כתב סופר יורה דעה קנב

תי' תוס' דאפשר לקיים מקצתו להביא קרבנותיו עכ"ל כנ"ל, וא"כ אין ראיה מקושי' תוס' דס"ל דא"א לנדור בנזירות ע"י שליח, נהפוך הוא מכח תירוצו נראה דאפשר עיקר קבלת הנזירות עיי"ש, וי"ל בטח דגם רמב"ן בב"ב להכי אתכוון בקושיא משום שא"א לקיים ע"י שליח, ולא נרא' לרמב"ן לדחוק כיון שאפשר להביא קרבנותיו עיי"ש, לכן תי' תי' אחר דכל דתנאי והמעשה בדיבור לא בעי דיני תנאים ובנוב"י ח"ק חיו"ד סי' ס"ז כ' להוכיח דאפשר לשבע ע"י שליח מדמהני תנאי בשבועה עיי"ש, ומביאו בבית מאיר וכ' שהיה נעלם ממנו דברי רמב"ן בב"ב, ולפמ"ש אין ראיה מרמב"ן נגדו, ולתוס' נזיר דס"ל דאפשר ע"י שליח בנזירות ואפשר הוא להביא קרבנותיו עי"ש, צ"ל בשבוע' ג"כ אם יעבור יתחייב קרבן וזה אפשר ע"י שליח זה דוחק וצ"ע, ואין לנו גילוי דעת בראשונים דנדר ונזירות ושבועה ל"מ ע"י שליח רק מן מה דכ' ב"י או"ח סי' תל"ז דשאני הפקר מביטול דהוא משום נדר, נרא' דפשיטא לי' דנדר ל"מ ע"י שליח, שוב הראוני מ"ש בנב"י תנינא חיו"ד סי' קמ"ז

ובתחלה היה נ"ל ראיה ברורה דא"א לשבע עי"ש, מהא דירושלמי בפ' כה"ג ומביאו הרא"ש בשבועות כה"ג אין דנין אותו ומקשה וימנה אנטלר ומתרץ הגע עצמך אם יתחייב שבוע' וכי אנטלר ישבע ואם אפשר לשבע עי"ש ישים שבועתו בפי השליח וישבע בגינו וע"כ דל"מ שבועה עי"ש וזו ראיה ברורה לכאורה

אמנם אחרי יישובי נחמתי על ראי' זו הלא בלא"ה צ"ל למה אין דנין כה"ג כלל שמא יתחייב שבוע' ידוני' אולי יצא חייב בלא שבועה וע"כ צ"ל כיון שא"א לדון בו כראוי' בכל אופנים שוב אין דנין אותו וכל עיקרו שאין דנין משום בזיונו, לפ"ז אומר אני כיון דעיקר דין שבועה בפני בעל דין כמבואר בח"מ סי' פ"ז סעי' כ"ג וגם צריך איום ב"ד הגם בדיעבד לא מעכב עכ"ז מ"מ מעיקר הדין כן הוא, לכן כה"ג אם ישבע ע"י שליח שימנה שלא בפני ב"ד, ושלא בפני בע"ד או עד המעיד עליו לא הוי שבועה כראוי' ואיך יפסקו ב"ד לכתחלה עליו שבועה כזו שלא בפני בע"ד ובלי איום ב"ד, ואי דב"ד יכולין לכתוב לו האיום אין דומה איום בע"פ לאיום בכתב עיין רמב"ן פ"ט מעדות דלכן חרש המדבר ואינו שומע אין ראוי' להעיד שאינו שומע איומו של ב"ד ש"מ דע"י כתב ל"מ דאינו עושה התפעלות ומורא בלבו כמו בע"פ, וה"נ כן הוא לענין שבועה כנ"ל, ועיין תומים סי' צ"ו דמביא ראיה דשבועה בכתב לא מהני מהך דירושלמי הנ"ל ולפמ"ש נדחה ראיתו ועיין

ועיין בתומים שם קושיא א' בשם שביעקב על דסוברים דשבועה בכתב ל"מ מהא דגיטין אם לא יגיד לאפוקי אלם דאינו בר הגדת עדית, ואי שבועה בכתב ל"מ תיפוק ליה דא"א לו לשבע שבועת עדות עיי"ש מ"ש, ולפ"מ שבארנו דשבועה ע"י שליח מהני א"כ אפשר האלם יעשה שליח בכתב דלזה וודאי מהני כתב למנות שליח כל דלא בעי לשמה כמ"ש רא"ש גיטין ס"פ האומר ושליח ישבע בפה בשליחותו שאינו יודע עדות ולק"מ עיין

