כתב סופר יורה דעה קלג

טהרה מסייע לה בלא אמתלא שלה גם שמואל סומך, אלא מעובדא דמייתי תוס' בשם ירושלמי דבעי לאזדקוקי לאיתתא, אמרה ל' טמאה אני וכו' נראה דשלא בשעת ווסתה היה דהא בעי לאזדקוקי לה, וגם בלא אמרה טמאה אני אסור בשעת ווסתה, וע"כ שלא בשעת ווסתה היה וזו היא המעשה דקאמר ש"ס דלא עבד עובדא בנפשי' חזינן דגם שלא בשעת ווסתה לא רצה לסמוך בנפשי' על האמתלא כנ"ל

והנה הרי"ף העתיק הא דשמואל לא עבד עובדא בנפשי' וכ' הר"ן דהלכת' כרב וגם שמואל לא פליג רק לנפשי' למיעבד, וכוונת הרי"ף לומר דמי שרוצה להחמיר לאו חסידות של שטות הוא דהא שמואל החמיר על עצמו כ"כ ב"י סי' קפ"ה וזה דוחק כמובן, ולולי דמסתפינא היה נ"ל דדינא הוא הא דשמואל דלא עבד עובדא בנפשי' דיש כמה מיני אמתלא, וכ' הרמב"ם שיהי' באמתלא טעם וממש ונראה שאפשר כן הוא עיין במתק לשונו ודבר זה צריך אומדנא ושיעור אם אפשר שכדברי' כן הוא, ולכן לא עבד שמואל בדנפשי' כשהיה כך לדון באמתלא אם יש בה ממש ושלח למורה להורות באמתלא אם יש בה ממש כעין שמבואר דלא יראה הבעל דם להורות בשל אשתו כיון שנוגע הוא בדבר, ויוכל לטעות בדמיונו ובמראות עינו, ואחר ששלח לו רב דנאמנת לא עבד עובדא בנפשי' עד ששלח אל המורה לדון על האמתלא ויפה עשה הרי"ף דהעתיק הא דלא עבד שמואל עובדא בנפשי' להורות ולדון דבר שהוא מעיקר הדין דלא פליג רב עליו כנלפע"ד נכון בעזה"י וראויה לחוש לזה כל המורה שלא יורה בדנפשי' כה"ג

והנה תוס' מביא מירושלמי דאמתלא אתמול לא היה בה כח וכן העתיק הטור וש"ע אמתלא זו והרמב"ם כ' אמתלא אחרת שהיה אמה ואחותה בחצר כשתבעה והש"ך העתיק אמתלא דרמב"ם וכתב כי זהו שכ' טור והמחבר או כיוצא בו ותמה אני למה הביא הרמב"ם אמתלא אחרת ממה דאית' בירושלמי או שהי' לו לסתום אם נותנת אמתלא דנראי' כמ"ש בהלכו' אישות פ"ט או שהיה לו להבי' אמתלא של ירושלמי וצל"ע גם תמה אני על הש"ך שכ' דכוונת הטור ומחבר כיוצא בה אמתלא שכ' הרמב"ם אמתלא אלימא טובא יותר מאמתלא שבירושלמי שהעתיקה טוש"ע דאמתלא של ירושלמי' אין נראי' דבר שכן היה וכן ראויה אלא שאפשר שכן הוא ומלתא דתתקבל הוא אבל אמתלא של הרמב"ם הדברים ניכרים שראויה היא שלא תשמע לו כשאחי' ואמה בחצר בל יראו ואיך יכתבו על אמתלא זו של הרמב"ם וה"ה וכן ובאמת אצ"ל שכיוונו טוש"ע על אמתלא דרמב"ם דיש כמה וכמה אמתלאו' דדמי' לאמתלא של ירושלמי אבל על הרמב"ם התמיהא קיימת למה ועל מה שינה האמתלא והוסיף בטיבות' דאמתלא ומגרע בדינא דאמתלא גרוע מזו מהני וצ"ע

