כתב סופר יורה דעה קנג

כדברים שבלב לענין זה שא"א לבטל דיבור היוצא בקול עד שנשמע לאחרים דאלים טובא ולא אתי דיבור גרוע ומבטל דבור חזק ואלים, ונ"ל כ"ע מודים בזה ואין כאן מחלוקת וכמ"ש

ומ"ש הכ"מ ספ"ב מה שבוע' דתנאי היה בלבו היינו שאמר בלחש כן, יש לפרש שהשמיע לאזניו רק מי ששמע נדרו ומעיד עליו שנדר והוא מתנצל עצמו שהתנה תנאי תוכ"ד שלא שמע חבירו והיינו הי' בלבי שנשמר בלבו ולא ידעו בו אחרים, ונגד גוף נדרו שהשמיע לאחרים ויודעים בו זולתו שייך על זה שהעלים מאחרים לשון שהי' בלבו, ולבו יודע ולא זולתו

וכן יש לפרש האי מעשה דר"ע במסכ' כלה דנשבע בשפתיו ומבטל בלבו שכ' המרדכי בפ"ג דשבועו' ומובא בב"י סי' רל"ב דבלחש דבר ולא שמעה היינו דביטל בלבו שלא שמעה היא רק הוא יודע בלבו שביטל השבוע' מיד וכן משמע מלשון המרדכי דבלחש דבר ולא שמעה היינו היא לא שמעה אבל הוא שמע לאזניו, אלא בזה יפה ראה פר"מ ני' ברמב"ן ובר"ן וריטב"א קדושין נו"ן ע"א בשם הרמב"ן דמעשה דר"ע היה שביטל בלחש ולא השמיע לאזניו מוכח דס"ל דגם שלא השמיע לאזניו עצמו מהני, והנה הרמב"ן מביא דמיון דבלבו היינו כל שלא השמיע לאזניו מדאמרו ז"ל לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו שבירך בלבו והוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו ומצינו שדברי חכמינו חכמי הש"ס בלשון הזה שקראו לדבור בלחש כ"כ שאמר בלבו, וי"ל דכל שמדבר בעדו כמו מברך בהמ"ז לעצמו, כל שלא השמיע לאזניו ואפי' הוא עצמו לא שמע היינו שמברך בלבו היינו גם הוא אינו יודע מה שאמר רק לבו יודע שכיוון להוציא משפתיו דברים אלו ולשון קולמס הלב, אבל מי שמדבר עם חבירו ומשמיע לאזניו, ואומר בלחש כדי שלא ישמע חבירו דברים שדבר מקרי שמדבר ומבטל בלבו נגד חבירו שאין שומע רק הוא טמון בלבו ולא לזולתו, ושייך לשון זה גם במשמיע לאזניו, ולא היה צריך הרמב"ן בקידושין לומר דר"ע לא השמיע לאזניו אלא שלא השמיע לה, והיינו שביטל בלבו, אלא דזה קשה לצמצם שישמיע לאזניו והיא לא תשמע ואולי תרגיש, ולכן כתבו שגם לאזניו לא השמיע

ונ"ל דגם ר"ת דתי' תי' אחר לא דחולק על דינו של הרמב"ן אלא דלא משמע לי' לר"ת לפרש ומבטל בלבו ע"ד הנ"ל כיון דמפורש נשבע בשפתיו ומבטל בלבו משמע דביטל לא היה בשפתיו כלל רק בלבו ממש דאלו משום שלא השמיע לאזנו קרו לי' בלבו אין זה היפוך מנשבע בשפתיו, ומ"ש פר"מ ני' דסיום דברי רמב"ן צריכים תיקון שכ' דהתם עוקר מה שהוציא בשפתיו לגמרי ואפ' במקום אונס ל"מ, ולדעתי א"צ תיקון ולחלוק על תי' ר"ת בא דמדמה לאונסי' דבאונסי' אין מה שבלבו נגד מה שאמר בפירוש אבל לבטל מה שהוציא ל"מ בלב, וכ"כ הראשונים בנדרים גבי נודרי' לנהרגים וכ"כ רשב"א קידושין שם דלבטל מה שאמר בפירש ל"מ אומדנא דמוכח, וכי כן ר"ע שביטל שבועה שהוציא בפיו ל"מ בטל בלב ודלא כר"ת, והר"ן נשמר מזה כשמביא תי' ר"ת שהיה בלבו איזה ענין עה"ב שיש לכל ואין בלב סותר לגמרי הוצאת פיו רק מה שיש בו סתמא כפירושו כמו בנהרגי' ואונסים כנ"ל