ולסיומא דהאי מלתא אציע לפניך מה שעשיתי סמוכים לשיטתו של מהרי"ט ע"ד פלפל דרושי, להבין בזה המכילת' דמייתי רמב"ן פ' בא בקרא ויקרא משה לזקני ישראל דפליגו ר' יאשי' ור' יונתן דר"י מפרש הדבר מפי משה לאמור לכל ישראל, ור' יונתן אמר הדבר מפי משה נאמר לזקנים וזקנים לאמר לכל ישראל וצריך לבאר ענין פלוגתתם זו, ונ"ל ע"פ הנ"ל הנה הי' מצוה על מרע"ה שיאמר לישראל ויצוום על מצות פסח והוא לו ככל מצוה המוטלת על האדם מפי ד' לעשות במעשה או בדיבור כמו מצות ק"ש או ולמדתם את בניכם או בהמ"ז ובכל מעשה מצוה אפשר לעשות' ע"י שליח חוץ ממצות שבגוף כמו תפילין וציצית ולולב וכדומה כיון דקפידא שיהי' כל אלו על כל קרקפתא דישראל וא"א להוציא א' את חבירו כידוע ומבואר, אבל במצוה זו שנצטוה משה לאמור לישראל אפשר לעשות ע"י שליח כמובן אלא לשיטת מהרי"ט דבר של מילי א"א למסור מיליו לשליח שיאמר עבורו שיהי' כמו שהוא בעצמו אומר ופיו כפיו כי כן א"א למשה לעשות זקנים לשלוחים, שיאמרו בשליחותו כמו שהוא אומר דבמילי לאו שלוחו כמותו, הגם שהי' המכוון שישמעו ויעשו מ"מ הוא אינו רשאי לצוות לאחר שהמצוה עליו ואין שלוחו כמותו, ולפמ"ש אאמ"ו בח"ס דבאמת אחר שיש לנו קרא בהפרה דווקא אישה ולא שלוחו ילפי' בכ"מ דמילי ל"מ לשליח שיהיה כמותו, ולולי הקרא ה"א דיוכל ואפשר לעשות שליח כזה, והא"ש דר' יאשי' ור' יונתן לשיטתיי' בנדרים אזלו, דלר' יאשי' גילתה תורה בהפרה דבעל דווקא וילפינן ממנו בכ"מ דמילי לא ממסרן לכן ס"ל דמשה אמר לכל ישראל דווקא ור' יונתן לשיטתו דס"ל בהפרה מהני שליח שפיר מפרש דמשה אמר לזקנים וזקנים לישראל בשליחותו ובמקומו כנ"ל

ועוד י"ל כעין זה ע"פ רישא דמכילתין דמייתי רמב"ן מלמד שעשאום ב"ד, ובגיטין ס"ו ע"ב פליגי ר"מ ור"י בב"ד וכ' הר"ן דר"מ ס"ל אלים כח ב"ד דמילי ממסרן ור"י ס"ל דלא אלים כח ב"ד עיי"ש בר"ן, והא"ש די"ל בהא פליגו ר"י ור' יונתן כיון דעשאוה ב"ד אי אלים כח ב"ד או לא וזה פרפר נאה ויש מזה סמוכים לשיטתו לשיטתו של מהרי"ט

ופה תהיה שביתת קולמסי לעת כזאת, ד' יעשה עמנו לטובה אות, ויראנו מתורתו נפלאות, הכ"ד רבך אוה"נ חפץ ביקרתך והרמ' קרנך בכבוד חותם בברכה מרובה פה פ"ב כאור בוקר ליום א' פ' משפטים כת"ר לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

תשובה קד

כהן שדעתו יפה, יפה פרי תואר קרא ד' שמו, יתברך מעמו, ה"ה חביב נפשי הרב הגאון חריף ובקי, סיני ועוקר הרים צדיק נשגב כש"ת מוה' דוד כהן ביסטריטץ ני' אבדק"ק מילכדארף יע"א

שבוע העברה הגיע לידי גי"ה בעת שהייתי עוסק ובא בעסק עגונא דאתתא, ולא היה באפשרותי למלאות רצונו אף כי דחק השעה להשיבו, ובסוף שבוע זו לקחתי לי מעט פנאי כפי האפשר לשום עין על דבריו, ועברתי בין בתריו, ואשיב בקצרה כל האפשר אחר שפר"מ ני' האריך בבקיאותו וכמעט לא הניח מקום אשר לא העלה והביא, והוא ביאור רחב על קצורו של הש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ו דתנאי היה בלבי היינו שהוציא מפיו בלחש והראה על הכ"מ פ"ב מהלכות שבועות והוא בהלכה יו"ד ופר"מ ני' פתח בחכמה דדינו של הכ"מ הנ"ל תליא לכאורה בב' דעות שבב"י סי' רי"א ובש"ע סעי' א' דלי"א אפי' אמר בלחש הוי דברים שבלב, ושוב כ' היינו לדעת הב"ח בטעמו של הרא"ש וטור משום דכל שלא השמיע לאזניו הוי כדברים שבלב, אבל לפי פירושו של הש"ך בשיטתו של הרא"ש י"ל דכל שהוציא בשפתיו הגם שלא השמיע לאזניו לא הוי כדברים שבלב והביא ראיה דכן עיקר הדין ויבואר לפנינו אי"ה

