כתב סופר יורה דעה קלו

בתר טעמא שהחמירו לחשוב אחר תפלת ערבי' ללילה כיון שהתפללה ערבית והחזיקה ללילה הוי כתרתי דסתרו אהדדי לחשבו יום לענין אחר, נ"ל דוקא לענין ספירה ז' נקיי' שתפסוק בטהרה ותחזיק אלו שעות עד הלילה ליום מחזי כתרתי דסתרו באותו יום דעושי' בו מעש' דסתרו בשעה חדא שמתפלל' ערבית ומפסקת בטהרה וכן לענין אבילות למנות אותו יום ליום א' מאבילות אבל לענין קביעת ווסת הלא אותו יום בין כך ובין כך אסורה ליומא וגם חוששי' ליום ל"ג הבא ואין בו נפקות' רק כשתעקרהו פ"א שלא יהיה הווסת נעקר רק בג"פ ותהיה אסורה ליום ל"ב שלאח"כ כ"כ האי לא מחזי כתרתי דסתרו אהדדי דלא נראה סתירה לשעתו ועיין כעין חילוק זה במג"א סי' תפ"ט סק"א וכ"ש וקו"ח שי"ל כן בענין שלנו

ובינותי קצת בספרן של צדיקים גאוני קמאי על הלכ' נדה ולא לשתמט א' שהתעורר בזה וכן נלפע"ד ברור דאין להחמיר בנדון זה וכיוצא בו ולהקל שלא לחוש לווסת החדש פשוט יותר מביע' בכותח' דאין להקל ולהחמיר ג"כ נלפע"ד כמ"ש הכ"ד חותנך כאב אוה"נ בלב ונפש חותם באהבה רבה. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק ו' כסליו תרכ"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צא

רץ כצבי לעשות רא"ש, וגבור כארי בתורה, ללחום מלחמת ד' שערה, ה"ה חביב נפשי ב"ג, הרב המאוה"ג מעוז ומגדול, חריף ובקי סיני ועוקר הרים, מעולפת ספירים, צדיק תמים, כש"ת מו"ה צבי הרש ווייס ני' אב"ד דק"ק סרעדנא יע"א

אחד"ש הטוב הנני עתה באתי להודיעו שבא יקרתו אלי תשובה ארוכה בענין עמוק, ולהיות לעת בא יקרתו אלינו לא היה אפשר לי להשיבו ויצא הדבר מלבי ובחפשי במכתבים בא מכתבו לידי חשתי ולא התמהמהתי לעיין עליו בין הפרקים ומצאתי ק"ר בדבריו הנעימים מיוסדים על אדני השכל והיושר, ומעלת ידידי נ"י הרחיב הדבור מענין לענין באותו ענין, ולאשר אני בעל מלאכות הרבה אין לשער, לכן לא אצא חוץ ממה שצריך לשאלה עצמה שנשאלה לפניו וזה תוארה

אשה א' אשר ראשה כואב לה ויצו עלי' הרופא להניח לה רטי' ותחבושת על צדעי', ומשפט הרטיה להדבק במקום הנחתו כמשלש ירחים למרק החלאה, ובמשך הזמן הנ"ל בלתי אפשר להפרד הרטיה ממקומו, ואולי ע"י רופא אומן תוכל להסירו ואפשר ע"י עצמה ע"י יסורין וכאב מרובה, ואחר תום הזמן הנ"ל תפול הרטי' מעצמה, ונשאל מה תעשה האשה בהגיע תור טבילת' האם הרטי' הנ"ל חוצצת בטבילה עכ"ל השאלה, ומדבריו נראה כי רב אחד כבר הורה בה להיתר ולא גילה לנו טעמו של המתיר, ופר"מ ני' צידד להחמיר, ונקיטנא בקצרה כל האפשר לחוות דעה גם אני כיד ד' הטובה עלי

הנה דין רטיה שע"ג מכה מבואר במתני' מקוואות פ"ט משנה ב' דחוצץ, ופסקה הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סימן קצ"ח סעי' בלי חולק, ובתוספתא דמקוואות פ"ו חוץ מקרום שע"ג המכה ואגד שעג"מ, וקשקשין שע"ג השבר ושירים ונזמים וכו' אוצין חוצצי' רפוי' אין חוצצי', וכ' הרמב"ם בפרק ב' דמקוואות דאגד שע"ג השבר וקשקשים חוצצין אם הם אוצין, ומפרש הך דחוץ מאגד וקשקשין וכו' דקאי לענין חציצה, וכ"פ הטור וש"ע סעי' כ"ג, והר"ש מפרש התוספת' דחוץ מקרום ואגד וקשקשים לא קאי לענין חציצה רק לענין טומאה, ובב"י כ' דכן נראה מרא"ש ורשב"א דלא העתיקו הא דאגד וקשקשים לענין חציצה דמפרשי' כר"ש, ונדחק הב"י מאוד, למה פסק הטור כרמב"ם דיחידאה הוא, וכ' דנראה לטור הגם דבתוספת' לא נזכר מזה לענין חציצה מ"מ ממילא נלמד מדין השירים והנזמים, והוא דחוק ורחוק דאם ס"ל דאגד וכו' דומה לשירים ונזמים למה לא מפרשה התוספתא כמו שפרשה הרמב"ם דמן אגד וקשקשים מתחיל דין חציצה, לכן נ"ל דס"ל לרא"ש ורשב"א דמן אגד וקשקשים מתחיל דין חציצה, והרבותא בזה דיש סבר' לומר כיון דמשום רפואה הוא, וכל הצריך לרפואה זו ניחא לי' בכך ואינו מקפיד שיהי' עליו דאנוס הוא מן השמים שצריך לרפואה זו, ודרך כל מי שצריך לרפואה זו שאינו מקפיד בכך, וה"א דהוה כמיעוט שאינו מקפיד קמ"ל דחוצץ, ובשירים ונזמים וכו' איכא רבותא הגם דתכשיט הוא לה ומרצונה בא לה מ"מ הוי חציצה כיון שלפעמים מסירה בשעת לישה כמ"ש רשב"א ובכל א' איכא רבותא שיש בזו מה שאין בזה, וזו וצ"ל זו היא, וכיון שהרבותא דאגד וקשקשים דלא נימא דכל שהיא לרפואה לא מקפיד ואינו חוצץ, וכיון שכבר הביאו הא דמשנה מפורשת רטי' שע"ג מכה חוצץ כבר נדע שה"ה אגד שע"ג מכה וקשקשים שע"ג השבר דכל אלו משום רפואה הם ומ"ש כנ"ל

והא דהעתיק הרמב"ם הא דאגד וקשקשים הגם שכבר הביאו הא דמתני' דרטי' חוצץ נראה דלאמת משום הך חידושא דכל שלרפואה חוצץ ידענו מרטי', אלא שבא להודיענו החילוק בין חזק' לרפו', והרשב"א ורא"ש וסמ"ק שלא הביאו דין דאגד בין רפוי' יש לדחוק דסמכו שנלמד זה מהא דשירים ונזמים דיש חילוק בין רפוי' לחזקה, אבל מ"ש ב"י דנלמד עיקר הדין דאגד וקשקשים חוצץ מהא דשירים ונזמים יש לפקפק דאין למדי' זה מזה די"ל דכל שהוא משום רפואה אינו חוצץ כמ"ש

אבל מכ"ז לא יועיל לנו לפירוש הר"ש דדין חציצה מתחיל משירים ונזמים, מי הגיד לו דבר זה בפשיטות דפי' התוספתא כך הוא, וע"כ דס"ל מסברא דאין באגד חציצה וכן בקשקשים, וצריך טעם למה, ואי משום דכל לרפואה אינו חוצץ הא מבואר במתני' דרטי' חוצצת, ולר"ש אין כל מדברינו, ואין לנו רק לומר דס"ל דבאגד וקשקשים גם ברפוי' לא נכנס בהם מים כראוי', וכ"כ הב"ח מסברתו דלר"ש ורא"ש ורשב"א ודכוותי' דלא נזכר בתוספת' אגד וקשקשים לענין חציצה, י"ל גם ברפוי' הוי חציצה, דלא עיילו בהו מיא שפיר ומובא בש"ך, והב"ח כ' מדנפשי' שי"ל כן, ולפמ"ש מוכרח דר"ש ס"ל כן, לכן מפרש בפשיטות דאגד לא לענין חציצה נזכר אבל מרא"ש ורשב"א אין מוכרח דס"ל הך חומרא דב"ח דנ"ל דמפרשי' תוספת' כרמב"ם, וטעם שהשמיטו דין זה הוא כמ"ש לעיל