ובמ"ש סרה קושי' פר"מ ני' על הב"ח מן מה דכ' הרא"ש נדרים ע"ז ע"ב בשם הרא"ם וצריך שיבטל בלבו היינו שיאמר בלבו אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי האי דפ' היה קורא לא יברך בהמ"ז בלבו וכו' והרי מפורש דבלא השמיע לאזנו מהני הפרה, האמת שגם בב"י סי' רל"ד כשהביא דברי הרא"ש בשם הרא"מ הוסיף הב"י שהוציא בפה ולא השמיע לאזניו וכ"כ הלח"מ, אבל לפע"ד י"ל דכוונתו שהשמיע לאזנו רק היא לא תשמע שלא יאמר בקול כדי להשמיע כמו שרגיל בחול, ולכן צריך שיאמר לה טלי ואכול, וראי' דמייתי היינו דדברו חז"ל בלשון זה דקרו בלבו גם שהוציא בשפתיו רק שלא דיבר כדרך המדברים, והכל לפי הענין במברך בהמ"ז בלבו שמדבר לעצמו כל שלא השמיע אפי' לעצמו היינו בלבו, ובמדבר לאחר כל שאינו משמיע עד שישמע האחר היינו בלבו, ולכן בהפרה שמיפר לה והיא לא תשמע הפרתו רק טלי ואכול קרו לי' הא שאינו משמיע לה ומעלים ממנה לשון מופר לך מיפר בלבו שלא ידעה היא רק לבו יודע וצפון אתו ושמור בלבו, ויעיין בנמק"י שם שכ"כ שלא ישמיענה רק הוא מוציא בשפתיו, ולא כ' כלל שלא ישמיע לאזניו, ומ"ש הר"ן פ"ב דפסחים ומובא בפר"ח סי' תל"ד דהא דאמרו מבטלו בלבו היינו לאפוקי שא"צ להשמיע לאזניו והיינו בדבר שבינו לבינו שמבטל בפ"ע וא"צ לבטל בפני אחרים כמ"ש הר"ן ריש פסחים, ולכן מבטל בלבו שולל שא"צ להשמיע לאזניו ואין כאן קושי' על הב"ח, ומ"מ נהי דכל שמוציא בשפתיו לאו כדברים שבלב בלא הוצאת שפתי' הוא אבל לבטל דבור גמור דאתי דבור ומבטל דבור צריך דבור אלים כמו שהי' דבור הראשון שבא לבטלו וכן בהפרה כל שהי' הנדר בפה מלא עד שנשמע מפה לאוזן צריך דבור כמוה להפר וכן בהתרת הנדר ע"י החכם ועיי"ש: ויעיין ש"ס ברכות ל"א ע"א יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש ע"י חנה וקולה לא ישמע ושם כתיב וחנה מדברת אל לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וע"כ מדברת אל לבה היינו שהשמיע לאזנה רק קולה לא ישמע לאחרי' עד שחשבה עלי לשיכורה והא ילפינן מינה לתפלה ומותר להשמיע לאזניו וצריך לכתחילה, וע"כ משום שלא השמיע לאחרי' קרו לה כמדברת על לבה וכן מפרשי' מפרשי קרא יעיי"ש, מוכח כדברינו וזו ראיה מהימנא

וממ"ש תוס' ב"ק קי"ג דמייתי הב"ח ג"כ אין ראיה נגד זה דכוונת תוס' דיבטל בלחש בל ישמע למשביעי' אבל ישמיע לאזניו וכן ס"ל להב"ח בכוונת תוס' דהרי מביאו ונסתייע ודן מינה

וכשאני לעצמי נלפע"ד ראי' מהימנא דתוס' ורא"ש ס"ל דהפרה בלחש בלי השמעה מפה לאוזן המפיר מהני, ומנא אמינא לה מן מה דכ' תוס' גיטין פ' השולח ל"ה ע"ב, דלכן א"א להפירה בב"ד ובעלה יקיים לה בב"ד שמא יפר לה בלחש וכ"כ הרא"ש בחד תי' שם, ואין לומר כוונתם שיפר בלחש עד שלא ישמעו ב"ד אבל ישמע לאזניו כמ"ש ש"ך סי' רי"א כד דחי לדינו של הב"ח, דהתם במדיר לחבירו שאינו מדקדק אחריו כ"כ וכ"ש קודם שהתחיל לדבר אליו להדירו משלו אפשר לצמצם להנמיך קול שלא ישמע רק לאזניו, אבל בעל העומד בפני ב"ד וחוששי' לו שיעשה ככה בערמה בוודאי חושש הבעל וירא שלא יהי' אפשר לו לצמצם קולו שלא ישמע רק לאזניו ולא לאחרינא, וגם הא אפשר לב"ד להרכין ולהטות אזנם כדי שישמעו קול נמוך המגיע לאזניו, וע"כ דס"ל לתוס' ורא"ש דגם בהוצאת פה בלי השמעת אוזן כלל סגי להפר, וה"ה להתרת חכם וכיוצא בו ביטול נדר קודם שנדר כהא דסי' רי"א, ודוחק ורחוק לחלק בין הפרה והתרת חכם, ובין ביטול הנדר בעצמו על ידי שהקדים ביטולו קודם נדרו, יעיין ח"ס חיו"ד סי' רכ"ז בד"ה ותלמיד וותיק א' וכו' ומאחר שהראנו לדעת כי תוס' ורא"ש הכי ס"ל דביטול שפתים בלי השמע' לאזניו מהני לבטל דבור הנשמע מפה לאוזן, וכן דעת הרמב"ן ור"ן וריטב"א בקידושין, הגם שכתבנו דמשמעות הטור אינו כן מסתימת דבריו וגם שטיחות לשון המחבר רסי' רי"א שכ' וי"א לא משמע הכי, מ"מ אין לנו אלא המפורש בראשונים רמב"ן ור"ן וריטב"א, וראייות שלי הן הן יתנו עידיהן ונלמוד סתום שבטור ושו"ע מן המפורש דכוונת טוש"ע משום דבעי שיבטל הנדר בלבו בשעת נדרו ג"כ, ולכן צריך שיהי' דבור מפורש עד שישמע לאזניו כמ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכמ"ש הש"ך שיהי' אומדנא דמוכח לכל אבל לולי זה היה סגי בהוצא' שפתים בלי השמע' אוזן כלל ונלפע"ד דהכי נקטינן

