כתב סופר יורה דעה קנז

אלא דברינו אלו לא יוצדקו לשיטת ר"ת ודעימי' דכל שראוי' להגיד בפה אין הגדה מעכבתו ומהני כתב ג"כ, ולמה דכתיבנא אין לו טעם לשיטה זה כמובן, ולשיטה זו אני חוזר ע"כ לדברי' הנתני' מלמעלה והבן

והנה שו"ת שב יעקב סי' מ"ט הוכיח מש"ס מגילה י"ח ע"ב אלימא דקמסדר פסוקא פסוקא וכתבה והנה במתני' לא קאמר רק הי' כותבה ובגמ' מוסיף דמסדר פסוקי פסוקי היינו דאמר תחלה על פה וכתב, ואי יוצא בכתיבה הול"ל אי דכתב פסוקא פסוקא והרי כתיבה כדיבור ול"ל קריאה בע"פ כלל, ועוד מדמסיק אלא דמנחא מגלה קמיה וקרא ממנה והוה קורא מתוך הכתב ל"ל קריאה כלל הרי יצא בכתיבה דהוי כדבור דכי כותב מהמגלה דמנחא קמיה הוי כקורא ממנו דכתיבה כדיבור וע"כ דכתיבה לא הוי כדיבור אלו דבריו ז"ל

והיתה לבאר הא דנתקשה מתחלת שקלא וטריא דקאמר דמסדר פסוקי פסוקי וממסקנת ש"ס דמנחא קמיה וקרא מתוכה, ולא מאמצעיות דאמר אלא דכותב פסוקי פסוקי וקרי לי' למה צריך קריאה כלל בס"ד דלא בעי כתובה כולה קמיה הא יצא בכתיבה נ"ל דהא ל"ק לי' לבעל שב יעקב כיון דכבר הקשה הא קריאה בעל פה לא יצא א"כ לא עדיפא כתיבה זו מקריאה בע"פ דלא יצא עד שיקרא מן הכתב וא"כ כותב זה שלא מן הספר בשעה שכותב והוא כמדבר בעקימת ידים בשעה שכותב זה וא"כ רק בע"פ הוא אומר ולא יצא, ולכן ל"ק לי' רק כדהקשה מתחלה אלימא דמסדר פסוקא והיינו דיצא בע"פ למה לי קריאה כלל בע"פ בכתיבה עצמה יצא וכן למסקנא דכבר ידע דבע"פ לא יצא קשיא ליה למה לי' דיקרא מן המגלה המונחת קמיה הלא בעיון בה תחלה והדר כותב תסגי דכיון דכותב מתוך הכתב הוי כקורא מתוך הכתב כן ס"ל ע"כ, אלא לפע"ד י"ל קורא מתוך הכתב היינו שיביט בכתב בשעה שמוציא התיבה מפיו, ולא סגי כשראה והביט בתוך הכתב ואח"כ קורא בע"פ, ולפי"ז כשמביט בכתב וכותב אח"כ, ניהי דכתיבה כמדבר מ"מ הוי כמדבר בע"פ כנ"ל ברור

ולא נשאר עלן אלא מדמוסיף בתחילה דמסדר פסוקי פסוקי עד דלא ידע דבע"פ לא יצא הי' יוכל לומר דכתב פסוקי פסוקי והיא קושיא חמורה לכאורה וראיתי בתומים סי' צ"ו שדחה קושיא זו בדברים במח"כ דכ' דמה ענין שבועה לזה שהצריך התורה קריאה לפרסם הנס, וא"כ סופר שכותב פ' קריאת שמע יפטר מק"ש למען דס"ל דל"צ להשמיע לאזניו והנה מה שכתב שצריך קריאה לפרסם הנס תינח כשקורא בציבור בוודאי בעי לקרות בפה כדי שישמעו ואפילו אינם רוצים לצאת מ"מ לעצמו איכא פרסום הנס ע"י שישמעו אחרים סיפור הנס, אבל כשקורא ביחיד לעצמו בדוד בחדרו (כרוב הפוסקים דגם ביחידות חיי' לק' המגי' דלא כר"ג הובא במרדכי דרק ביו"ד קריאת המגלה אבל יחיד בפני עצמו כלל לא) מה איכא בין כתיבה לדיבור, ורמוזים דברים אלו בתוך דברי ח"ס ד"ה ומה שכ' הגאון וכו' (הגם שנ"ל כאן שעיקר חיוב קריאת המגלה לכ"ע לא תקנו רק בצבור כמבואר מגילה ד' ע"א וצריך לקראה בפה ה"ה ביחיד) ומ"ש וא"כ סופר שכותב פ' ק"ש יפטר מק"ש למאן דלא בעי השמיע לאזניו, לא ידעתי מנ"ל דלא דלמא באמת יצא דמה לי דובר ומה לי כותב, ומ"ש למ"ד דלא בעי השמיע לאזניו, נראה מדבריו דמ"ד דבעי שמיע' האוזן בוודאי כתיבה לאו כדיבור, ולדידי נרא' דגם למ"ד דבעי שמיע' האוזן ויליף מדכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, היינו כל שמדבר י"ל מקרא דשמע דאין דיבור בלא שמיעה דכל היוצא מפיו הוא השמע לאזניו, ומינה יליף קריא' דמגילה ובהמ"ז וכדומה כיון דדרך הדיבור להשמיע לאחרים, וס"ל דה"ה שיגיע לאזנו לכהפ"ח שזהו ענין הדיבור הנשמע, אבל גם בכתיבה סגי דענין הכתיבה לאו בשמיעת אוזן תליא אלא בראי' שאחריה והוא עצמו רואה מה שכתב כאן, וסגי בראיה מה שכתב והוא רואה בשעה שכותב, ואי נימא כל דתליא בשמיעה בוודאי לא הוה כתיבה במקום אמירה בפה א"כ יש חילוק פשוט בין עדות לנשבע דהגדת עדות הוא שישמעו הדיינים עדותו להכי לא סגי בכתיבה דראיה לאו במקום שמיעת הדיינים הוא, אבל נשבע לעצמו מוצא שבועה בפיו לא בעי שישמע לאזניו (הגם דכתיב לבטא בשפתים מ"מ לא כתיב ביה שמע דבעי דיבור הנשמע לאוזן ואדרבה יש לומר "לבטא בשפתים" ממעט שמיעת האוזן כדי שלא נטעה לילף גם שבועת ביטוי מק"ש כמו דילפי' בהרמ"ז) לכן גם כתיבה סגי ומדלא נחתו לחלק בהכי ש"מ דמה לו שמיעה בדיבור ומה לי ראיית הכתב אי לאו דבעי פה דווקא והבן

