כתב סופר יורה דעה טו

מבאדם דגזרינן עבורו בבהמה דמותר בדיעבד אלו דבריו, הן כבר כתבתי, כי אין לבדות סברא מלבינו דבנידון דידן לא הוי מיעוט המצוי, אדרבה י"ל דהוי מצוי יותר, וא"כ לתי' זה בוודאי אסור ולתי' תוס' בחולין ג"כ נ"ל דבדיעבד אסור דהא טעמא דתב"ש דחכמים גזרו באדם, במקום דליכא פסידא, וכן גזרו בבהמה בליכא פסידא, ולא אנו דנין על דיעבד ולכתחילה רק באיכא פסידא וליכא פסידא וכיון דבבהמה ליכא פסידא בכלל גזירה דאדם הוא שלא להקל בו בלי פסידא משום שיקילו באדם בקל במקום דליכא פסידא כחליצה כנ"ל פשוט

ומלבד כל זה לא ידעתי למה מעלתו ני' העלים עין מתי' אחרון שבתוס' חולין שם שהוא היותר נכון לדעתי דגזרינ' בבהמה שלא יבא להתירו בחולי שקרוב לפיהק ומת, ובאמת תי' ראשון של תוס' דוחק לגזור בבהמה אטו אדם, ובאדם שיוציאו לעז שהוא פיהק ומת, ותירו' אחרון נכון הוא, ונלע"ד ליישב עפ"י תי' תוס' זה קושי' החמורה של התב"ש והדג"מ, למה בבהמה החמירו יותר מבאדם ותי' התב"ש דוחק מאד כמובן ותירוצי הדג"מ מפוקפק', ומה שהקשה מעלתו ני' עליו צ"ע ויעיי' בתשובת חתם סופר חי"ד סי' ט"ז וי"ז שבקיצור דבריו הקדושים נתן מקום לדחות סברת הדג"מ לגמרי ומהתימא שמעלתו לא שת לבו בספר רבו הקדוש זצ"ל והנלפע"ד בשנדקדק בתוס' חולין וכ"כ בבכורות דבאדם חיישינן ללעז שיאמרו פיהק ומת ובבהמה כת' שחיישינן שלא יבא להתירה בחולי קרוב לפיהק ומת, ולא כ' כן באדם שיבואו להתיר בקרוב לפיהק ומת והנראה כי סובר תוס' דלא חיישינן לאחלופי פיהק ומת אלו מת מעצמו או אכלו ארי לכל שיטה כדאית לי' ובאדם ידעו קרובי הולד, אם היה חולה או לא, ואם היה חולה וקרוב לפיהק ומת יבחנו וידעו משא"כ בבהמה שאין מבחינים עליהם ופעם תהי' חולה עד שתהי' קרובה לפיהק ומת ואין מי יבחן בה וישחטנה ושפיר חיישינן ומעתה באדם דליכא חשש דקרוב לפיהק ומת, רק דחיישינן ללעז שיאמרו ברוב הימים שהי' כן לכן בכהן מקילין, משא"כ בבהמה דאנו חוששין שבאמת יהי' ויבוא לאיסור דאורייתא שפיר גם בדיעבד אסור כנ"ל נכון

וזה לי איזה שנים אמרתי ע"ד פלפול לישב קושי' הנ"ל ושם הארכתי וכאן אקצר ואומר דהא באמת כרשב"ג פסקי' כדאמר שמואל, רק באשת כהן סמכינן ארבנן דפליג' עליו, והיינו כיון שגם רשב"ג רק מדרבנן מחמיר לכן באשת כהן סמכינן ארבנן, וי"ל הלא רשב"ג באמת מביא קרא ופדויו מבן חודש תפדה, ותוס' כת' בכ"מ שאינו אלא אסמכתא י"ל דידוע הקושיא והביאה ג"כ אדאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחתם סופר איך נילף מפדיון י"ל הא אין הולכין בממון אחר הרוב, ונ"ל כי באמת משו"ה אנו מחמירין רק מדרבנן כי מקרא ליכא ילפותא כ"כ, רק דאנו מוכיחים מקרא עכ"פ דרוב גרועי ולענין איסור חיישי' ועכ"פ רק אסמכתא הוא על הקרא, ובאשת כהן סמכינן על הרוב באדם דאינו נפל, אבל בבהמה דנפיק לן משבעת ימים שפיר ילפינן מקרא הלז ילפותא גמורה, ולכן מחמירים אפילו דיעבד ואולי גם חכמים מודים לו בבהמה וש"ס בשבת בה"א רצה להוכיח מהא דעגל שנולד ביו"ט דכרבנן אתי' וע"כ דרבנן גם בבהמה פליגי, ולמסקנא י"ל גם חכמים מודים בבהמה, ושמואל דאמר הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי היינו באדם וא"ש דפסקינן בבהמה אפי' דיעבד כן י"ל ע"ד פלפול וא"ש דמייתי הדג"מ ראיי' מש"ס ר"ה דף ז' ע"א דמדאורייתא אסור עד ז' ימים, ולהנ"ל בבהמה א"ש דדאורייתא הוא. שוב ראיתי בטורי אבן בר"ה ז' שהרגיש בקושי' זו וחידש מזה דבכור בעל מום שאינו נאכל אלא תוך שנתו רק דרבנן והם אמרו אמרו ונכון הוא