ומינה במי שמבטל נדרו ושבועתו תוכ"ד אחר שנדר ונשבע כמ"ש רמב"ם ספ"ב מה שבוע' ובטוש"ע סי' ר"י מהני גם כשלא השמיע לאזניו, וכן נראה גם מלשון הרמב"ם הלכה י"ט שם נשבע וחזר תוכ"ד בלבו אינו כלום וכו' עד שיוציא בשפתיו נראה מדבריו דכל שהוציא בשפתיו מהני ודווקא חזר בלבו לבד ל"מ

ויש לי מקום עיון בהך דינא של הרמב"ם דמהני ביטול שבוע' תוך כדי דבור י"ל דווקא בנשבע לאסור על עצמו מכאן ולהבא וכל שחוזר תוכ"ד כדבור דמי וכ' הרמב"ם הלכה י"ז וז"ל התיר מה שאסור ונעקרה השבוע' וזה דומה לטוע', אבל בנשבע לשקר על העבר שהיה כך או על ההוה שזה חייב לו כך וכדומה בוודאי ל"מ מה שחוזר תוכ"ד דל"ש שטעה וחוזר כיון שבמכוון נשבע וידע שנשבע לשוא ושקר, ועיין רמב"ם פ"ב דנדרים הלכה ו' יש מן הגאונים וכו' ויש מי שמורה שדין שבועות ונדרים אחד, וכן יש לו להקדים תנאו לשבועתו וכו' ועיין ב"י סי' ר"י בסופו וב"י סי' רל"ט ובש"ע סי' רי"א סעי' ד' דנקטינן דגם בשבועות מהני תנאי לבטלו קודם שנשבע נראה לי כ"ז בשבועה שיאסר עצמו בו כמו נדר אבל מה שישבע לשקר בוודאי ל"מ ביטול ותנאי על לעתיד ומתשוב' מהר"א ר"י ב' דמייתי ד"מ סי' רי"א אות א' וש"ך ס"ק ה' משמע דגם בשבועה שישבע מהני רק בשבועת נקיטת חפץ לא אתברר לי' וצ"ע, וכן במבטל שבועתו אחר שנשבע תוך כדי דיבור מסתברא דלא מהני ביטול דל"ש בזה חזרה, מש"ס נדרים פ"ז ע"א חוץ ממגדף וכו' משמע דווקא מגדף דחמיר ל"מ חזרה תוכד"ד, אבל כל שנשבע בשם לשוא ושקר מהני חזרה תוכד"ד, ולפמ"ש הר"ן שם דשאני אלו שנותן לב קודם שעושה או מוציא מפיו משא"כ מה שחוץ מד' אלו יש להסביר קצת דמועיל חזרה תוכד"ד של שבועות שוא ושקר וכ"ז צ"ע וחיפוש, ועיין ש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק ל"א ובט"ז ס"ק כ"ז, ואינו ענין לזה כמובן

ועוד עלה במחשבה לפני מקום ספק אם מהני ביטול תוך כדי דיבור במושבע מפי אחר לטובתו, דהנה הר"ן בנדרים כ' בשם תוס' ומובא בב"י ססי' רי"א דמושבע ומודר מפי אחר ל"מ ביטול קודם וכן פסק בש"ע שם סעיף ד' וא"כ אפשר ה"ה שאינו יוכל לבטל תוכד"ד בחשאי, ויש לחלק דזיל בתר טעמא דכתב הר"ן דכיון דאחר מדירו או משביעו עקר לתנאי דמעיקרא דמסתמא על דעתו ש"א נשבע, אבל כשמבטל שבועתו אח"כ לא שייך עקירה מה שמבטלו תוך כדי דיבור נגד דעת ורצון המשביע, וכן מוכח לכאורה מן מה שכת' רמב"ן ור"ן וריטב"א בקידושין במעשה דר"ע שהיה מבטל השבועה בלבו היינו שהיה אומר בלחש ובטלו בפה והיינו אחר שנשבע, הגם דבמסכ' כלה