והיה נ"ל לפום רהיטא להביא ראיי' ממתני' דפ"ג דמגילה דחרש אינו מוציא וכר"י דצריך להשמיע לאזניו וכיון שא"א להשמיע לאזניו אינו בר חיובא במצוה זו ואינו מוציא לאחרי' כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא רבים ידי חובתן ואי כתיבה כדיבור, ולפמ"ש דגם דבעי שמיעת אוזן אי כתיבה כדיבור סגי בכתיבה וראיית עיניו במקום שמיעה א"כ חרש בר חיובא וקיום מצוה זו דהא אפשר לו לכתוב ולצאת לעצמו וכיון שהוא בר חיובא במצוה זו ממילא יוציא אחרים י"ח ובקריאה הגם שהוא אינו יוצא בקריאה זו שאין נשמע לאזניו מ"מ לא גרע ממי שיצא מוציא כיון דב"ח הוא כמבואר בש"ס ר"ה דף כ"ח ע"א והיה מוכח לכאורה דכתיבה לאו כדיבור (ולפי מה שאיתא לעיל ליישב התומים דמגילה שאני דעיקר מצותה נתקנה רק לקרותה בע"פ לא קשה מהנ"ל ונשאר הסברא על קיומה ומעמדה) או כל דבעי שמיעה בוודאי לא יצא בכתיבה כדעת התומים, אלא דהא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דלאמת דקריאה בעל פה לא יצא אי אפשר לצאת בכתיבה ואפי' קורא (וכותב מתוך מגילה דבשעה שכותב עיונו רק על התיבה שכותב והוי כקורא בע"פ וכיון שרק ע"י כתיבה הוא יכול לצאת והרי בשעה שכותב אינה כתובה כולה לפניו דהרי כותבה ורק ע"י כתיבה זו יוצא והלכה שתהא כתובה כולה לפניו ואפילו למאן דאמר שרק מאיש יהודי צריך לקרותה כדאיתא מגילה דף ע"א) ועיין

ומ"ש עוד שם בתומים כיון דכתיב נזכרים ודרשינן זכור בפה לא תשכח בלב שם דף י"ח ע"א וכיון דזכירה בפה פשיטא דכתיבה ל"מ, גם זה לא אבין דעל זה אנו דנין מנ"ל זכור בפה דלמא לאפוקי בלב אבל ה"ה בכתיבה (ובפרט לפי המבואר לעיל דמעשה הכתיבה חשוב יותר מדיבור פה וא"כ כש"כ כתיבה דמועיל אך הקושיא לפ"ז מנ"ל דזכור מהני בפה דילמא דווקא ע"י כתיבה דחשוב יותר מאמירה בפה) ואולי כוונתו דאין זכירה היטיב רק כשמוציא מן הפה ולא בכתב, וכ"כ בח"ס על פי דרשת חז"ל כי חיים הם למוצאהם למוציאיהם בפה, ונ"ל להבין בזה דרשת חז"ל זכור בפה לא תשכח בלב והיכן רמוז בתיבת זכור שהוא בפה ולא תשכח בלב, נ"ל שע"י שהוא מוציא בפה ממילא לא ישכח מלבו והיינו זכור בפה שהוא גורם הזכירה ולא תשכח מלבו אח"כ, משא"כ על ידי כתיבה לא יזכור בלבו נהפוך הוא שכתוב בספרים דכתיבה גורמת השכחה בטבע ומה"ט דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתובה בכתב

