כתב סופר יורה דעה קנו

דמהני מטעם שכתבתי נקיט לשון המורגל בש"ס למשל ולמליצה כל הראוי' לבילה

והא"ש דל"ק קושיתי מהא דאי' כותבין גט לאשתו עד שמשמיע קולו או מרכין בגופו לאפוקי בכותב כתבו ואפי' בפקח שיוכל לדבר, דשם לענין לשמה דס"ל לתוספת' דכל שצוה בכתב לא הוי לשמה אין להסביר כמו שהסברתי בעדות, אלא כל שלא מוציא בפ"ו ממש לאו לשמה הוא שוב אין לחלק בין ראוי' להגיד בפה או לא כמו בעדות דחילוק רב מאוד ביניהם כמ"ש כנ"ל, והדברי' ברורי' לפע"ד ועיין

וע"פ דברים הדברים האלו מצאנו מקום יישוב לסתירת הרמב"ם שעמד עליהם בכ"מ דבפ"ט מה' עדות כתב הרמב"ם דבעי שיעידו בפיהם או ראוי' להעיד נראה שיטתו כשיטת ר"ת דשולח עדותו לב"ד כל שראוי' להעיד בפיו, ובפ"ג כ' כל שטרות דרבנן משום ל"ת דלת בפ"ל אבל בקנסות ומלקו' וגלות דווקא מפיהם ולא מכתבם הרי ס"ל דאפילו ראוי' להעיד בפה לא מהני ועיין בלח"מ שכתב דכוונת הרמב"ם כשאין העד קיים רק מדרבנן הכשירו, וכ"כ בתומי' סי' כ"ח ביתר ביאור מדנפשיה ולא ראה שכבר קדמוהו בלח"מ, ולפע"ד דחוק ורחוק לומר כן בכוונת הרמב"ם דהרי מתחיל מדאורייתא בעי מפיהם דכתיב על פי כו' ומסיים אבל בקנסות ומלקות וכו' דווקא מפיהם, ולפי' הלח"מ הי' לו לומר כשאין העדים קיימי' לא ולמה תלה בפיו ובכתב והלא כשהן קיימים אפילו ע"פ כתבם כשר כל שראוים להעיד בפה, ועיין נב"י ח"ר חיו"ד סי' ס"ו שהעלה דס"ל לרמב"ם כל שכותבים שלא בפני ב"ד ושולחים לב"ד או שטר שבא לפני ב"ד הוי כמעיד שלא בפני ב"ד דבשעת כתיבה אז הגדת העדות והוי כמעיד שלא בב"ד, והיינו דבפ"ג דעדות ובפ"ט איירי בכותב בפני ב"ד אלו דבריו ז"ל, וקיימתיה מאז מעצמי, ולדבריו צ"ל הא דאלם אפילו בב"ד לא מהני משום דאינו ראוי' להגדה כלל בפה וממועט מעל פי כמו לר"ת, א"כ הא דפקח שלא בב"ד לא מהני לא ממועט מעל פי אלא משום שאינו מעיד בב"ד ולא עדיפא מהגדה בפה שלא בב"ד, שאיננו מועיל וזה בוודאי אין להעמיס בכוונת הרמב"ם ובלשונו בפ"ג דכ' משום דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם והא בראוי' להגיד בפה אין הטעם משום על פי אלא משום דכותב ומעיד שלא בב"ד וזה ענין בפ"ע, וגם סיום דבריו של הרמב"ם מ"ש בעדות קנסות וכו' דבעי דווקא בפה לא מתפרש כלל

