כתב סופר יורה דעה קנ

קבוע' שיהי' בתמידי' שם מ"מ לא דמי' לכלים הנזכרים במתני' ואפשר משו"ה מחמירי' הגדולי' אפי' שקבעם בקרקע לא מהני כנ"ל

ויש להוסיף עוד טעמ' דרא"ש דכ' תחלה ממשמעות מתני' דכלים דאפי' לא קבעם רק שמונחים על הקרקע והניחו ונעשי' מתחלה שיהי' שם תדיר מהני ושוב כ' כמסתפק והתעורר בזה בנוב"י סי' קל"ז ולמ"ש י"ל זהו משום שיש לחלק כמו שחלקנו דכלים דמתני' מהני אפי' לא קבעום וכיוצא בו משא"כ סלונו' דאין דומי' כ"כ בעי דווקא שיקבע' בקרקע כיון דקבועים בקרקע אין עומדין להנטל משם לעולם ומחשבתו ניכרת שיהי' משמשי' עם הקרקע לעולם ניכר מתוך מעשה קביע' שבנה אות' בקרקע או מונחי' כולם בקרקע כנ"ל, והנה טוש"ע נקט חומרא קמיית' בסלונו' דווקא כשקבע' דהדעת נוטה להחמיר בלא קביע' ממש או מונח כולו בקרקע אבל בכלי ווענטיל כבנדון שלנו דא"א בלי כלי זה שיהי' תדיר במקווה שבלעדו יצאו המים וחסרון הניכר הוא מיד י"ל דמהני הנחה על הקרקע כדי שיהי' שם תדיר כי דומה ממש לכלי' שבמתני' לפי חילוק שני שכתבנו ועיין מ"מ לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה על דעתינו וסברתינו

רק באופן שאפשר שיתקבצו מ' סאה בלא סתימת הנקב ששופכים מים הרבה יותר ממ' סאה ומה שיוצ' דרך הנקב נכנסי' מים כנגדם עד שאפשר ששיעורו מ"ס ולא מתהווה שיעור המקווה מתחלה ע"י דבר המק"ט רק שהם זוחלין נפלינן בשיטות הרא"ש ור"ש אי עכבת הזחילה הוא כמו הווי' וכבר בארנו דרבים אשר עם הרא"ש וגם הר"ש הכי ס"ל לדינא והאיכא גם דעת הרא"ש דהנחה שיהיה שם בקרקע תדיר מהני בלי קביעות ונוסף לזה מ"ש דאפשר דטוש"ע דנקטו דווקא במחובר ממש לקרקע בנדון כשלנו מודים דסגי בהנח' בעלמ' נ"ל המקיל בלי קביע' לא הפסיד ואפי' א"א שיהי' מ' סאה בלי שיהי' סתום ע"י כלי זה יש להקל דהא איכא דעת הרא"ש דמתיר בלי קביע' וטוש"ע דנקטו להחמיר לצאת ידי גדולי' המחמירי' שמביא הרא"ש וכיון שיש לחלק כחילוקנו בין סילונות לכלי כמו בנדון שלנו יש להקל בדיעבד באפשר אבל לא סמוך לבי להקל לאשר לא מצאתי לי חבר

תבנא לדינא להלכה ולמעשה אם חלק התחתון של כלי מחובר היטיב בקרקע או במחובר לקרקע וחלק עליון אין לו חיבור כלל ואפשר להוציאו לגמרי כשר בלי פקפוק והיינו כשמעשה הכלי מתחלה לכך וטוב שיהי' גדול עד שניכר שעשוי' להיות משמש עם הקרקע ולא כאות' שקבועי' באמבט' של מרחצאות שלנו וטוב יותר מזה ומזה אם רוצה להחמיר חומר' יתיר' שיהי' חלק העליון מחובר בחלק התחתון בשום חבור שאי אפשר להסירו בלי דבר שמתחבר על ידו כשרוצים להוציאו בשעת הנקיון וכמדומה לי אפשר לחברו חיבור של קיימא תמידי' בשנעשה עד"ז שיש נקב ארוך בברזא חלק העליון כאורך פיו שלו וחתיכה של ברזל ברוחב סדק ונקב של הברזא והוא קבוע בחלק התחתון לרחבו ועי"ז קבוע חלק העליון בתחתון המחובר לקרקע ואפשר להגביה חלק העליון כולו או מקצתו כפי הצורך, מ"ש להמשיך מים חמי' יתר מכשיעור יפה ראה בח"ס רי"ד בוודאי לכתחילה ראוי' להחמיר כל האפשר ותבוא עליו ברכה שיהי' עכ"פ בסופו של ענין ועיין ח"ס סי' קצ"ט ד"ה ומה שציוה וכו', הנלפע"ד כתבתי בעזרת החונן דעת והוא יצילני מטעיות ויראני מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות הכ"ד אוה"נ חפץ בהצלחתו ושלוותו חותם בברכת אהבה רבה, פ"ב כאור בוקר ליום ה' לס' הוא אהרן ומשה ברכות לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: השמטה להלכות שחיטה. תשובה קב שלום לי"נ הרב המופלג וכו' מו"ה יוסף וו"ב ני'