ומ"ש מעלתו ני' לדחות ראיי' הדג"מ עפ"י הריב"ש בתשובה סי' תמ"ו דבולד הנולד בלא סימנים גם לחכמים חיישינן לנפל, דולד זה ע"כ הוא מהמיעוט, דרוב ולדות יש להם גמר סימנים, ועפ"ז י"ל גם בנולד במום חזי' שהוא מהמיעוט דרוב אין בהם מום, תמהתי עליו שאמר דברי' כאלו הריב"ש כתב שפיר בסימנים שהם מראי' עפ"י הרוב שהוא ב"ק, ואין סומכין לגמרי עליהם ושפיר כתב כי אם אין לו סימנים הללו ריעותא הוא הגם דיוכל להיות שהוא ב"ק אבל יצא מהרוב דב"ק יש להם סימנים אבל בנולד במום אין לו שייכות לרוב ומיעוט דב"ק כלל, הכי נאמר מכיון שהוא מהמיעוט דיש להם מום הוא גם מהמיעוט נפל', ישתקע הדבר

והנה הא דבבהמה גם בדיעבד אסור, הוציאו ממשמעות הפוסקים כי מהא דשבת מר"פ ור"ה ברדר"י שלא אכלו מעגלא תלתא דדיעבד הוא אין ראיי' וכבר כתב בת"ש די"ל דהחמירו על עצמן היו כדמצינו בדוכתא טובא והא דמקשה ש"ס מאביי דמחלק בין פיהק ומת, ובין נפל מגג, מהא דר"פ ור"ה ברדר"י, היינו אם לא יהי' איסור בכפל ומת וכ"ע מודים להקל מהיכי תיתי יחמירו על עצמם, אבל למסקנא דאיכא איסור גם בזה רק בדיעבד מקילין י"ל שפיר הם החמירו גם בדיעבד כ"ז כ' בתב"ש ומעלתו כי' לא ראה בתב"ש בפעם וכוון לדעתו ואמת נכון הדבר

ולפ"ז אין ראיי' לפוסקי' להחמיר בבהמה יותר וובאדם ולפע"ד להביא ראיי', דצ"ע לכאורה מה מקשה ש"ס מרשב"ג מימהל היכי מהלי' והיינו לפמ"ש תוס' בכ"מ דרשב"ג רק מדרבנן מחמיר, קושי' הש"ס הי' לרבנן להחמיר ולדחות המילה בשבת מחשש דזהו ספק כפל, מכא לן להקשות דלמא רשב"ג לא מחמיר רק במקום דאין לנו פסידא טוב להחמיר ומסמיך אקרא אבל מכא לן כי מחמיר כל כך בדבר עד שנדחה מצות מילה החמורה שיש בה כרת, וכמו דאנן מכריעין להלכתא לכתחלה כרשב"ג ובכהן כרבנן מנ"ל דרשב"ג בעצמו מחמיר כ"כ דגם הוא סובר בכל מקום שהולכים אחר הרוב, וכ"ל מזה כיון דכייל כל ששהה שלושים יום באדם אינו כפל וח' ימים בבהמה סובר הש"ס מה כן זה כמו דבבהמה בוודאי אפי' דיעבד מאיזה טעם שיהי' או כמ"ש הדג"מ, או כמו שכת' אני בעני' דבבהמה אפשר כ"ע מודים כן באדם אפי' דיעבד ומקשה שפיר, א"כ מימהל היכי מהלי' וא"ש בזה מה דצ"ע על רש"י דמפרש בקושי' הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי פי' שלושים יום באדם וח' ימים בבהמה, וצ"ע מה ראה על ככה לפרש הא לא שהה בבהמה כיון שקושי' הש"ס על אדם קאי, ולהנ"ל א"ש דקושי' הש"ס מדיוק הא לא שהה כ' והיינו דבבהמה איכא דיוק דלא שהה דיעבד וכן באדם כמ"ש וק"ל