ואאמ"ו זצ"ל בח"ס כתוב לאמור, עפמ"ש תוס' גיטין ע"א דאמירה בוודאי דווקא בפה, ובמגילה הא דרשינן אמר עם הספר אמרה מבעי ליה אלא, יאמר בפה מ"ש בספר (דף ט"ו ע"ב) וכיון דכתיב אמירה במגילה בעי דווקא אמירה ולא כתיבה והנה באמת רק דרשת חכמז"ל הוא ואסמכת' על הקרא דפשטות דקרא לא מתפרש הכי כמובן, (ואי"מ לו יהא רק תיקון רבנן דבתראי דתקנו אמירה ואסמכוה אקרא ולא מעיקר תקנת כנה"ג מ"מ אתיא הכל שפיר כיון דחייב באמירה מדרבנן וכל המשניות וגמרא בתר דתיקנו אמירה וצ"ל דהוה דרשה זו רק כמו מדרש אגדה ואין למידין מן האגדות)

והנה נתקשה שם במ"ש הרמב"ן על התורה ויאמר יתרו אני חותנך יתרו, וכתב רמב"ן על ידי כתב דע"י שלוחו ל"ש אני חותנך וע"כ כתב שלח לו הרי מצינו אמירה בכתב ובאמת אין מזה תפיסה על הרמב"ן אולי ס"ל כתיר' שני של תוס' גיטין ע"א דילפינן בחליצה מוענו הלוים עיי"ש, ובתי' ראשון מפרש תוס' הא דויאמר יתרו כפי רש"י בחומש ויאמר ע"י שליח (ולא כרמב"ן), ומצאתי במדרש דפליגו בי' תנאי ר"א ור"י אי ויאמר ע"י שליח כרש"י או בכתב כרמב"ן, אלא דרמב"ן מייתי ראי' מקרא דויאמר חירם מלך צור בכתב אל שלמה הרי מצינו אמירה בכתב ולכאורה מזה קושי' לתי' ראשון של תוס', ולק"מ דשם מפורש ויאמר בכתב (אבל צ"ע למה לא ילפינן מהכא דהיכא דכ' אמירה סתם גם בכתב מקרי אמירה ומויאמר המן בלבו דגם בלב מיקרי אמירה ועוד גבי ויאמר בלבו גלי לן שפיר דהרהור בלב מיקרי ג"כ אמירה אבל בכתב דגבי חירום למה כתיב ויאמר ליכתוב ויכתוב דהא הכתיבה הוה מעשה יותר מאמירה) אבל סתם אמירה בפה הוא, ומשו"ה נמי לק"מ מהא דויאמר המן בלבו, ויאמר עשו בלבו דמפורש בלבו אמר אבל סתם אמירה מוציא דווקא בפה, וכה"ג אמרתי אני אל לבי דקהלת וכה"ג טובא

ועוד נלפע"ד דמהא דחליצה לק"מ מכל הנך דוודאי סתם אמירה שמדבר אחד אל חבירו כשעומד עמו פנים אל פנים הוא אמירה בפה דאין דרך לכתוב בפניו כל שיוכל לדבר, אבל שני בני אדם המרוחקים זה מזה ורוצה לדבר עמו ולגלות לו רצונו מדברים על ידי כתב, ולכן בחליצה דכתיב ועמד ואמר וכו' ועלתה יבמתו השערה וכו' וירקה בפניו ואמרה ואמר שלו היינו בפני ב"ד פה אל פה בוודאי אמירה זו סתמא בפה כמדבר איש אל רעהו פא"פ, אבל ביתרו שהיה מרוחק ממשה והודיעו שבא אליו אי אפשר אלא בכתב והיא היא האמירה שבין ב"א המרוחקים זה מזה מדברים ואומרים זה לזה ע"י הכתב, וזה ג"כ כוונת רש"י בגיטין ע"א שכ' ול"ד לשטר שחותמים ביומו דאורחיי' בהכי כוונתו רצויה כיון דאורחיי' בהכי היינו עפ"מ שרגילים להעיד לעדות ולראיה לימים רבים שיהיה ביד הקונה או המלוה בשטר משא"כ להגיד בפני ב"ד על דבר שהוא מאז כיון שעיקר עדות בפני ב"ד דרך להעיד בפה כנ"ל נכון

וכשאני לעצמי מה אני אומר ביישוב קושית שב יעקב ממגילה, דנ"ל מסברא דאין כתיבה כמדבר כי כתב אשר נכתב אם אינו מנוקד ומצוין בציונים אין לו ביאור והבנה לפי פשוטו רק