מכתבו קבלתי ועל שאלתו בשוחט א' שאמר תחלה דבהמה טרפה היא ואח"כ חוזר בו ואמר אמתלא דמבואר בש"ע יו"ד ססי' א' דמהימן באמתלא ונסתפק מע"כ ני' אם יש מדת חסידות להחמי' שלא להאמינו כמ"ש רמ"א לקמן סי' קפ"ה וז"ל מ"מ מי שרוצה להחמיר ע"ע שלא להאמין לה מדת חסידות הוא אם גם בנדון כזה בעל נפש מתנהג בחסידות ויחמיר לעצמו, הנה לא נמצא מזה דבר בשום מקום רק באומרת טמאה אני והוא מש"ס כתובו' דאפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשי' והרי"ף העתיקו וכ' הב"י שם דקמ"ל דמדת חסידות הוא ולאו חסידות של שטות הוא מדהחמי' שמואל לנפשי' ועיין בח"ס חלק א"ע ח"ר סי' ע"ח ד"ה בפ"ב דכתובו' שהוסיף על הב"י אפי' בזמן עונה הראויה לה אין בו איסור הפקעת העונה ונ"ל להוסיף עוד למה באמת רשאי להחמיר ע"ע ולהתנהג בחסידות כרצונו והוא משועבד לה מן התורה נ"ל כיון שהיא גרמה לעצמה ע"פ דבורה שאמרה טמאה אני ועכשיו חוזרת בה א"צ להאמינה ויוכל להחמיר ע"ע אבל במקום דהיא לא גרמה מידי אינו רשאי להחמיר ממדת חסידות לבטל מצות עונה שבתורה כנ"ל

ובאמת צל"ע לפי מ"ש הב"י בכוונת הרי"ף ומוכרח הוא די"ל דשמואל החמיר ע"ע ממדת חסידות מה מקום לחומרא זו לפי שיטת הסוברים דע"א אינו נאמן היכא דאתחזק ועיין בס' בית מאיר סי' ה' ובשב שמעתת' שמעתת' ו' פ"ח וט' דאשה שאמרה טמאה אני א"נ רק משום דשווי' אנפשה חד"א עיי"ש וכיון שהי' אסורה מצד שווי' אנפשה חד"א ממילא גם הוא אסור משום לפני עור וכי כן באומרת אמתלא דמהני מדינא ומותרת היא לשמש שוב ליכא משום ל"ע גבי דידי' ואין מקום להחמיר שלא להאמין לה כיון דמצדו ליכא איסור דלא היה מעיקרא נאמנת כלל רק משום לתא דידה שהיא עושה איסור דשווי' אנפשה חד"א וכיון דהיא נאמנת לעצמה באמתלא שוב ליכא גבי דידי' נדנוד איסור דל"ע כלל ואפי' מדת חסידות אין כאן ואפשר י"ל עפמ"ש הרמב"ם הלכות משכב במקום שאין ע"א נאמן מ"מ ראוי לחוש ועיין בכ"מ שם דנפקא לי' מש"ס פ' הניזקין שורת הדין א"נ עיי"ש ואפשר משו"ה החמיר שמואל דלחומרא האמין לה טמאה אני ולא האמין לה לחזור מדבריה ועדיין צל"ע, אם לא שנאמר דרי"ף ס"ל כאותן שיטות דס"ל ע"א נאמן במקום דאתחזק היתיר' ואשה דאמרה טמאה אני נאמנת מצד הדין ולכן החמיר שמואל לעצמו מדת חסידות שלא להאמין לה הגם שהיתה בחזקת טהרה כדנראה מירושלמי דבעי לאזדקוקי לה דלא היה שעת ווסתה