המורם מכל האמור כי קשה למצוא היתר בנידון דידן לפע"ד ולהיות כי מסתמא אין נפקותא עוד לדינא בזה דהבשר או שכבר כאכל עפ"י הוראתו דמעלתו כי' או קרוב לוודאי שכבר מכר הבשר לגוי כדינא ואפי' במקום דלוקחין בשר מן העכו"ם כבש"ס חולין פג"ה סוגי' דמכריזין ולפי המבואר דאסור למכור אפי' איסור דרבנן לגוי, שמא יחזור וימכרנו כמבואר ביו"ד סי' קי"ב ובסי' קל"ד מ"מ בשר כזה מותר למכור דאיכא ס"ס שמא וקרוב לודאי ב"ק הוא, ויעיין מ"א ריש סי' תמ"ז, אבל ולד בחיותו אין להתיר למכור מטעם הנ"ל דדשיל"מ הוא לפי דברי ס"ז ולש"ך בנקה"כ אין כאן דשיל"מ עי', לכן לא מהרתי מלאכת תשובתי עד היום, כי עד בא מכתבי מהכא להתם לא היו מכיחין הבשר וא"א שלא יסרח, ובאופן שנאכל הבשר מישראלי', ובשלו בכלים שלהם, לפע"ד אין להחמיר בכלים כ"כ, כיון שבאמת אין מפורש לאסור רק משמעות הפוסק, א"כ יש להקל בטעמים ובתערובת, והי' זה שלום לו. אוה"נ פה פ"ב יום ד' פ' פקודי כ"ט אדר א' תר"ג לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה י

ה' ישפות שלומו, לבא מזרע' דאהרן דמשלם בעובד', הרב המאוה"ג המופלג, קנקן חדש מלא ישן, חרוץ ובקי בהלכה, כש"ת מו"ה משה ליב כהן ני' חד מבד"צ דק"ק כ"ש יע"א

שבוע זו קבלתי יקרתו ולקיים הבטחתי אשר הבטחתיו מאז פניתי מעט בלי איחור להשיב בקוצר אומר לאשר כפשו היפה בשאלתו לחוות לו דעתי ע"ד שוחט א' שחט עוף מסוכנת ושם עינו על הפרכוס ולא ראה, אבל אשה אחת שעמדה על השחיטה היא אומרת שראתה שפשטה ידה, ובאו שניהם יחד לפני המורה בבת אחת לשמוע מה דין העוף הלז ע"כ

והנה בעדות מוכחשת בפרכוס פשוט וברור דנשאר בספק ככל ספק אם פרכוס שאסור מספק כמבואר בש"ס ופוסקים דלכן בשחט בחשכת לילה אסור, והרמב"ם וש"ע כת' שהוא ספק נבילה וכבר ראו עיני מעלתו כי' כדי סיפוקו באחרונים תב"ש סימן י"ז ובפמ"ג במשבצות שם ובח"ס סימן כ' בחלק יו"ד בטעם הענין כשבוודאי לא פירכס הוי וודאי נבלה ולוקי' עליו, ובספק אם פרכסה רק ספק, יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ הדבר מבואר בעומד על מעמדו לכל הטעמי' כי אין כאן חזקת איסור, אבל גם אין כאן חזקת היתר לומר אוקמי אחזקת כשרות או רוב בהמות כשר' או בחזק חי', ומש"כ מעלת ידידי כי' להוכיח דליכא ח"א במסוכנת מדסוחנו נאמן על הפרכוס, והא אין בידו לעשות שתפרכס, אין זה הוכחה דמנ"ל באמת דשוחט כאמן, אלא דמורי' כן ומעש' בכל יום, וכן מבואר דספק פירכוס רק מספק אסור אבל לא מחזק', ומה שתמה על השואל בח"ס סי' כ' דמסתפק אם ע"א נאמן, ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל פשוט לו דנאמן, ולא התעורר כלל מנאמנות השוחט עצמו, דנה לי אחר ומה לי השוחט, טובא איכא ביכיי' דשוחט עצמו היה תח"י ולשיטת הרא"ש בגיטין ב"ד כללים כל שתח"י אע"פ שאין בידו לעשות כנו שאמר בעלי' מקני