברכה ובמקום שאין לבטלה ולכתבו בחנם לבטלה יש לומר דאסור באמת כמו הזכרה בפה לבטלה) ובוודאי יש חילוק רב בהא בין כתיבה לדיבור לענין כבוד ה' הסתר בפה ולא בכתב, אבל לענין מעשה כתיבה עדיף והדבר פשוט לפע"ד

והלום ראיתי בתשובת דודו של זקני הקדוש זצ"ל סי' כ"ט תשובת אדוני דודי מאור ישראל מו"ה וואלף איגר זצ"ל אשר נקרא שמי עליו דמביא ראיי' דכתיבה לאו כדיבור מהא דחמשה לא יתרומו וא' מהם אלם ומבואר הטעם בגמרא משום הברכה שאינו יכול לברך והרי יוכל לברך בכתיבה ע"כ דלאו כד"ד, ועיי"ש מה שהשיב עליו בסי למ"ד כבוד ב"א זקיני זצ"ל משום דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו, וכבר פלפלנו בזה לעיל, והעיקר נ"ל דכל שהוא ברכה ושבח ותפלה ל"מ ע"י כתיבה דידוע דהוצאת התיבות מפיו מעורר הכוונה והתלהבות הלב ועיין שו"ת חו"י סי' קצ"ו מ"ש מתועלת הבל פה וכ' מ"מ בשבועה ל"ש זה עיי"ש, והיינו טעמא דברכה וכיו"ב דעיקרה הכוונה והתעוררת ומשו"ה כ' הרב"י בברכות דכל מידי דתפלה ושבח לכ"ע בעי כוונה דעיקר הכוונה וע"י הוצאת הפה מתעוררת הכוונה שפיר, משא"כ ע"י כתב, ולכן אין ראיי' מאלם דלא יתרום ומ"ש עוד שם מהא דכ' תוס' דתרומה ניטלת על ידי מחשבה דאל"ה תיפוק לי' דאלם לא יוכל לדבר ולהפריש ואי כתיבה כדיבור יוכל להפריש בכתב, בקל יש לדחות דמתוך הכתב לא ניכר ולא כראה כי כותב על כרי זה לפוטרו, וכה"ג כ' בח"ס ד"ה אחר זה עיי"ש, ולפ"ז מ"ש עוד שם אי יוצא בספירת עומר בכתב כיון שאינו יוכל לברך בכתב ע"כ צריך לברך בפה ולכתוב אח"כ המספר, ויש לחוש לברכה לבטלה שמא יתטושטס הכתב בתוך הכתיבה דזה שכיח וכעין זה כתבו המפרשים דלכן לא תקנו ברכה לזבה שמא תסתור, (תוס' כתוב' ע"ב ע"א דה וספרה) וכמו דבתענית יחיד לא יאמר ענינו בשחרית שמא לא יגמור תעניתו ועיין כ"ז בח"י סי' תרפ"ט אבל לענין עיקר הדין כמו דשבועה מהני ע"י כתב כן הדבר חזה

ומצאתי כתוב בגליון תשוב' זקני זצ"ל כ"י של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ואעהיקו פה לתשלום הענין אשר זה לשונו הטהור, לפע"ד מדאמרינן ביומא כ"ג ע"ב המונה ישראל עובר בל"ת דלא ימד ולא יספר שמע מינה אפילו כותב ולא מוציא בפיו עובר דאל"ה למה ליה בזק וטלאים לשאול המלך (כדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים) ויואב כמי אמאי לא מכם בכתב וכן הקשה רמב"ן בחומש ו"ו לא מנה השקלים שהרי הי' הדבר כתעב בעיני יואב עיי"ש, ה"כ קשה מ"ט לא ספר בכתב אע"כ לעולם עובר בלאו, ומדלא יספר משמע אפילו בכתב א"כ ע"כ עמוד וספור נמי בכתב מדרמי התם קראי כתיב והי' מספר וכתיב אשר לא יספר ולא תי' והי' מספר ע"י כתב אע"כ אין הפרש, ואפי' אי בעלמא כתיבה לאו כדיבור דמי לענין שבועה וברכה וברכת התורה מ"א לענין ספירת העומר יוצא אי נתכווין לצאת בזה עכ"ל הזהב, וחוט המשולש זכות שלושת אבות הקדושים הנזכרים למעלה כי רבה יגן בעדי עדי עד

וזאת תורת העילה מדברים האמורים למעלה

א) כי קיימתי מילי דאבוה זצ"ל אשר הסכים לדינא עם החי"י, נשבע בכתב הוי שבועה והוספנו תוספ' מרובה דפסק זה עולה יפה אפילו באלם אפילו לר"ת ודעימי'

ב) אלא דסדית בי' נרגא מתוך דברינו דאפשר כל דאינו מנוקד ומסומן האותיות ותיבות עד שעל ידי זה מוכרח פירושו כמו המדבר לא הוי כדיבור ואפילו כותב לעצמו ובמחשבתו מכוין פירושו שכותב, ומ"מ אין מעשה הכתיבה כמעשה האמירה שאין