ובהשקפה הראשונה היה נ"ל איפכא דלדעת הש"ך י"ל דלכ"ע כל שלא השמיע לאזניו הו' דברים שבלב ולא מהני לבטל השבועה ונדרו, דלדעת הב"ח בכוונת הרא"ש דהוציא הרא"מ שברא"ש דינו דבלחש כזה הוי דברים שבלב וסגי ליישב הקושיא דלא מתרץ מתני' בשהתנה בלחש מזה מוכח דהוי דברים שבלב, ומדלא תירץ הר"ן ורשב"א ודעימיה כתי' הרא"ש ש"מ דס"ל דכל שהוציא בשפתיו גם שלא השמיע לאזניו יצא מסוג דברים שבלב, אבל הש"ך דכ' דגם אם נימא כן מ"מ קשיא עדיין הוי ליה לש"ס לתרוצי באופן שהשמיע לאזניו ולא שמע חבירו וס"ל דאפשר בקל בכך וזו עצה הגונה למדיר, י"ל דגם הר"ן ויתר ראשונים דלא תירצו כהרא"ש משום דקשיא להו עדיין מי ניחא הוי לש"ס לתרוצי שהשמיע לאזניו ולא לאזני חבירו ובהא פליגו על הרא"מ שברא"ש דס"ל דבעי שיבטל תנאו בלבו בשעת שנודר לפי שהתנה תחלה בפרסום ועי"ז איכא אומדנא דמוכח כמ"ש הש"ך זה לא ס"ל דא"צ שיהי' בלבו התנאי בשעת הנדר ולסמוך נדרו על תנאי כן י"ל, וכן נראה לי קצת מלשון הרא"ש שכ' הא דלא משני שביטל בלחש כדי שלא ישמע חבירו, מדכ' שביטל בלחש מובן שלא שמע חבירו, ומדהאריך וכתב שלא ישמע חבירו נראה דזה וודאי ל"ק שביטל בלחש כ"כ עד שלא שמע גם הוא בעצמו דזה לא מהני מידי דהו' דברים שבלב דפשוט דל"מ מידי בכ"מ, אלא דקשי' לי' דביטל בלחש עד ששמע הוא ולא שמע חבירו ולזה הוצרך לתי' מהר"מ שחידש דבעי שיסמוך על תנאו בשעת הנדר ומה שבלבו בשעת הנדר הוי דברים שבלב לולי שביטל בפרסו' ששמע חבירו ואז הוי אומדנא דמוכח, וכן לשון הר"ן ג"כ דה"ד דהי' יוכל לתרץ דאמר מדיר בחשאי שלא ישמע המודר והיינו ג"כ כהנ"ל דלא שמע גם הוא לא היה יוכל לתרץ משום דהוי דברים שבלב אלא שלא שמע המודר כנ"ל, וכן נראה שהיא שיטתו של הטור שסתם וכ' אבל אם חשב בלבו או שאמר כן בלחש וכו' ובטור לא הזכיר כלל שצריך שיהיה תנאו בלבו בשעת הנדר עד שנאמר משו"ה ל"מ אמירה בלחש עד שיוציא בקול כדי שישמע לאחרים ונראה דבהא לא ס"ל כהרא"מ אף שהביאו אביו ז"ל ונקוט מיהא הך דינא דבלחש הוי דברים שבלב ובלחש כעין חשב בלבו שלא נשמע מן הפה לאוזן אלא לב יודע כי ביטה דברים אלו בשפתיו, וכן נראה מסתימת הש"ע שכ' וי"א אפי' אמר בלחש, ולא כ' כלל שצריך שיהיה התנאי בלבו, ונראה דכוונתו משום דכל שבלחש כ"כ הוי כדברים שבלב, וי"ל כ"ע מודי' בזה כמ"ש דגם הר"ן ורשב"א אין חולקים ע"ז, והא דכ' י"א כן דרכו כיון שלא נמצא דבר זה מפורש רק בטור על דעתו של אביו בשם מהר"מ, אלא שבב"י משמע דס"ל דר"ן ורא"ש חולקים בדין זה

היוצא לנו אם כי בוודאי מפירושו של הש"ך אין לנטות ימין כי אמיתי הוא כי כל מעיין בצדק ברא"ש יראה שכן כוונתו דצריך דווקא שיוציא בשפתיו להשמיע לאחרים דלולי כן הוי מחשבת לבו בשעת נדרו דברים שבלבו לבד, וליכא אומדנא דמוכח בלב כל אדם, ודלא כדס"ל לב"ח בכוונת הרא"ש, אבל מ"מ י"ל דדינו של הב"ח אמת דכל שלא הוציא בשפתיו עד שלא הגיע לאזנו עצמו הוי