כתב סופר יורה דעה יד

ודבריו לא נראי' לי במחכ"ת מלבד כי הוא דוחק גדול לומר מאן דס"ל בה"ש רותח ס"ל דהגעלה היינו מרוש"ט בצונן דהא אביי דחה שפיר דברי רבא וגם רבא בעצמו חזר בו ומישב מתני' משום דכ"י נעשה גיעול לחברו, ואיך נעמיס דמאן דס"ל בה"ש רותח דס"ל כס"ד דרבא שאין לו קיום, מלבד זה עדיין לא הועיל בתירוצו לפמ"ש הרשב"א חולין במקומו דמאן דס"ל בה"ש צונן מ"מ מודה דהסכין בולע אלא שאין בכח חום בה"ש להפליט הבלוע בסכין וכ"ז בבלוע איסורים אבל בקדשים דצריך להפליט הבלוע בכלי לכ"ע צריך סכין של שחיטה הגעלה בחמין וקושיתו קמה וגם נצבה לכ"ע וצ"ע

ויש אתי מקום לקיים דבריו במקצתו דבזה יפה כתב למ"ד הגעלה היינו מוש"ט לק"מ דסכין שבלע ע"י חום בה"ש לא הצריכה התורה מוש"ט ולק"מ על רבא דס"ד לומר הגעלה מוש"ט, ולאמת הגעלה דמתני' הגעלה ממש ולכולהו אמוראי דמתרצו הא דל"ב ליבון או משום דכ"י נעשה גיעול, או משום דהאי קריר, או משום דהיתרא בלע איכא חידוש דין במתני' דלא שמענו דלא בעי שפוד ואסכלה ליבון, ולכן פרט מתני' השפוד והאסכלה הגם דבלעי ע"י אש, מ"מ סגי בהגעלה, אבל בסכין דבלע ע"י חום בה"ש ליכא רבותא פשיטא דל"ב ליבון כנלפענ"ד

והנה מה דפשיטא לי' להדר"ג י"נ נ"י למ"ד בה"ש רותח בעי כל סכין של שחיטת קדשים הגעלה ולמ"ש ע"פ רשב"א הנ"ל גם למ"ד בה"ש צונן מ"מ הסכין בולע ובעי הגעלה, דבר זה לאו מלתא דפשיטות הוא, לפמ"ש רשב"א חולין ח' ע"א לפי דמתרץ ש"ס אליבא דר"ז דבה"ש מרווח רווח, הא דסכין של איסור והשוחט בה טריפה איירי בשהטה או לא נזהר שיטה הסכין, דאם נזהר בה"ש מרווח רווח ולא בלע עיי"ש. לפ"ז סכין ששחט בה קדשים ל"צ הגעלה רק בשלא נזהר והטה, ונ"ל דבקדשים וודאי צריך להיות נזהר מלהטות ולא יבלע הסכין כל דאפשר שלא להביא מן הקדשים לפסול ולאיבוד, וצריך להיות מן זריזים ונזהרים שלא להטות הסכין כדי שלא יבלע, ויצטרך אח"כ הגעלה ואיבוד בלוע שבתוכו כנ"ל. ולזה י"ל עוד משו"ה לא קחשיב מתני' סכין בהדי שפוד ואסכלא דהגעלת הסכין ל"ש כלל, רק בשלא היה נזהר והטה וא"ש

ויש לי לפ"ז מקום עיון וקושי' בש"ס זבחים ל"ב ע"א דמקשה על מתני' דקתני שחיטתו דיעב' אין לכתחילה לא, ומתרץ משום דבעי למתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגע נקט לכולהו לשון דיעבד, ולדברינו היה יכול לתרץ במרווח, הגם דשחיטה בזר כשירה נקט לשון דיעבד מפני שצריך זריזות וזהירות שלא יטה הסכין שלא יבלע ויביא קדשים לבית הפסול לכן לכתחילה דווקא כהנים דזריזים הם, ולכהפ"ח ח הוה יוכל לתרץ משום נשים ועבדים דלאו זריזים נקט לשון דיעבד וצל"ע

ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' מהרש"א מהדורא בתרא ריש חולין דנתקשה להך לישנא דהכא עיקר ובזבחים איידי, איך אפשר דהתם איידי, איך נקט בכולהון דיעבד משום טמא במוקדשים, דטמא במוקדשים עצמו איידי הוא, ולמ"ש י"ל דלהך לישנא דהתם איידי הא דנקט מתני' בזבחים דיעבד לא משום טמא במוקדשים אלא דזר או לכל הפחות נשים לא ישחטו לכתחילה שמא יטה ויגע הסכין בבשר ולכן הזריז מוקדם לשחוט לכתחילה, ויהי' נזהר מלהטות ולא יבלע דבה"ש מרווח רווח, ונ"ז לר"ז, אבל מאן דל"ל כר"ז ול"ל בה"ש מרווח רווח כמ"ש הראשונים דר"א דמצריך בדיקה אתלת רוחתא ל"ל בה"ש מרווח רווח, ל"מ זהירות שלא יטה דמ"מ בולע, וי"ל דסוגי' דזבחים דלא משני דנקט דיעבד משום דזר לא ישחוט שמא יטה ויגע דאזיל לר"ז דס"ל בה"ש מרווח רווח ומיושב קושי' מהרש"א על דרך חידוד נכון

והרווחנו עוד די"ל היינו טעמא דרי"ף ורמב"ם דלא פסקו כר"ז דהוכיחו מסתמא דש"ס זבחים דלא מצי לתרץ מתני' רק משום איידי דטמא במוקדשים. ואי הלכתא כר"ז היה יוכל לתרץ במרווח יותר, וע"כ דסתמא דש"ס ל"ל דר"ז וא"ש. ולראשונים ופוסקים דס"ל הלכתא כר"ז ולית דפליג עליו, ונכנסו לחלק בין בדיקת סכין לסכין מלובן קשה מסוגי' דזבחי' וצל"ע

מ"ש הדר"ג נ"י בדבריו נתיישב לו מה דקשי' לי' בש"ס פסחים ס"ו ע"א למחר מי שפסחו טלה וכו' מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ואיכא בזה משום שבות ולמה לכ"א וא' סכינו ולא שאלו זה מזה. ואתי' לי' שפיר דהא הסכין בולע ואסור לחבירו לשחוט בו פסחו דחוזר ופולט בשלו והוי שלא למנויו ולמ"ד בה"ש צונן י"ל לפמ"ש תוס' בבולע כ"פ ל"מ הדחה לכ"ע, אלו דבריו, ומ"ש למ"ד בה"ש צונן ג"כ א"ש מפני שבלוע כ"פ לא נ"ל דתוס' כ' כשבלע כ"פ ולא הד"ח בנתיי' נכנס ונתקשה בתוך הסכין, אבל בשחיטת פסחי' הרבה היה אפשר להדיח בין כל שחיטה ושחיטה, ולדידי בלא"ה לק"מ איך ימתינו זה על זה, הזמן קצר והמלאכה מרובה ועת לעשות לה' ולא היה אפשר להשאיל זה מזה, ועוד אולי יפגם הסכין בשחיטה ואם אפשר לתלות בעצם המפרקת ולהכשיר הפסח, אבל לחבירו לא יהי' סכין לשחוט בו, וא"א להביא שוב מביתו אחר שהביא פסחו. ופה תהי' שביתת קולמסי כעת, וכעת יאמר יתענג פר"מ נ"י על רב שלום, שמחה וכ"ט בגבולו כאות נפשו ונפש אוה"נ. פ"ב ד' ט"ו שבט תר"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ט

שפעת ברכות, ורב שמחות להרב המופלג בהפלגת חכמים חריף ובקי בעל פיפיות מה"ו שמעון ני' בק"ק נאדאש יע"א

מכתבו הגיעני בשבוע העבר, ונפשו בשאלתו ע"ד פרה א' שילדה תאומים ואופן לידת התאומים שולדה הראשון נולד קודם הלילה, ואח"כ שהתה הפרה עד הלילה וילדה השני, וא"כ יום ח' לראשון, הוא יום ז' לשני וצוה בעל הפרה למשרתו ביום ח' לראשון שיקחהו לשחטו וטעה ולקח השני, ואח"כ הכיר בעל הפרה הטעות ובא לשאול מה דינו, אם מותר לאכול הבשר של עגל ב"ז או לא. והנה מעלתו ני' האריך והרחיב הדיבור בזה ובנה היתרו עפ"י ש"ע יו"ד סי' שע"ד סעי"ט דבתאומים שאחד מת בתוך למ"ד והאחר חי ומת אין צריכין להתאבל עליו, ודעת הלבוש דפטור להתאבל על השני, דכיון דהראשון מת, גם השני הוי נפל דבתאומים שניהם שוים, לפ"ז בנידון דידן יש לומר להיפך מדא' חי ביום ח' אמרינן גם זה שנשחט הוא ב"ק, והא דש"ע כשא' מת איכא ריעותא דא' מת אמרינן מדזה נפל גם זה נפל, משא"כ בנידון דידן אמרינן איפכא, ושוב כתב דלפי שדחו הש"ך וט"ז דברי הלבוש דאין אחד מברר על חבירו י"ל דווקא שם דחזי' ריעותא לפנינו שאחד מת משא"כ בנידון דידן י"ל שפיר שזה מברר על זה, ואין ריעותא שמוכיח איפכא אלו דבריו, ידידי ני' אם היה רואה דברי הלבוש בפנים לא היה כותב כן, כי הלבוש בעצמו עשה ביאור לדבריו באורך, וכ' כי שמע רבים מפרשים אפכא דברי הש"ע דאשמעינ' רבותא דלא נאמר כמו שזה חי כן זה חי וצווח על זה, איך יהיה ה"א שבעולם להקל בתאומים יותר בתוך ח' מבולד אחד שנאמר זה מוכיח על זה, והתאומים מצד שהם תאומים הם חלושי הטבע יותר מן הנולדים יחידים ואין צורך להשמיענו בזה, ולכן ע"כ פרושו נכון והיינו באופן שגם זה שנשאר חי, היה קרוב למות בעת שמת הראשון רק שחי עד אחר למ"ד ואח"כ מת, אמרינן שכמו שזה לא היה ב"ק כן זה כיון דראינו ריעותא שהיה חולה חולי א' עם זה שמת תוך למ"ד, הגם ביחידי שהיה חולי וחי לאחר למ"ד לא אמרינן כן מ"מ בתאומים אמרינן שזה מוכיח על זה, הואיל והם חלושים בטבע ואבילות דרבנן כנ"ל ועוד האריך בראיות בזה, והב"ח ראה כל זה כמבואר בדבריו בקיצור, ומ"מ דחה אותו בשתי ידים, כי אין סברא כלל לדון מזה על זה וכן הסכים עמו הט"ז והש"ך, וא"כ לדברי הלבוש עצמו אין לסמוך כלל בנידון דידן דאדרבה הוא מרחיק הסברא לגמרי לומר אפילו לשום ה"א, ורבותא כמו שזה חי כן זה חי, וההיפוך כמו שזה מת כן זה, היינו כיון שחלו שניהם בב"א בחולי אחת ולב"ח ולט"ז וש"ך מוכח שאין מודים גם בזה, ע"כ צריכין לומר דעכ"פ רבותא איכא להשמיענו דלא אמרינן כמו שזה חי כן זה אינו נפל, אבל כולם מודים, דאין בזה כדי לסמוך בשום דבר ולא באו עלה מכח ריעותא דמיתה אלא שאין סברא כלל לדון מזה על זה כנ"ל

ומעלתו ני' בעצמו, לא רצה לסמוך על זה, אבל רצה לומר כי עכ"פ לא שייך לומר שמיעוט המצוי הוא לפמ"ש תוס' כדה וביבמות ל"ו דמשו"ה מחמירין בבהמה תוך ז' משום דהוי מיעוט המצוי וחוששי' לו, ועפ"ז פשיטא לי' לומר דבתאומים היכי דראינו שא' חי לא הוי מיעוט המצוי שאח' יהי' נפל לפמ"ש דברי הלבוש, אין בזה הסברא ממש כי אדרבה בתאומי' י"ל ביותר כי אחד אין ב"ק ואיפכא י"ל הרוב שהם ב"ק היינו שנולד יחידי והוא חזק, אבל בתאומי' הרוב אינן מולדות תאומי', ויש לחוש כי לא היה בכח הבהמה להוליד שתיהם בזמנם וא' שלא בזמנו יצא

והנה מעלתו ני' תולה היתרו בשני תירוצי תוס' דלפמ"ש תוס' חולין י"ב ע"א דטעם דהחמירו בבהמה משום אדם א"כ אסור לעולם גם במיעוט שאינו מצוי, ושוב בסוף דבריו כת' דלפמ"ש התב"ש והביאו הדג"מ סי' ט"ו דטעמא דאנו מחמירין בבהמה בדיעבד ובאשת כהן מקילין, היינו בבהמה ליכא הפסד כ"כ מבאשת כהן וי"ל דבנידון דידן ממ"נ מותר, אם כתירו' תוס' יבמות משום מיעוט המצוי א"כ כאן מותר אפי' לכתחילה דלא הוי מיעוט המצוי, ולתי' תוס' בחולין, לא נאסר בדיעבד דלא עדיף