והנה הרמב"ם לא כ' דראוי להחמיר נראה דס"ל דשמואל לאו ממדת חסידות החמיר ע"ע אלא משום דלא ברירא לי' לדינא דמהני אמתלא ולא עביד בנפשי' אבל לאחרים לא הורה להחמיר אלא שלח לרב דמור' להקל ועיין פ' אלו טריפות והוא דלא ס"ל לרמב"ם דממדת חסידות החמיר ע"ע וכן ראוי לכל בע"נ להחמיר הגם דרמב"ם מן הסוברים דע"א נאמן באיסורי' היכא דאתחזק עיין ש"ך סי' קכ"ז וא"כ י"ל דשמואל החמיר לעצמו כדס"ל לרי"ף י"ל דס"ל לרמב"ם דאין נכון להחמיר במקום מצות עונה כמ"ש לעיל מזה ואפילו שלא בזמן עונה לא יחמיר ע"ע כשיצרו תוקפו או תובעתו ולכן ס"ל דשמואל החמיר משום דמספקא לי' בעיקר הדין אי מהני אמתלא ואנן קיי"ל בפשטות כרב דהלכת' כוותי' באיסור' כמ"ש הר"ן ולכן השמיט דבר זה

והטור השמיט הא דלא עביד שמואל עובדא בנפשי' דס"ל דאין ע"א נאמן במקום חזקה וא"א לומר דמשום חסידות החמיר שמואל ע"ע כמ"ש לכן אחז בשיטת הרמב"ם דשמואל משום ספק בגוף הדין לא עבד עובד' בנפשי' ויפה עשה המחבר שלא כ' מזה כלום בש"ע דאחז בשיטתו סי' קכ"ז דע"א א"נ במקום חזקה לאסור וע"כ שמואל מדינא החמיר לנפשו דלא כרי"ף, ורמ"א כ' ומ"מ מי שרוצה להחמיר מדת חסידות הוא והוא שתיק לי' למחבר בסי' קכ"ז וגם שם לא כ' המחבר וגם הרמ"א דיש להחמיר לחוש לדברי העד א"כ צ"ע מה שכ' בסי' קפ"ה דמדת חסידות הוא וצ"ע

ולדינא נ"ל לשיטת הרי"ף דמעתיק להא דלא עבד שמואל בנפשי' ונהג מדת חסידות בנפשו לא ילפינן משם למק"א עפמ"ש הר"ן שם הא דמבעי' לי' אי מהני אמתלא גם בזו משום דמיא בנהר' ואפשר לה לטבול לכן ס"ד דלא נסמוך על אמתלא כי אפשר בלא"ה ועיין ח"ס סי' הנ"ל דכ' דצ"ל דאיירי ביום האחרון ועיין רא"ה ורשב"א דס"ד דל"מ אמתלא לגבי בעלה הו"ל לומר דחלושה היא וי"ל משו"ה החמי' שמואל לנפשי' ואם אמרה שסבורה היתה שדם נדה הוא וטעתה כמ"ש הסמ"ק אפשר גם שמואל לא היה מחמיר כמובן, וי"ל דשמואל נהג בעצמו מדת חסידות שלא לסמוך על אמתלא משום דאיכא מי' בנהרא כמ"ש ואמר לה זיל טבל ובדס"ד דמשו"ה לא מהני אמתלא ולכן החמיר ע"ע ואין למדין משו"ה למק"א להחמי' ע"ע ואפילו מדת חסידות ליכא ועוד י"ל שמואל החמיר לעצמו ואין הדבר נודע לאחרים היינו שאחרים מותרין והוא אוסר לנפשו כי אשתו היא והחמיר לאסור אותה על נפשו אבל בטבח שנותן אמתלא שמתי' המורה לכל להתיר לאחרים או אחרים אוכלים ובע"נ יחמיר לעצמו אנו אין לנו והבו דלא להוסיף אלא מה שמצינו בעובדא דשמואל כנ"ל הכ"ד אוה"נ

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: