כתב סופר יורה דעה קנד

מבואר דהיא אמרה לו שישבע לה ולר"ן כל שאחר משביע על דעתו נשבע, ומ"מ היה ר"ע מבטל השבועה אח"כ מיד אחר שנשבע, וע"כ דאחר שנשבע כבר יצא מדעתו של המשביע לדעתו של עצמו כנ"ל, אמנם במרדכי פ"ג דשבועות שהעתיקו הב"י סי' רל"ב הוסיף דברים כשמביא יש מתרצים דר"ע דאומר בחשאי הוסיף וכתב ולא על דעתה ולא ע"ד המקום השביע' אותו אלא על דעת עצמו, ונראה דס"ל אם הי' נשבע על דעתה לא היה יוכל לבטל השבועה אח"כ, וצ"ל דמרדכי לא ס"ל הא דר"ן נדרים דכל שחבירו משביעו על דעת חבירו נשבע הגם שלא אמר לו מפורש שמשביעו, אעפ"כ ע"ד משביעו ועיין בספר מחנה אפרים הלכ' שבועו' סי' א' שהאריך למעניתו בשיטתו של הר"ן נדרים הנ"ל, ולפע"ד מן מרדכי פ"ג דשבועות נראה דחולק על הר"ן הנ"ל

המורם מזה דלמרדכי ס"ל כל שנשבע על דעת חבירו לא יוכל לבטל השבועה אח"כ בלחש, ור"ע על דעתו נשבע וכן י"ל לרמב"ן וריטב"א דהכי ס"ל, אבל הר"ן לפי שיטתו דסתמא על דעת חבירו נשבע ע"כ צ"ל דס"ל דשאני ביטול לפני השבועה מלאחר השבועה, ולדינא הגם דבש"ע סי' רי"א סעי' ד' פסק דכל שנשבע ע"פ חבירו ל"מ תנאי שקדם לשבועתו מ"מ אי מהני לבטל השבועה תוך כדי דיבור לא אתברר אי עיקר כמרדכי דס"ל דל"מ כמ"ש או כהר"ן דע"כ ס"ל דמהני, נהי דקיי"ל בהא כר"ן דכל שמושבע מחבירו סתמא על דעתו נשבע, מ"מ לא מוכח מהאי מעשה דר"ע דמהני ביטולו אחר שנשבע, דהא יש לנו לומר במעשה דר"ע תרוצו של ר"ת

והיה נ"ל ראיה דלא מהני ביטול שבועה ונדר אחר שנשבע במודר ומושבע מאחר' דקשה לכאורה איך מדירין האלמנה בלא נשאת דלמא תבטל השבועה אח"כ תוכ"ד בלחש על דעת שכ' תוס' ורא"ש שבעל יפר בלחש, וע"כ כיון שמושבעת מיתומים על דעת' נודרת או שאומרים לה ע"ד או על דעת ב"ד ושוב ל"מ ביטול בלחש וזה דלא כר"ן כמ"ש וצ"ע על הר"ן, ויש לדחות דמיד אחר שנדרה בלי הפסק תאמר עוד דברים אחרים עד שיוציא' מכד"ד של הנדר ותו ליכא למיחש למידי, אבל בהפרת הבעל כ' תוס' ורא"ש שפיר דלא שייך כל זה כנ"ל, וצ"ע לדינא בכ"ז

והנה באתי מעיון לעיון מענין לענין באותו ענין לאשר יש בו צורך גדול לנדון של פר"מ ני', ולאשר מצא פר"מ ני' טוב להסתיר דבר השאלה קיצר כ"כ עד שלא יכולתי להבין הענין מתוך קצורי דבריו וראשי תיבות שכ' ומ"מ ימצא מתוך דברינו לדון בנידון שלפניו אחר עיונו היטב, ואם יש אתו להשיב יודיעני כי אני לא סיימתי עיוני מאפס הפנאי ורב טרדות שהפסקוני, ואם לעצתי ישמע יסלק עצמו ואל יכנוס עצמו בענין כזה וכיוצא בו, והוא בכלל חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו וכו' ח"ו בפרט בעתים הללו עת לחשות, וכ"ש שלא לגלות בפני המונים וכבוד ד' הסתר דברים כאלו, והי' זה שלום כנפשו ונפש אוה"נ פה פ"ב כאור בוקר ליום ה' ער"ח א"ר תבר"ך לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קה

טוב שם משמואל, לו יד ושם בתורת יקותיאל, ה"ה תלמידי בן אחותי הרב המופלג מלא וגדוש חרוץ בע"פ המפורסם לשבח כש"ת מוה' שמואל עהרענפעלד ני' בשבת תחכמוני קהילתנו פ"ב יע"א