ויגעתי ומצאתי יישוב לזה הנה הפלא"ה בכתובות התעורר אם מהני אמתלא בע"א די"ל דווקא כשאינו נאמן בתורת עדות רק משום שווי' אנפשי' מהני אמתלא ולא כשנאמן בתורת עדות ע"א וכ' מדנאמנת באמתלא א"א וגרושה אני והלא כל שבידה נאמנת ואפי' בערוה כבעל שאמר גרשתי וע"כ דגם בע"א מהני אמתלא ודברי הפלא"ה נפלאו ממני במח"כ להתקדש לבעל לא בידה הוא מי שיקדשי' כ"כ תוס' ישנים בגליון ש"ס דלכן צריך קרא דאם נאמן את בתי נתתי וכו' דלאו בידו הוא ויותר היה לו להביא ראיה מהאי מעשה שקפצו עלי' ב"א דהיה בידה להתקדש דהרי רצו אחריה ומ"מ מהני אמתלא ומובן בזה הא דפשיט רבה בר"ה מבריית' דקתני אם נתנה אמתלא נאמנת ומעשה נמי באשה אחת הא תו למה לי ולמ"ש א"ש דווקא באמרה א"א אני וכו' מהני אמתלא דלא נאמנת רק מכח שווי' נפשה חד"א אבל היכא שנאמנת מתורת עד ל"מ אמתלא לכן מביא ומעשה נמי באשה אחת שקפצו עליה דהיה בידה לומר נתקדשתי ומ"מ מהני אמתלא כנ"ל עד"פ ומ"מ עיקר הראיה יש לדחות דלא היה בידה להתקדש ברצונה דהא קפצו עליה אינם מהוגנים ואמר נתקדשה כבר ומי יודע אם היה בידה מקודם כרצונה

והלום ראיתי אחרי רואי בשב שמעתתא שמעת' ו' פ"ח וט' דדבר זה אי מהני אמתלא בע"א פלוגת' דקדמונים הוא, דתשובת הר"ן ס"ל דמהני אמתלא, וחכמי פרווינצא שבתשובת הר"י בן לב ס"ל דל"מ אמתלא לע"א, והקשה בש"ש מהא דנאמנת באמתלא באומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, והא התורה האמינתה דכתיב וספרה לה, ותי' דלא האמינתה תורה רק טהורה אני דאינה אומרת נגד החזקה כמ"ש תוס' ורשב"א ריש גיטין, אבל טמאה אני כשהיא בחזקת טהרה לא האמינתה תורה ואינה אסורה רק משום שוו' אנפשי' חד"א, והדר הקשה לדסוברים דע"א נאמן במקום חזקה, וצ"ל דחכמי פרווי' ס"ל דאין ע"א נאמן במקום חזקה אלו דבריו ז"ל, ובס' בית מאיר ס' ד' פשיטא לי' דל"מ אמתלא בע"א, וכ' הוא דאומרת טמאה אני דאינה נאמנת רק משום שווי' נפשה, והשיג כ"ז מדנפשי' ומה דפשיט' להר"ן בתשובה פשיטא לי' איפכא, ותליא דבר זה באמת בשיטת אי ע"א מהימן באתחזק מוכח דאמתלא מהני אפי' בע"א ולאינך שיטות אין לנו ראיה דמהני

ובזה מצאתי מקום יישוב לסתירת הטור שביו"ד סי' קפ"ה השיג על רמב"ן במ"ש אמרה טמאה אני דמהני אמתלא ומ"ש לבשה בגדי נדה, ובא"ע סי' קט"ו משמע דהחזיק בשיטת רמב"ן דבלבשה נדה ל"מ אמתלא וכן הקשה הדרישה עיי"ש, ולהנ"ל נ"ל דיש לחלק בין לובש' נדה ל"מ אמתלא כיון דמוחזקת לנדה וסוקלים עליה ל"מ אמתלא כיון שנאמנת שהיא נדה, אבל באמרה טמאה אני דאינה נאמנת רק מצד שווי' אנפשה מהני אמתלא, אלא דטור הקשה לרמב"ן לשיטתו דס"ל בחי' ליבמות וקידושין דסוגי' דיבמות רק שאלום נינהו, וסוגי' דקידושין עיקר דע"א נאמן במקום חזקה, וא"כ טמאה ג"כ נאמנת בתורת עדות, והוקשה לו לטור לרמב"ן לשיטתו שפיר מ"ש מאומרת טמאה אני, וכן רשב"א לשיטתו הוצרך לכנוס בחילוקים בין מעשה לשמירה וזה לא נראה לו לטור, אבל מ"מ לדינא נקיט הטור שיטת הרמב"ן דהא פסק כרא"ש דאין ע"א נאמן במקום חזקה, א"כ אין לנו דאמתלא מהני רק במקום שווי' נפשי' אבל בע"א ולובשת והוחזקה נדה ל"מ אמתלא וא"ש ועיין

ולעיקר הדין אם מהני אמתלא בע"א, הנה בש"ע ח"מ סימן כ"ט, עדים שחוזרים ואומרים אמתלא מבודים וכדומה ל"מ דאין חוזר ומגיד ומזה יצא הספק אם ע"א חוזר באמתלא, ושם מבואר כשנראים הדברים אמת מהני ע"ש, ונ"ל כעין זה בע"א באמתלא, אמתלא פשוטה שאין אנו רואים כי ראויה היא, ויש אומדנא שכן הוא ל"מ רק נגד שווי' נפשי', אבל אמתלא שהדברים נראים ראו' ואמיתי' מהני גם בע"א ואפשר אפי' בב' כנ"ל

ואחר הוצעת אלו אומר אני לפמ"ש הש"ך סי' קכ"ז דרמ"בם מן הסוברים דע"א נאמן אפי' באתחזק א"כ אמרה טמאה אני מכח ע"א לכן ל"מ רק אמתלא טבא הנראים שראוי' שיהי' כן כמו אמתלא שכ' הרמ"בם שהי' אחי' ואמה בחצר והא דירושלמי שהיה אמתלא גרוע ומ"מ סמך עלה י"ל דרב ושמואל ס"ל דע"א א"נ באתחזק כבש"ס יבמות ואומרת טמאה רק משום שווי' אסורה לכן סמכו על אמתלא שאינה ניכרת ונראה אמת אבל ס"ל להלכת' כסוגי' דקדושין וגיטין לכן לא העתיק אמתלא וכ' במכווין אמתלא זו שכ' דווקא אמתלא טבא כזו מהני כנלפע"ד נכון

וטוש"ע דנקטו להלכת' בסי' קכ"ז דאין ע"א נאמן באתחזק העתיק שפיר אמתלא דירושלמי וכל כיוצא בה שדומות לאמתלא כזו דמהני והדברים עתיקים ונכונים לדינא לפע"ד בעזה"י

וישבנו בזה הא דלא העתיק הרמ"בם הא דלא עבד שמואל עובדא בנפשי' כמו הרי"ף ז"ל ונ"ל דס"ל לרמב"ם הא דלא עבד עובדא בנפשי' משום דלא היה אמתלא טוב דל"מ במקום ע"א אלא דס"ל במקום אתחזק אין ע"א נאמן והרמ"בם בהלכו' משכב כ' דראוי' להחמיר בע"א אפי' אם מן הדין נאמן וכ' הכ"מ דנפקא לי' מדאמר ר"נ שורת הדין א"נ משמע דראוי' להחמיר ולכן החמיר שמואל באמתלא גרוע דל"מ רק משום דלא מאמין לה בתורת עדות ולכן החמיר אבל הרמ"בם דס"ל דל"מ רק אמתלא טבא שוב אין מקום להחמיר כלל וא"ש ועיין

ויש לי לפ"ז מקום עיון לדינא ע"פ דברינו באומרת טמאה אני והיא בשעת ווסתה דבררנו לעיל דמהני אמתלא מ"מ יש לחלק בין אמתלא לאמתלא לפמ"ש דאי אשה נאמנת טמאה אני מצד נאמנות ע"א בעי דווקא אמתלא טבא הנראית אמת וראוי' וזהו טעמו של הרמ"בם אלא דאנן קיי"ל דאין ע"א נאמן באתחזק ולכן העתיק טוש"ע אמתלא כ"ד דירושלמי וכ"ז באמרה טמאה אני שלא בשעת ווסתה דלא אומרת נגד החזקה אבל בשעת ווסתה דאתחזק לראות ואפי' ווסתות דרבנן עכ"פ חזקת טהרה ליכא וכ"ש לפמ"ש הנוב"י דאפי' ווסתות דרבנן שמא תראה דאוריית' ונמצא כן ברא"ה א"כ נאמנת מתורת עדות ותהיה צריכה אמתלא טבא כאמתלא של הרמ"בם ואמתלא האמורה בירושלמי דלא אלימא משום דשלא בשעת ווסתה הי' כדהוכחנו לעיל

וזאת תורת העולה מדברינו, א') דלעולם מהני אמתלא ואפי' בשעת ווסת ובעי אמתלא אפי' שלא בשעת ווסת, ב') דלפי דנקטינן דע"א א"נ באתחזק מהני אפי' אמתלא כ"ד כמ"ש טוש"ע והיינו שלא בשעת ווסתה אבל באומרת טמאה בשעת ווסתה נלפע"ד דראוי' להחמיר דבעי דווקא אמתלא טבא אלימא וכמ"ש הרמ"בם וכיוצא בו, ג') הרמ"א כ' כל מי שרוצה להחמיר ע"ע שלא להאמין מדת חסידות הוא זהו אפי' באומרת טמאה אני אפי' שלא בשעת ווסתה כדהוכחנו מירושלמי דשמואל לא ע"ע שלא בשעת ווסתה וכ"ז באמתלא כזו שהעתיק טוש"ע אבל באמתלא טבא כעין שכ' הרמב"ם אין מקום להחמיר כלל כמו שבארנו, ד') יצאנו