כתב סופר יורה דעה קלב

אבל אי קשי' על מה שתי' תוס' תחלה דטומא' למפרע לא ילפי' מסוטה, קשה מהא דנגע בא' בלילה שמפורש בתוס' לחלק בין רה"ר לרה"י והלא הוא טומאה למפרע, אלמא גם למפרע ילפי' מסוטה וצ"ע, שוב ראיתי שכן התעורר בזה בר"ש בטהרות פ"ו דמהא דנגע מוכח דגם למפרע ילפי' מסוטה, וקשה מהא דמעל"ע שבנדה עיי"ש והתכווין להנ"ל, והיה נ"ל לומר דהתוס' ס"ל הא דלא ילפי' למפרע מסוטה היינו לטמא הטהרות למפרע זה לא ילפי' מסוטה דבסוטה דנין לאסור להבא ולא למפרע, ולכן אשה זו שנגעה בטהר' או לטמא המטה מחשש שראתה כבר לא ילפי', אבל בנגע בא' י"ל טמא וטהור היינו להבא משום נגיע' שנגע כבר והספק אם היה חי או מת הגם שדני' על נגיע' דלמפרע קודם שנולד לנו הספק בזה אין מחלקים בין סוטה שאוסרי' מכאן ולהבא אחר שנולד הספק ועיקר החילוק דלא ילפי' לאסור במה שנגע למפרע, וכן בנגע בא' בלילה וכו' הטהרות שנגע בנתי' לא מחלקים בהם בין ברה"י לרה"ר דאינו דומה לסוטה, אבל האיש הנוגע בעצמו מטמאי' להבא כנ"ל והבן, ועדיין יש לעיין מהא דקופה דמטמאי' טהרות ראשונים, וי"ל כן ועדיין צ"ע

ומ"ש להקשות על הרשב"א דמתרץ הא דלא אמר במעל"ע שבנדה כל הטומאות כשעת מציאתן דספק היה כאן דם משא"כ בנגע בא' דנגיע' וודאי, וכן בקופה הוי רק כספק ביאה ותולי', והוקשה לך ממה דאיתא בתוספתא והובא בר"ש בישב ע"ג אבן ולמחר מצא שרץ או רוק דפליגו ר"מ וחכמים בר"ה, ושם הוי כמו קופה, יפה הקשית וצל"ע ג"כ כעת

והנה לר"מ צ"ל ע"כ דאשה גריע מנגע בא' דמטהר ר"מ וכ"כ תוס' דצ"ל כן לר"מ, אלא לתוס' ליכא פלוגתא רחוקה דלרבנן אשה ומת שווי', אלא שהחכמי' הקילו לתלו' שלא יהיה לבו נוקפו, ולר"מ בנגע מטהר ואשה ס"ל גרוע ולא פליגו בסברות הפוכות, אבל לתי' רשב"א פליגו מהיפוך להיפוך דלר"מ אשה גרוע מנגע ולרבנן אשה עדיפ' וכן קשה לתי' ראשון של רשב"א כמובן ונ"ל לפום רהיטא די"ל ר"מ לטעמ' דס"ל לשמא ימו' לא חייש' דאלי' לי' חזקת חי י"ל לכן ס"ל ג"כ דאפי' מת לפנינו מ"מ כל כמה שנוכל להחזיקו ולהעמידו על חזקתו שחי מוקמי' כי לא עלה על דעתינו לחוש שימות אבל רבנן י"ל ס"ל שמא ימות חיישי' ועיי' זה בגיטין כ"ח ע"א דבריי' ס"ל דשמא ימות אפי' לזמן מועט חיישי' לכן כשנמצא מת ואיכא רעותא לפנינו חיי' למפרע ג"כ כי גם קודם שנמצא מת לא הי' מוחזק לנו שיחי' עד הבוקר כנ"ל ובזה נתיישב לי מ"ש בסדרי טהרה בחידוד הלכה דלפמ"ש תוס' דלר"מ ביותר יש לחוש באשה ולפ"ז להלכתא כרבנן דרק מדרבנן קנס במל"ע ומדינא אין חוששי' כ"ש שלא נאמר במת לפנינו שמא כבר ודלא כטו"ז סי' שצ"ז עיי"ש ולהנ"ל י"ל כ"ז ר"מ לשיטתו דל"ל שמא ימות ומעולם אין אנו חוששי' לאיסורא שמא ימות ול"ל דאדם עלול למות למיחש בו ולכן לא מוחזק למפרע משא"כ אשה דעלולה יותר ומוחזק' בדמי' אבל לדידן לפי דפסק הרמב"ם פ"ט מתרומות כאותה בריי' דגיטין כ"ח חיישי' לשמא ימות י"ל כסברת הטו"ז הנ"ל כיון דאדם עלול למות עד שאנו חוששי' לו בכל שעה ורגע שמא ימות רק שמא מת לא אמרי' אבל כשמת לפנינו מחזקי' למפרע שמת כנ"ל, ובהא א"ש רמב"ם דס"ל דכל הטומאו' כשעת מציאתן היינו הא דנגע בא' בלילה גם לענין חולי' ועיי' שו"ת חכם צבי סי' ג' שהוכיח מרמב"ם דס"ל דדאוריי' הוא היינו להלכת' דפסק דלשמא ימות חיישי', ואשה צ"ל דאינה עלולה כ"כ כמ"ש הרשב"א וכ"כ החכם צבי ז"ל מדעת עצמו דצ"ל לרמב"ם דאשה שנבדקה לא דמי' כ"כ לנגע בא' בלילה ולר"מ י"ל מ"מ אשה גרוע כמ"ש ועיי'