שורותיך הנעימים הגיעו לידי ושמתי עין עיוני על דבריך, והנני בקוצר אומר מה שהעלתה מצודתי בעיון נמרץ על דברי ספיקתך במי שנשבע שלא יאכל פירות שבעה ימים קודם שימות שמספק אסור לו לאכול מיד דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן שמא ימות, אם יש היתר לנדרו מיד שמא לא ימות וליכא עדיין חלות הנדר ואין מתירין הנדר עד שיחול אלו קצורי דבריך

טרם אענה על ספיקתך אומר לך מה דפשיטא לך כי שבעה ימים הוא זמן מרובה דחיישי' שמא ימות, הנה חלוק בין זמן מועט למרובה נפקא מתוס' גיטין כ"ו, ולא הודיע לנו תוס' שיעור וגבול מהו זמן מועט או מרובה ועיי' פ"י שם, ועיין רא"ש נדרי' ג' ע"ב דמבואר שם דשלשים יום זמן מרובה וחיישינן, ועיי' מג"א סי' תקס"ח סקי"ג ובמחה"ש, ומשם לא נדע עדיין ד"ב אפשר פחות מלמ"ד יום ג"כ זמן מרובה, ובגליון ש"ע שלי שם כתבתי לעיין בסוכה כ"ד דמוכח דז' ימים זמן מועט מדמקשה שם לר"מ דחייש שמא תמות הבהמה ול"ח לשאם תבקע הנוד, ע"כ דפשיטא לש"ס דז' ימים דסכה זמן מועט ואדם ובהמה שוים בזה כדמוכח שם דמקשה ומדמת חשש מיתה בבהמה לאדם דאסורה לאכול מיד עיי"ש, ועיין פלתי סי' ס"א וס"ט שכ' דמסתמא חזקת חי בבהמה כמו באדם ולא כתב ראיי' מש"ס סוכה ועיין

ומאז עשיתי פשר דבר לענין ברכת שהחינו בין המצרי' דמביא מג"א סי' תקנ"ח פלוגתת ס"ח והאר"י אם לברך בשבת ולא הכריע וכתבתי בגליון ש"ע שלי דהט"ז כ' דיש לחוש למיתה, ולפמ"ש דז' ימים זמן מועט, ויותר אין לנו ראי') ונראה דכל ימים שבין המצרים זמן מרובה הוא דהא שלשים יום זמן מרובה הוא, ה"ה פחות וקרוב לשלשים, ואם נרצה להחמיר שלא לברך כל בין המצרים איכא זמן מרובה ויש לחוש למיתה, ולכן הטוב טוב לנו לבחור זמן המוכשר עכ"פ יותר שהוא יום שבת מימי חול ומשבת לשבת זי"ן ימים ל"ח למיתה, כנ"ל הכרעה נכונה וכן אנו עושים ומורים לאחרים

ואבוא לספקתך בשנשבע לזמן מן הזמנים שהוא זמן מרובה דחיישי' למיתה שלא יאכל זמן כזה קודם שימות אז וודאי אסור לו לאכול מיד שמא עכשיו הוא זמן זה ופשוט שיוכל להתיר לו מיד מכח ממ"נ שמא מעכשיו אסור לו לאכול, ואם לא הא מותר בלא התרה, וכ"כ בעצמך, ומ"ש דבכל פעם שיאכל צריך התרה שמא תחלה לא היה חלות הנדר שעדיין לא הגיע הזמן נ"ל דתוך הזמן למשל אם נדר בתוך שלשים למיתתו אם הותר לו נדרו פ"א מותר לו לאכול עד כלות שלשים מכח ס"ס שמא ימות בתוך שלשים להתרתו ושמא לא ימות אחר שלשי' שאוכל עתה, ול"צ התרה שניי' רק אחר שלשי' של התרה ראשונה, ולשיטו' הסוברי' דס"ס בדשל"מ לא מהני, גם תוך שלושים צריך התרה, דהא אפשר למיתשל מקרי דשיל"מ כמבואר בש"ס נדרים ועיין

ומה שהקשית מסוגי' דנודרת דנדירנה על דרך זה וצריכ' התרה על כל פעם, וכיון שצריכה התרה בכ"פ שתאכל תו ליכא למיחש אלו דבריך, לא אבין הרי אזלינן כשאין צריך לפרט, היא לא תודיע לחכם שנדרה לטובת אחרים ויתיר לה כל פעם והיא לא תחוש בכל פעם לאיסור לכתחילה ובדיעבד מהני