ולכן הנלפע"ד עפמ"ש לעיל להטעים טעם דלא מהני עדות בכתב שבקל לכתוב שקר מלהגיד בפה מלא וזה הטעם ג"כ שצריך להעיד בפניו כל שאפשר כדי שלא יעיז לשקר כמבואר, וכתבנו דס"ל לר"ת כל ששולח עדותו בכתב ויוכל לדבר הוי כמעיד בפה שירא שמא ישאלוהו פעם להגיד בפה, ובהא חולק הרמב"ם וס"ל מסברא כל שמעיד בשטר או שולח עדותו לב"ד אולי אינו ירא ואינו חושש שמא פעם ישאלוהו להגיד בפה כיון שהולך לו ושולח כתבו ע"י שליח אבל בשעומד לפני ב"ד להעיד ודרך העדות להגיד בפה ואם יקרה מקרה שרוצה לכתוב או אקרי וכתב בוודאי הסברא אלימא לולי שיוכל לומר בפה לא הי' כותב דחש לנפשי' שישאלוהו באותו מעמד שיאמר בפה מה שכתב כאן ויחקרוהו וידרשוהו יותר בוודאי הוי כתבו כמעיד בפה מלא והיינו ע"פ פיו ולא ע"פ כתבו, והא"ש דבפ"ט עוסק ובא במעיד לפני ב"ד כ' שצריך שיהיה מעיד בפיו או ראוי' להעיד דכל שראוי' להעיד בפיו היינו על פיו כמ"ש לאפוקי חרש או אלם אפי' בב"ד לא דאין ראוי' ואין עדות שלו רק לסמוך על כתבו וזה לא מהני, אבל בפ"ג כ' דשטרות לא מכשרו מדאורייתא אפי' ראוי' להגיד בפה כיון שלא נעשו בב"ד וה"ה שולח עדותו לב"ד ולא כתבו בב"ד דאינו רק עדות בכתב, דמה שיוכל לדבר אינו מסייע כלל להאמינו כיון שלא כתב בב"ד ומסיים אבל עדות קנסות ומלקות כו' דווקא בפה ולא בכתב היינו כל שיש להאמינו ע"פ ובכלל כשכותב ויוכל לדבר וכותב בפני ב"ד הוי עדותו בפה כמ"ש, אבל בכתב היינו שאין להאמינו רק ע"י כתבו כגון אלם לא דבעי' על פי (ממש) שנים עדים ודברי הרמב"ם מדוקדקים ומזוקקים בעזה"י

ויש לעיין לדברינו שאלם שחותם בשטר (לא מהני) דאפשר לא תקנו בשטרות דווקא בפקח שיוכל לדבר הגם שלא בב"ד הוי בכתב ואין מה שיוכל לדבר מעלה מ"מ כיון שעכ"פ מתכשר עדותו בכתב בפני ב"ד הכשירו משום נע"ד גם שלא בב"ד, וגם י"ל דגם שלא בב"ד איכא קצת להאמינו שירא לכתוב שמא ישאלוהו כדס"ל לר"ת באמת כמ"ש, הגם דרמב"ם ס"ל דאין זה סברא דאוריי' מ"מ מדרבנן הכשירו, אבל אלם שאין עדותו באפשרו' לעולם לא הכשירו בשטר דחילוק רב בינו לבין יוכל לדבר, וכיון דל"ש להכשיר עדות אלם משום נע"ד דהרי יש פקחי' מדברים טובא לא הכשירו בעדותו שטרות וצ"ע לדינא

ומאחר שבארנו שיטת הרמב"ם נ"ל עוד דגם רש"י אפשר ס"ל כשיטתו, דכ' בנימוקו בחומש ע"פ שני' עדים לאפוקי שולח עדותו בב"ד דלא כר"ת נ"ל דווקא שולח עדותו ס"ל דלא מהני דלא כר"ת, אבל כותב בפני ב"ד י"ל דמודה דמהני כשיטת הרמב"ם ע"פ שבארנוהו, והכי מוכח מדלא כ' ע"פ שנים וכו' לאפוקי כותב עדותו ולמה פרט כותב ושולח עדותו, נראה לעין דס"ל דווקא שולח עדותו בכתב פסול אבל בכותב בב"ד כשר וכנ"ל ועיין

ובש"ע ח"מ סי' כ"ח עדים ששלחו עדותן לב"ד בכתב אינו עדות לפמ"ש יש לכוון פסק הש"ע עם שיטת הרמב"ם דווקא אם שלחו לב"ד וכתבו חוץ לב"ד, אבל בכותבים בפני ב"ד וראוי' להגיד בפה כשר, הגם דכסף משנה לא נחית בשיטת הרמב"ם למ"ש, ורמיא דידי' אדידי', ומביא גרסת הטור ברמב"ם פ"ט מעדות, מ"מ הרווחנו דלא מפורש בש"ע להדיא להלכה דבפני ב"ד לא מהני עדות בכתב ומאן דפסק השתא הכי לא עשה מעשה נגד הש"ע ועיין

המורם מדברינו אלו כי הטעמנו טעם לשבח למסבר שיטת ר"ת וגם לדידי' הא דפסול עדות בכתב לאו גזה"כ מלתא בלא טעמא הוא, וכן לשיטת הרמב"ם לפי גרסא שלנו בפ"ט מעדות וכ"ז לא שייך בשבועה בכתב וא"כ לכל השיטות בין יוכל לדבר או אלם מהני שבועה בכתב, ולדברינו י"ל גם שיטות הסוברי' דלא כר"ת ודלא כרמב"ם ואפי' במעיד בכתבו בב"ד אפילו יוכל לדבר לא מהני, מ"מ בעיקר הסברא דפסלה התורה עדות בכתב משום דבקל לשקר לא פליגו אלא דבהא חלקו דלית להו מה שכתבתי כיון דאפשר בפה ירא לשקר בכתב הא לא ס"ל, ועכ"פ לכ"ע מהך סברא יש חילוק לכל השיטות בין עדות לשבועה מלבד סברת אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס הנ"ל ועיין כנלפע"ד