ונ"ל לבאר יותר די"ל דמ"ש הב"ח דבאגד וקשקשים אפי' ברפוי' חוצצי' דלא עיילו בהו מי' שפיר תלי' בפלוגת' דרבי ורבנן בתוספת' שהביא הר"ש סוף מקוואות גבי חץ תחוב דפליגו רבי ורבנן בשל מתכת דרבי מקיל, וכ' הר"ש דאפשר בשל מתכת נכנסים בו מים יותר מבשל עץ, והנה רבנן דפליגו בוודאי לא במציאות פליגו, וי"ל דפליגו בהך סבר' אי בעי שיכנסו מים שפיר דרבי ס"ל כל שאפשר שיכנס בו מים מעט שוב אינו חוצץ ורבנן ס"ל דבעי שיכנסו בו מים שפיר וקיי"ל כרבנן כסתם מתני' שם, דאינו מחלק בין של עץ למתכת, וכ"ז לחד פי' של הר"ש, אבל לפי' שני דרבי מקיל משום סכנה, אין הכרח לומר דבמתכת נכנס מים קצת יותר מבשל עץ, וכ"ע ס"ל דכל היכא דנכנסי' מים הגם דלא עיילו שפיר מ"מ לא מקרי חציצה, וי"ל לפ"ז דרשב"א ורא"ש וסמ"ק דלא העתיקו הא דאגד וקשקשים דסמכו על מ"ש דין רטי' שע"ג המכה דמינה נשמע דכל שהו' משום רפואה שייך בו משום חציצה ומשום חילוק בין רפוי' לחזק לא הביאו דין זה דס"ל דלרבנן דרבי בתוספתא גבי חץ אין חילוק בין חזק לרפוי' באגד וקשקשים דלא עיילו בהו מיא שפיר ותוספתא כרבי שם דמחלק בין מתכת או דמפרשי' כל התוספתא כמו שפי' הר"ש כדי שלא לאוקמי התוספתא דלא כהלכת' כרבי וכן טעמו של הר"ש דס"ל לעיקר כפי' הראשון בפלוגת' דרבי ורבנן גבי חץ תחוב אבל הרמב"ם ס"ל כפי' השני של ר"ש בתוספת' דחץ משום סכנה וליכא פלוגת' אי בעי שיכנסו בהו מי' שפיר ולכן מפרש התוספת' דאגד לענין חציצה ופסק כמות' בכ"ז לחלק בין רפוי' לחזק ודבוק כנ"ל לבאר ועיי'

היוצא לנו דבהא כל השיטות שווי' דאף כל שהוא לרפואה ובדמק' מ"מ חוצץ ולא פליגו רק בפירוש התוספת' ע"ד שכתבנו וא"כ בנדון דידן ג"כ התחבושת חוצץ לכאורה אלא כד נעיין שפיר נראה דיש לחלק דצריך לחקור למה באמת יהי' כל שלרפואה חוצץ דכל דכאיב לי' כאיבי' אזל לבי אסי' ועושה לו רפואה ואינו מקפיד על רטי' ותחבושת ואגד וכיוצא בו ורובם ככולם הכי הוא להניחו עד זמן ויצוה עליו הרופא כפי הצורך ולא יקפיד ולמה יהי' חוצץ וע"כ צריכי' אנו לומר כיון שכל רטי' או אגד לפעמים מסירי' אותם כדי לראות אם נרפא המכה או לתקן הרטי' והאגד וקשקשי' וכיוצא בו וזה מן הידוע וכיון שלפעמים מסירים אותו לזמן מן הזמנים לכן הכניסו אותו בכלל המקפיד עליו להסירו ודומה להא דשירים וטבעות שמסירים אותם בהכרח בשעת לישה הגם שיש לחלק מ"מ מן המבואר אנו למדי' שזה טעמ' של רטי' ואגד וכדומה, ולפ"ז בנדון שלנו שמניחי' התחבושת על הצדעים לירחים ולא יוסר משם בנתיי' עד שיפול מאליו וזו הרפואה וסימן לרפואה כשנופל משם שכבר עשה תחבושת שלו י"ל בכה"ג לא מקרי חציצה אם כי ראי' אין לנו אבל מסתבר בעצמותו מ"מ לא נסמוך על סברתינו בלי ראיה

אבל נ"ל יותר בנדון שלנו להקל מטעם אחר דהנה בב"י סימן קצ"ח בשם סמ"ק וז"ל הרגילו הנשים להסירו מעליהם כל גרב וכל שחין אע"פ שמה"ד לא היה צריך לפ"ז אין לאסור לטבול אשה שיש לה חטטין בראשה עכ"ל ובשם המרדכי כ' וז"ל אפילו תצטער אם תסיר הגלד מן המכה או אבעבועות שחין שאין דעתה להסיר עתה נקרא אינה מקפדת מ"מ רגילות להסיר הכל או שתמתין עד שתתרפא ותסיר הכל עכ"ל מבואר בסמ"ק ומרדכי כל שמצטערת ואין דעתה להסיר עתה הגם שבדעתה להסיר אח"כ כשיתיבס הרבה ובקל להסיר או יפול מעצמו כל שעתה יש לה