ונלפע"ד אפי' למ"ד צריך לפרט מ"מ א"א להדירה כה"ג, לפמ"ש תוס' שם הא דל"מ שתשבע על ככר ותאכל לאלתר לפנינו דמשום פ"א אינה חוששת רק לאיסור כל יום ובכה"ג אם תאכל פ"א בזמן שקצבה לשבועתה לשלשים או פחות ותאכל אח"כ אחר שלשים כשתעשה כן כל ימי חייה בטוח לבה שלא עברה רק פעם אחד על איסור בל יחל ולפעם אחד אין חוששת הגם שאסור לה להכניס עצמה בספק כל פעם ועיין ב"י יו"ד סי' קפ"ג כי דאורייתא הוא, מ"מ אין צריכים היתומים לסמוך עלה בזה שמא לא תחוש לאיסור קל כזה אפי' כ"פ, ואין סומכים עלה רק באיסור גמור וכשהיא באיסור כל ימיה כמ"ש תוס', ועוד נ"ל לפום רהיטא דמ"ש ב"י שם דאיסור דאוריית' שלא להכניס בספק היינו אם אגלאי למפרע שחזרה וראתה לא נדון כשוגג ואונס כיון שהכניס עצמו מתחלה לכך והיה לו לחוש שמא תראה וממילא אסור לו להכניס עצמו לכך שמא יבוא לידי איסור כרת שיהיה נדון למפרע כעובר איסור במזיד ולא כשוגג ואונס, אבל כשלא ראתה לא עשה איסור למפרע כנ"ל, ולפ"ז בנדרה כה"ג אין עלה בשום אופן רק איסור פ"א כשלא כלה בתוך הזמן שקצבה רק פעם אחת כנ"ל והבן

ונחזור לדון בנדון שלפנינו לענין התרת הנדר דמה שכתבת לעיל דלא סגי בהתרה חדא, אלא שצריך התרה כל פעם שיאכל, עכ"פ אחר שלשים יום מהתרה ראשונה, דבר זה תלי' בשיטות, לשיטת הר"ן נדרים דף פ"ט ע"ב דבתולה בזמן יוכל להתיר קודם שהגיע הזמן כן הכא נמי סגי בהתרה חדא דאפילו אם לא הגיע הזמן מהני, אבל לשיטת הרמב"ם פי"א מה' שבועות דאפי' בתלת בזמן א"א להתיר רק בהגיע הזמן בעי הכא התרה כ"פ כמ"ש

גם לשיטת הרמב"ם לא ברירא לי הא מלתא לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' נ"א ומובא בב"י סי' רכ"ח ובש"ך סקל"א מי שנדר שלא יהי' בשבת בעיר ובערב שבת סמוך לבה"ש נתחרט יוכל להתיר קודם שבת סמוך לו דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מן העיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשיכה חל הנדר מקרי, ולמעיין בתשובת הר"ן כ' שם דדין זה בספק אם צריך לצאת קודם השבת דתליא בפירושי' בש"ס פ"ק דפסחים באך ביום הראשון תשביתו, ועיין ט"ז סקכ"ה, וכ' הגם דספק הוא מ"מ כיון דספק דאורייתא לחומרא הוי חלות הנדר אז, כיון דמספק צריך לצאת, ולפ"ז גם בנדון שלנו כיון שאסור מספק מיד הוי כחלות הנדר, ואפי' לרמב"ם דבתליא בזמן א"א להתיר רק בהגיע הזמן, מ"מ כאן יוכל להתיר כיון שאסור מספק מיד, והר"ן כ' שם לרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן להחמיר לא מקרי חלות הנדר מספק, ונ"ל כאן גם לרמב"ם הספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא לפי שהעלה מהרי"ט בתשובה דהיכא דאפשר שיתברר שעשה איסור גם הרמב"ם מודה דאסור להכניס עצמו בספק מדאוריית' וכאן יתברר בוודאי שעשה איסור כשימות בהגיע קצו גם לרמב"ם אסור מדאורייתא מספק ומקרי חלות הנדר מיד

אלא למעיין בתשובת הר"ן יראה דלא ברירא לי' הא מלתא דמשום שאסור מספק מקרי חלות הנדר ולא סמוך לבו ע"ז שכ' בסוף התשובה אע"פ שיש לפקפק ע"ז כוונתו על מה שחידש דספק מקרי חלות הנדר, מ"מ סמוך לבו על שיטת עצמו דלזמן מקרי חלות הנדר מיד, ולסניף