עד כה דרכתי בדרך ובעקבות אבי הקדוש זצ"ל אשר דרכו בקודש לחלק מסברא בין עדות בכתב ובין שבועה בכתב ולמסברא קרא למה בעדות פסול, ויש מקום שאלה מנ"ל למדרש טעמא דקראי ולחלק ע"פ טעמינו בין עדות לשבועה

וכשאני לעצמי עלה ברוחי רוח אחרת, להראות פנים מסבירות, בגופא דדרשת חז"ל אשר ז"ל מפיהם ולא מפי כתבם, לפי הפשוט דרשו ופרשו על פי שנים עדים כו' שיהי' על פה של עדות ופי כמו פה, וצ"ל איך אמרו מיד ולא על פי כתבם מה פה יש לכתב, והרמב"ם תיקן לשונו וכ' ולא ע"י כתב, ולפי האמור בש"ס באיזהו מקומן ולא ע"פ כתבן צ"ע

ולכן נ"ל דלא דרשו ע"פ כלל מלשון פה דעל פי היינו כמו ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, היינו מכחם ופעולתם דעתם ורצונם וכן מתפרש בכ"מ ע"פ פשוטו (כמו לפיהן ישיב גאולתו וכו' וכן על פי הגורל כפשוטו של מקרא) וכן ע"פ שנים עדים אלא הכי דרשו דבעי' שיהי' עדות נשמע או נראה לב"ד מעדים עצמם כשיוצא מפיהם ולא יראו עדותם כתוב על הכתב והיינו בוודאי גדול כח המעשה של כתיבה ממעשה של פה והוצרכו לומר עקימת שפתיו הוי מעשה ודומה למעשה ומעשה ידי אדם הוא מעשה יותר וכ"כ בח"ס מסברא, אלא דמעשה הכתיבה הרואה כותב אינו יודע ממעשה אצבעות הכותב כלום רק אחר שכתוב על הספר וכבר נפרד המעשה מן העושה לכן עדים שכותבים עדותן לא נשמע ולא נראה העדות מגוף העדים בשעה שיוצא מגופו רק אחר שכבר נפרד מהם ואפילו עומדים אצל הכותב ורואה בשעה שמצייר אותיות אינו יודע מהו עד שיראה על הנייר והגוויל ואין זה מפי עדים ממש אלא מפי כתבם, וזהו שמיעטו די"ל ע"פ שנים עדים מפיהם שיהי' העדות דומה ליוצא מפיהם שנשמע מהם עצמם וה"ה אי הי' אפשר לראות או לשמוע ממעשי ידיהם הכל חד מה לי אבר הפה או היד (וכגון שרואים ומבינים מהולכת האצבעות (ועם הקולמס) ציור כל אות ואות וניכר מהולכת אצבעות היד לבדו תמונות וצורות אותיות ומבינים העדות מזה אבל הב"ד רואים רק הכתב אשר כבר כתוב וממנו קוראים ויודעים העדות והכתב הזה אשר על הגויל שקוראים ממנו כבר נפרד מגוף העדים) וכדומה, אבל כתב נקרא ונראה אחר שנפרד מידי הכותב כנ"ל, ובהא אסברא לן מ"ש הרא"ש גיטין פ' מי שאחזו לר"ת זצ"ל דיש חילוק בין הרכנה שהיא בגופו ובין כתב וקשה הלא זה ג"כ בגופו שכותב בידיו ועיין ח"ס אע"ז חלק ראשון ולמ"ש א"ש דהכתב נראה אחר שכבר נכתב ונפרד מן הגוף הכותב וא"ש

אלא לפ"ז אלם והי' יוכל להעיד בהרכנה שלו דנראה עדותו מגופו, מהני עדותו אלא דהרכנה בלא"ה אין בו עדות כלל (גם) בלא דרשא דע"פ דאין הוא מגיד כלל אלא שאחר יאמר בפניו והוא מרכין אין זה הגדה כלל, (ועדיין א"מ דהרי הוא יכול לצייר המעשה ממש כמו שהוא) ועיין תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה אמר ר' זיר' וכו' וד"ה קתני מיה' עדיות ותבין

ומעתה לפמ"ש כ"ז ל"ש בנשבע לעצמו וכותב בידיו דבשעה שכותב האותיות ותיבות הוא נשבע בגופו ומה לי פיו או יד הגם דכתיב לבטא בשפתים לאפוקי הרהור בלב מ"מ מה לי נשבע בפה או ביד, ובעדות ג"כ אין חילוק (רק שא"א להעיד] (שהוא אינו מעיד) ביד רק כתב הנפרד מן היד כמ"ש כנ"ל נכון מאד בעזה"י: