כתב סופר יורה דעה קנה

בעלמא לצאת ידי כל השיטות צירף סברתו כל שיש ספק הוי כחלות הנדר, ואנן דנקטינן כשיטתו של הרמב"ם דאפילו נודר לזמן אין מתירים רק עד שיגיע הזמן כמבואר במחבר סי' רכ"ח סעיף י"ז אנו אין לנו לסמוך על תשובת הר"ן משום דאסור מספק שהוא בעצמו לא החליט ולא מלאו לבו הרחבה לסמוך על חידוש דבר זה וכ' שיש לפקפק, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה

ואחר עיון מועט עלה במחשבה לפני בנדון שלפנינו יש לצדד ולומר דגם הרמב"ם מודה בכה"ג דמקרי חלות הנדר, דר"ן בנדרים כ' אחר שתביא שיטת הרמב"ם דמסתבר לי' שיטתו, ובתשובה כ' דכן נראה מסוגי' דלא לשתמיט להשמיענו רבותא זו דאפילו תלוי' בזמן ל"מ התרה עד שיחול, ונ"ל דרמב"ם ס"ל דגם בתלה בזמן אין וודאי שיהי' חלות הנדר ויהי' בבל יחל, אפשר שימות קודם שיבוא הזמן, ולא יבוא לעולם לבל יחל גם אם נדר לזמן קצר מאוד כמו עובדא דתשובת הר"ן שעומד סמוך לשבת מ"מ כיון שאפשר שימות לא מקרי חלות הנדר היינו שיהי' בוודאי כיון שאפשר שלא יהיה, אבל בנודר לזמן בנדון שלפנינו שתולה שלשים יום קודם מיתתו שא"א שלא יחול הנדר פעם כי מי גבר יחי' וכו' בכה"ג מודה הרמב"ם דאפשר להתיר מיד, ומוכח דמודה לזה מכח קושי' הר"ן בתשובה דהו"ל להשמיענו רבותא יותר דאפילו בתלה לזמן, וי"ל דס"ל לרמב"ם דכיון דמחוסר זמן ג"כ אינו וודאי שיבוא דלמא ימות אין בו רבותא יותר מתולה במעשה, אבל בנודר ותולה בזמן שיבוא וודאי אם גם בכה"ג ס"ל לרמב"ם דאין להתיר בוודאי רבותא גדולה היא, וכל כי האי לא לשתמיט להשמיענו, וע"כ דמודה הרמב"ם בכה"ג כנ"ל מסברא ישרה נכון מאוד לפע"ד

ועוד אומר אני בעניי לפי הנראה ממחבר סעי' י"ח דאינו מחליט לדינא כשיטת הרמב"ם עיין ט"ז ס"ק כ"ה, לפ"ז בנדון שלפנינו כשהתיר לו חכם פ"א מותר לו לאכול מיד מכח ס"ס שמא מהני התרה בנודר לזמן קודם שיגיע הזמן כר"ן, ואת"ל כרמב"ם שמא אין שלשים למיתתו, (פי' יותר משלשים) ומשום אין עושים ספק ספקא בידים ליכא עיין מג"א סי' תר"ז דהא מה שנשאל על נדרו פעם ראשון לא משום ס"ס מותר אלא מכח ממ"נ אם זמנו הוא מהני התרה, ואי לא ז"ה מותר בלא"ה, וכשהתיר לו החכם ממילא איכא אח"כ ס"ס, אלא לשיטות דבדשיל"מ ל"מ ס"ס יש לעיין, אלא דדבר זה דל"מ ס"ס בדשיל"מ אינו ברור ותליא בשיטות עיין יו"ד סי' ק"י ובמג"א סי' (תצ"ז סעק"ד) וכל כי האי בוודאי יש לנו לסמוך על סברתינו דגם הרמב"ם מודה בנדון שלנו כנלפע"ד נכון לדינא

ואיידי דאיירי בהאי ענינא אומר לך מה שנ"ל ביישוב הרמב"ם ספ"ו מה' שבועו' בנשבע שלא אוכל ב' פעמים שלא אוכל היום נשאל על השניי' חייב על הראשונה ונשאל על השלישי' חייב משום שניי' וראשונה, וס"ל דיוכל לשאול על השניי' ושלישית קודם שחלו, ועיין ט"ז סי' רכ"ט ס"ק ו' מה שכ' בשם מהר"ל חביב כיון ששבוע' שניי' ושלישית בעולם רק שלא מצאו מקום לחול עד שנשאל, ותי' זה דחוק ואין לו מובן כמעט, ויש לי לתת תבלין ולהטעימו כיון דמצוה לאתשולי כאלו אתשל עלה דמי כבש"ס נדרים נ"ט ובר"ן שם, וכיון שאם נשאל על הראשונה שניי' נכנסת תחתיה, הוי שניי' כאלו חלה עכשיו דאין מחוסר מעשה שאלת ראשונה, כיון דמצוה לאתשולי ועומד לכך, ולא דמי להא דנדרים צ' קונם שאני נהנה לפלוני והרני נזיר כשאשאל עליו דשם הגם דמצוה לאתשולי מ"מ שני' לא חלה למפרע מעכשיו רק אחר שאלה, אבל בשבועה על שבועה שני' נכנסת תחת הראשונה כבש"ס שבועות שלא אוכל שלא אוכלנה וכרש"י שם, ושיטת הרמב"ם מוכרחה מדלא קתני בברייתא נדרים דף צ' יותר רבות' בשבועה על שבועה דנשאל על ראשונה תחלה ש"מ כרמב"ם, ולר' נתן דבעל אין מיפר עד שיחול, גם בשבועה על שבועה אינו מיפר שניי' עד שהפר ראשונה דבעל מיגז גייז, אלא דבש"ך בשם מהר"י מקינון סי' רל"ח ס"ק פ"ז דבעל דגייז ל"א שחלה שניי' אח"כ, ואין מוכרח, והארכתי בדין זה של מהרי"מ בתשובה א' ואכ"מ

ואני בעניי הכינותי תי' נכון לפי המבואר בש"ס יבמות באין אחע"א מ"מ איסורא איכא, ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, א"כ בנשבע והדר ונשבע ניהי דאין שבועה חלה ע"ש, מ"מ איסור איכא מיד והוא בבל יחל לאיסור מיהת ולכן מהני לי' התרה משא"כ בשנשבע באם יהי' או לזמן דליכא איסור עכשיו כלל, כנ"ל נכון וברור

ועיין ט"ז שהוכיח דהרא"ש וטוש"ע ורא"ש בתשובה פליגו על הרמב"ם בזה, ונ"ל לבאר הפלוגתא עפמ"ש בטעמא דרמב"ם משום שיש איסור מיד, דבר זה לא ברירא, דמש"ך סי' רל"ח ס"ק ה' נראה דס"ל דליכא איסור כלל שכ' שא"צ להתיר שבועתו, ובאמת בפמ"ג באו"ח בפתיחה שלו להלכ' פסח חלק ב' פ"א סעי' ט"ז, תמה על הש"ך הא איסור' עכ"פ איכא כבש"ס יבמות, ובאבני מלואים בתשובותיו בסוף הספר סי' י"ב העלה יישוב נכון לש"ך דשבועה שאני כיון דבטלו אמרי פיו ליכא איסור כלל, משא"כ באיסורים שאסרה תורה דשם איסור א"א וחמותו ובדומה איכא בעולם, ובמק"א הארכתי והראיתי פנים לכאן ולכאן, וכאן אני אומר דבהא פליגו הרמב"ם ורא"ש וטוש"ע דרמב"ם ס"ל כפשיטותו של פמ"ג, ורא"ש וטוש"ע ס"ל וכמו שמיישבו האבני מלואים דבשבועה על שבועה ליכא איסור כלל, ולכן ס"ל דא"א להתיר שניי' עד שנשאל על הראשונה כנ"ל ועיין, וש"ך דס"ל דליכא איסור כלל מכוון לדינא ע"פ שיטת רא"ש וטוש"ע, והדברים ברורים בעזה"י, הכ"ד דודך אוה"נ פה פ"ב ה' פרשת וארא תרכ"ה לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קו

תיתי שלמא רבא, לגברא רבא, ה"פ אחי ידי"נ הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי בתורה, משנתו זכה וברורה ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו שמעון סופר ני' אבדק"ק קראקא יע"א

מ"ק קבלתי והנה דבר זה דשבועה בכתב נפתח בגדולים והלכו בו נמושות בתשוב' גאוני קמאי ובתראי, ואחר אחרון דחביבא עלי אני בא הן המה מילי דאבוהן ורבן של ישראל אבינו מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' זכ'ר' עשה בנפלאותיו שהפליא לבאר כל חמירא בענין זה, וכל דבריו שם דברי אלקים חיים המה למוצאיהם, ומסקנת דבריו לדסוברים דעדות בכתב אפילו ראוי' להגיד בפה לא מהני י"ל דווקא להגיד לאחרי' דיותר מובן כשיאמר בפה מאם יגיד בכתב אבל בשבועה לעצמו דלא שייך זה איפכא מסתברא דמה אם בפה נתפס בשבועתו כ"ש וקו"ח במעשה ידי אצבעותיו אבל לר"ת דס"ל דכל שראוי' להגיד בפה מהני עדותו בכתב, אבל אלם שאינו ראוי להגיד בפה ממעטי' מעל פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם לית ליה האי טעמא ע"כ גזירת הכתוב הוא ה"ה בשבועת בטוי דכתיב לבטא בשפתים לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה דווקא בפה אבל בכתב לא אלו דבריו הקדושים זצ"ל

ולפ"ז לפמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח והעיד שראה מורי הוראה סומכים על הר"ת דמשמע מתוס' ורא"ש ומרדכי דס"ל כר"ת, ואם סמכו על הר"ת להקל בממון להוציא ממון ע"פ עדות שבשטר כ"ש דיש לסמוך לענין איסור' על הר"ת ולשיטתו לפי דברי קדשו של אבא זצ"ל לא מהני שבועה באלם בכתב

ולולי שאיני כדאי היה נלפע"ד דגם לר"ת ודעימי' מהני שבועה בכתב אפילו באלם כאשר אבאר, הנה שיטת ר"ת דמחלק בין יוכל לדבר ובין אין יוכל לדבר קשה להסביר הכי בכ"מ ובכל דבר נאמר כל הראוי' לבילה כו' ותוס' בכתובות דחאו ג"כ הא מפורש כתיב ע"פ שני עדים ודרשינן ולא מפי כתבם ומה לי אם יוכל לדבר מ"מ כשכותב לא על פיהם הוא אלא ע"פ כתבם

עוד צל"ע טובא על הר"ת דסתר שיטתו דבגיטין ר"פ מי שאחזו כ' הרא"ש בשם הר"ת דנפקא ל' מן התוספת' דכותב כתבו ותנו נ"ל לא מהני וכ' הרא"ש דצ"ל דהרכנה דבגוף הוא עדיפא מכתיבה, ושם הוכיח ר"ת דאפי' בפקח שיוכל לדבר הדין כן ולא מחלקים בין יוכל לדבר או לא, ומ"ש מעדות דס"ל לר"ת לחלק בין יוכל לדבר לאין יוכל לדבר, וכי משום לשמה גרע מעדות דמפורש על פי שני עדים, ומנ"ל לר"ת לומר כן בלי סברא, והיה לי' למילף מתוספתא כמו לענין שליחו' וכתיבה לשמה ע"פ הבעל בעי דווקא בפה ולא בכתב ואפי' יוכל לדבר כן בעדות וכ"ז צלע"ג

ולכן לבי אומר לי דר"ת מלתא בטעמא קאמר לחלק בין יוכל לדבר או לא, דס"ל דוודאי מסתבר יותר שיהיה מהני בכתב יותר מבפה דהוא מעשה יותר, אלא בעדות היינו טעמא דלא מהני בכתב דבידוע שבקל לאדם לכתוב שקרים וכותב כזב, מלהוציא שקר בפיו, ואם מוציאו מגמגם בלשונו וניכר שקרותו והוא דבר ידוע ומנוסה, ולכן מיעטה התורה שצריך עדות דווקא בפה ויאמנו שנים בעדותן בפה מלא, אבל לא בכתב כנ"ל, וס"ל לר"ת כל שאפשר לו לדבר ולהוציא מפיו מה שהוא כותב ויש לו לחוש שיושאל על עדותו איזה פעם שיגיד בפה ולולי שמשער בנפשו שיוכל להוציא מפיו מה שהוא כותב לא הי' כותב אותו, שכאשר יבקשו הב"ד ממנו שיאמר בפה מה שכתב בספר ולא יוכל להוציא מפיו יתראה קלונו ושקרותו, לכן ע"כ שמוכן להוציא מפיו וזה עדות נאמנה כי האמת אתו, ופומיה רצונו מה שמוכן להוציא מפיו יגיד על כתבו כי אמת הוא מה שכתב כמו שיוציא מפיו ולכן ס"ל לר"ת דשולח עדותו לב"ד נאמן פן ואולי הב"ד עדות יבקשו מפיהו, ואם לא עכשיו אולי לזמן מן הזמנים, אבל אלם לא יפתח פיו לעולם ואין בו רק כתב זה בקל לו לשקר כזב כותב ולא האמינהו תורה והא"ש דאיננו ממועט יוכל לדבר אם אינו מדבר מעל פי שנים דזה שמאמינים לו על פי כתבו היינו דמשום שעל פיו אנו סומכים שאנו משערים אלו לא היה אפשר להוציא מפיו כמו שכתב לא הי' כותב גם כן והיינו על פי, והא דכ' הר"ת כל הראוי' לבילה אין כוונתו כמו בכל כל הראוי' לבילה, אלא כיון דמסברא ס"ל בעדו'