כתב סופר יורה דעה קלה

לעקור החזקה אבל ע"י סי' זה שעושה הטבח אינו סי' מוחלט רק שרגילי' לעשות כן בטריפות ועושי' אותו ג"כ לסי' ד"א ולכן כתב הרשב"ץ ואמר ג"כ שהיא טריפה מגלה שעשה סימן זה מפני שהוא טריפה וכשחוזר בו ל"צ אמתלא למה עשה סי' זה ול"צ לומר אמתלא רק על מה שאמר וכה"ג לא אתחזק ע"י מעשה שהי' טריפה רק ע"י אמירת פיו לכן מהני האמתלא וברשב"ץ מעשה שהי' כך היה ובדיוק העתיק המחבר ורמ"א לשון הרשב"ץ עצמו כנלפע"ד נכון בעזה"י

הדרן לנדון שלפנינו כיון דהמחבר ורמ"א פסקו דינו של הרשב"ץ ע"כ דלא ס"ל כחילוקו של מהר"ל אלא כחילוקו של רשב"א בתה"ב ולזה גם אמתלא שהיה סבורה שדם נדה היא לא מהני כמ"ש כנלפע"ד בעיון מעט מזעיר לסמוך על המעיין. הכ"ד אוה"נ דורש שלומו ידידו

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פט

שלום וכ"ט ליד"נ הרב המאוה"ג המופלג כהן שדעתו יפה חרוץ ובקי בהלכה כש"ת מו"ה משה ליב כ"ץ ני' חד מבד"צ דק"ק ניקלסבורג יע"א

מכתבו קבלתי על נכון ע"ד שכ' מעלתו ני' על הט"ז יו"ד סס"י קצ"ו שהקשה היכא דלא טבלה כראויה נבעי' הבחנה להבחין בין וולד פגום לאינו פגום ובב"ש סי' ד' ס"ק ט"ו ובס' תפארת ישראל בה' נדה לד"א התכוונו כיון שאינו רק פגם בעלמא להרחקה לא גזרו בו משום הבחנה ועיני ידידי ני' שפיר חזו בש"ג בשבועו' ריש ה' נדה אלא דמעלתו כ' דשם מוכח דאף בפגום כי האי צריך הבחנה ואינו מוכרח דגם הש"ג כ' במסתפק דאפשר נמי קצת דצריכה להמתין נראה דרחוק בעיניו וממ"ש אח"כ בשם מהר"ם דאין נזהרים מלשכב אשה נדה על סדינים דשכב בהן בעלה משום שהוולד כשר שכל דבר אין חוששין לה ואפי' שהוא פגום ומסיים א"כ ה"נ אין לחוש עכ"ל נראה דקאי אמאי דאיירי לעיל לענין הבחנה דמהאי טעמא דאין חוששין לסדיני' והם דברי מהר"ם ולכן מה"ט הכא היינו לענין הבחנה נמי אין לחוש והרי מסקנתו דאין לחוש להבחנה בנדה וכב"ש ותי' הנ"ל וכן עיקר לדינא

והנה הט"ז שם כ' לדמות דין זה להא דא"ע סי' י"ג בנאנסה תחת בעלה כל שבעלה בא עלי' קודם א"צ הבחנה ולפע"ד ליכא מהא דא"ע ראי' שם בלא"ה לר' יוסי בזנו' א"צ הבחנה דמהפכ' ומזנה אלא דיש פוסקי' דס"ל כר"י דחיישינן שמא לא הפכה יפה או משום כל שראויה להתעבר לא חלקו בין נשואין לזנות ולכן כל שבעלה בא עליה יש לתלות יותר שנתעברה מבעלה דבזנות מתהפכת הגם דחיישינן שמא לא הפכה יפה היינו באין בעילת בעל אבל כשישנו בוודאי ביותר הרבה יש לתלות מבעלה נתעברה משתתעבר ע"י בעילת זנות דלא שכיח כיון דמתהפכ' ולכן כ"ג א"צ הבחנה וגם לדסוברים דקיי"ל להחמיר בזנות משום לא פלוג דנשואין ג"כ א"ש כיון שיש לתלות בבעל ל"ש תו לא פלוג משום נשואה וממילא ל"ח דמהפכא ומזנה אבל בבא הבעל עליה בנדותה אין ראיה משם לתלות בבעילה היתר של בעל בלי שום טעם אחר ובלבוש בא"ע שם כ' הטעם דכל שבעלה בא עליה א"צ הבחנה דגם אם ימתין ותתעבר מ"מ לא נדע אם כשר או פגום הוא טעמו לשבח ומ"ש מעלתו ני' דטעם זה פגום שמא לא תתעבר תוך ונדע כשתתעבר אח"כ דוולד וודאי כשר הוא זה לק"מ דא"צ הבחנה כה"ג כיון דאם תהיה מעוברת לא יהיה פסול בוודאי דיש לתלות בהיתר כה"ג לא תקנו חכמים להמתין כדי להבחין בין וודאי לספק אלא דאין אנו צריכים לטעמו דלבוש דא"ש טפי במ"ש אני והוא טעם ברור ומדויק בלשון הא"ז שמביא בד"מ שם

והנה בש"ג ריש הלכ' נדה כ' טעם אחר ומביאו מעלתו ני', אבל לא כוון יפה בכוונתו, ההוא כ' כיון דבא עליה הבעל כמה פעמים בימי טהרה יש לתלות בביאת היתר שבא עליה פעמים טובא ותולים בביאות הרבה יותר מביאה זו א' של איסור כמו דאמרי' רוב בעילות אחר הבעל, וכל שאנו דנין לחוש שמא נתעבר או מעוברת לפנינו חולי' יותר שמביאות הקודמות נתעברה, ולפ"ז דווקא בבא עלי' קודם ביאה זו של איסור בנדותה פעמים טובא, וכ' עוד דרוב נשים מתעברות סמוך לווסתן או בליל טבילתה ולא בנדותה, ומסתמא לא נתעברה מביאה זו שבנדותה, ולטעם זה אפי' לא בא עליה בימי טהרה רק פ"א תולי' יותר בביאה זו דבימי נדותה לא שכיח שתתעבר, ובד"מ בא"ע בשם א"ז אם בא עליה בעלה קודם משמע אפי' ביאה אחת ושם לא שייך טעם שני של הש"ג בשבועו' הנ"ל, אלא דשם א"ש מטעם שכתבתי כיון דמהפכא בוודאי ביותר יש לתלות בביאת הבעל משתתעבר מביאת זנות וכמ"ש ובט"ז ביו"ד הראה להא דא"ע, וכבר כתבנו משם אין ראיה, וגם טעם שני שכ' הש"ג דלא שכיח שתתעבר מביאה בנדותה ל"ש בלא טבלה כראויה דאיירי הט"ז שם שלא טבלה כהוגן אבל הזמן ראוי' שתתעבר כ"ש רוב נשים מתעברות בליל טבילה, ולא נשאר לנו רק כשבא עליה פעמים טובא קודם, והט"ז כתב שבעלה מצויה אצלה והוא כמו כל אשה עם בעלה כנ"ל ביאורן של הדברים נכון, ומ"מ לדינא אין נפקותא לענין נדה כי העיקר דלעולם א"צ הבחנה בנדה כמסקנת הש"ג שם וכמ"ש הב"ש ונכון לדינא

ויפה כ' מע"כ ידידי נ"י דקושי' ח"ס יו"ד סי' קפ"ח על הט"ז וב"ש סי' י"ג דכתבו כל שיש צ' יום בנתיי' צריך הבחנה, דלמ' בעי צ' יום בחודש או בפחות סגי דאפשר להבחין אח"כ כבש"ס יבמות בשיהוי כ"ד סגי, דקושי' זו אינה רק לטעם של הלבוש, אבל לפמ"ש הש"ג בשבועות דכל שבתחלה כשבא הספק לפנינו אם נתעברה עתה ויש לתלות שבהיתר נתעברה ל"צ הבחנה לק"מ, וא"ש ביותר לפי דברינו בסמוך כמובן, ומאפס הפנאי קצרתי, הכ"ד אוה"נ כותב בחפזון

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה צ

יעקב איש תם אתה יודוך אחיך ה"ה חתני כבני תלמידי חביב נפשי כהן שדעתו יפה הרבני המופלג בתורה וביראה נפלאה חרוץ ובקי כש"ת מו"ה יעקב ליב כ"ץ שטראססער ני'

שורותיך הצהירו נגדי ערבים עלי מתקו כדבש לפי ולעוצם טרדותי שבוע זו לא יכולתי אפי' להציץ במכתבך עד היום כאור בוקר כשעה שתים והנני להשיבך בקוצר אומר על שאלתך אשה שראתה ב' פעמים בהפלגה ביום ל"ג לראיתה ובפעם הג' ראתה ביום ל"ב לעת ערב אחר שהתפלל הקהל ערבית אם נחשוב שעות אלו ללילה ויש בו קולא וחומרא חומרא דהוקבע ווסתה ליום ל"ג מראיתה צריך עקיר' ג"פ ככל ווסת קבוע וקולא שאינה צריכה לחוש עוד לווסת סתם מלמ"ד ללמ"ד יום כיון שיש לה ווסת קבוע

נלפע"ד כשלא התפללה היא משום שהצבור התפללו מש"ה אין להחמיר שיהי' קבוע ווסת לפי שהעלה הש"ך סי' קצ"ו ס"ק ה' דאם ראתה עד הערב כיון שא"א להפסיק קודם מפסקת לכתחילה אפי' בתחלת ספירת' וכאן שא"א א"צ להחמיר כלל לחשוב ללילה בשביל שהתפללו הקהל ערבית ונ"ל אפי' היא רוצ' להחמיר ע"ע כדעת האומרים שאפי' באי אפשר נחשוב ליום שלאחריו כשהוא אינו רוצה אין לה רשות להחמיר שמשעובדת לו ואפי' שווי' נפשה חד"א א"א לה כמבואר בר"ן שלהי נדרים וביתר ראשונים שם כ"ש להחמיר ע"ע מה שמעיק' הדין נקטי' להקל וכ"ש לפי מה שהעלה מהרש"ל וב"ח שמביא הש"ך סי' שע"ה ס"ק י"ד דאיש אינו נגרר אחר הציבור רק אשה שאינה רגילה להתפלל ולגבי דידי' לכ"ע לא נחשוב ללילה וכיון שמשועבדת לו לעונה נגרר' בתרי' בדבר הזה ובתשובה אחת שהיתה לפניך בענין זה העלתי דווקא דבר דלא שייך רק גבי אשה הי' נגררת בתר ציבור אבל בדבר ששייך גם באיש כמו הא דסי' שע"ה לא מחלקים בין איש לאשה לפי סבר' מהרש"ל וב"ח ודווקא בנדה דמצות עשה וספרה לה ותלי' בה נגררת בתר הציבור כיון דרוב נשים אין רגילות להתפלל וא"כ כ"ש וקו"ח לענין קביעת ווסת דשני' שייכות בשוה בדבר הזה וכ"כ חתני שי' לחלק ע"פ דברינו וכ"ש הוא דהא אנו דנין בדבר אחד בין איש לאשתו דאין נגרר הוא בתר הציבור משום דיד' כנ"ל

וכ"ז כשלא התפללו אבל כשהתפללו בעצמם יש לעיין לפמ"ש הש"ך סי' קצ"ו דכשהתפללה היא בעצמה אפילו דיעבד יש להחמיר שלא תפסוק ביום זה אם נחמיר גם לענין קביע' ווסת דמחשב קביעת ווסת בזמן א' והנה אם היה ב' הפלגת ביום אם נחשוב שעו' שאחר תפלת ערבית ללילה בכ"ז לא קבע ווסת עיין ש"ע סי' קפ"ט סעי' י"ג ועיין נב"י תנינא סי' פ"ג דעת הגאון מה"ו דוד דייטש זצ"ל דה"ה בווסת הפלגה ורבו הנוב"י זצ"ל נכנס לחלק בין ווסת החדש לווסת הפלגה ואכ"מ דנ"ל אפי' ב' הפלגת הכא שווים הי' ג"כ בלילה דא"צ להחמיר לחשוב ללילה חדא דכל זה לחשוב ללילה אינה רק חומרא בעלמא ולחומרא חשבי' ללילה ולא לקולא ועיין ט"ז יו"ד סי' ת"ב ס"ק י"ג וצריכה לחוש ליום ל"ב דלעיקר הדין יום וכיון שמחזיקים ע"כ אלו שעות ליום שוב א"צ להחמיר להחזיקו ללילה לענין קביעת הווסת לעשות ב' חומרות דסתרו אהדדי ככסיל בחושך הולך ועוד כיון דענין זה לא תלוי' במנין הימים רק בעונות ולכן לא מצטרפ' ראיה שראתה ביום לראי' שראתה בלילה דתלי' דזמן גורם פעם היום ופעם הלילה וכיון שבאמת יום הוא ולא חושך רק שנחשבו אלו השעות ללילה כיון שהתפלל ערבית מ"מ יום הוא בטבעי' וגרמ' היום ואינו דומה לספירה דנק' דתלי' במנין הימים מספר ז' והבן ועוד נ"ל זיל