ובמק"א עשיתי סמוכי' לשיטת טו"ז הנ"ל ממתני' דגיטין כ"ח דהניח זקן או חולה וכו' נותן לה בחזקת שהוא קיי' ולא קתני רבותא יותר אפי' נשמע אח"כ שמת אחר שנותן לה הגט נשמע כן מ"מ לא חיי' שמת כבר קוד' שנתן הגט וע"כ כטו"ז הנ"ל, ויש לשדות בי' נרגא דתלי' בפלגת' דאביי ורבא שם אי מתני' בהגיע לגבורו' או לא דנ"ל לומר מסברא גם לחולקי' על הטו"ז הש"ך בנקה"כ שם ויתר מאחרונ' מודי' בהגיע לגבורו' הגם דפסקי' כאביי דמתני' גם בהגיע לגבורו' אבל בוודאי לא יחלוק שום אדם כשהגיע לגבורו' האדם עלול ומעותד הוא למות כדכתי' ואם בגבורו' שמני' שנה אלא דס"ל לאביי מ"מ מחזיקי' אותו שחי אבל כשמת לפנינו בוודאי א"ש סברת הטו"ז דאומרים כמו שעתה מת כן מת כבר כיון שעלול למות ורוב אינם חיי' יותר משא"כ בשלא הגיע לגבורות אינו עלול ומעותד למות ורובם אינם מתי' בתוך שנותי' כנ"ל הגם שלא מצאתי לי חבר

ועכ"פ אין כאן ראי' לטו"ז די"ל דווקא בהגיע לגבור' הדין כן ולכן לא נקיט מתני' רבותא יותר גם בשנשמע אח"כ שמת כיון שגם בהגיע לגברו' איירי וכ"ז לאביי משא"כ לרבא וכי כן תלי' הדין דטו"ז בשיטות הפוסקים אי כאביי אי כרבא ועי' ובמק"א הארכתי יותר ופה לקצר אני צריך ואומר ה' יחיינו ויגיענו לימי' טובי' מאלו וישלח עזרו ממעל וגאולה קרובה לבוא ויאיר עינינו במאור תורתו ויעזרנו לעבודתו הכ"ד כואב בפגעי הזמן ומצפה לישועה דברי אוהבך בכל לבבו ד"ש כותב וחותם באישון לילה, רבך פה פ"ב יום ה' פ' עקב ח"י מנחם אב תר"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פז

לדזיו לי' שלם, נופך ספיר ויהלום, ה"ה גיסי רב חביבי תלמידי הרב המאור הגדול חריף ובקי משנתו זך ונקי גן הדסים כש"ת מו"ה זלמן סג"ל שפיטצער ני' מורה כהלכה דיין מצויין בע"מ וויען יע"א

גי"ה קבלתי ונפשך היפה לשאול הגיע ע"ד פסקא דנא, דאשה שאומרת טמאה וחוזרת ואומרת טהור' אני דנאמנת באמתלא, אם בשעת ווסתה דעלולה לראות אם נאמנת באמתלא דחילוק רב יש בין שלא בשעת ווסתה לבשעת ווסתה דאפי' ווסתות דרבנן מ"מ עלולה ורגילה לראות ויש רגלים לתחילת דבריה אולי ל"מ אמתלא ע"כ, הנה גם אני כהאי ספיקא עלתה במחשבה לפני ומסתימת ראשונים ופוסקים נראה דבכל גווני נאמנת ואפי' בשעת ווסתה

והנה בש"ס כתובות כ"ב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו כ' תוס' דהספק אי מהני אמתלא דאין לומר אי צריך אמתלא מדאמר אף בזה מכיון שנותנת אמתלא, והול"ל אף בזו צריכה אמתלא, וכ' המהרש"א דהיה מקום לומר דל"מ אמתלא רק כמו אמתלא שנרא' שהיו רצים אחרי' שאינם מהוגנים דאפשר לברר, והרגיש בדחוקו דבריית' סתמא קתני אם נותנת אמתלא משמע כל אמתלא הגם דלא אפשר לברר, ונ"ל משו"ה השיבו אם נותנת אמתלא ולא אמרו כיון שנותנת אמתלא, ורש"י רצה להשמר מזה, ומפרש אם נותנת מכיון שנותנת, וצ"ל למת לא שלחו כך מכיון שנותנת דהא הודיעו שנתנה אמתלא, נ"ל דלא נימא דווקא אמתלא כזו דאפשר לברר מהני לכן שלחו אם נותנת אמתלא אפי' דלא טבא כזו מהני, וכי כן קשה מאי מספקא לי' לשמואל באומרת טמאה אני אי מהני אמתלא, ור"ן כ' דס"ד כיון דמי' בשקתא ל"ס על אמתלא, וצ"ל דאמרה שראתה והיא ביום אחרון לימי ספירה ןזה דוחק, והיותר נ"ל דמספקא לי' סתם אומרת טמאה ואפי' בשעת ווסתה דמוחזקת לראות ואמרה שראתה, אפשר בכה"ג ל"מ אמתלא, ולא דמי' לדלעיל באמרה אשת איש אני וכו' דהתם אמרה תחילה נגד חזקת פנויה לכן מהני אמתלא דמסייע חזקת פנויה לאמתלא, אבל באומרת טמאה אני בשעת ווסתה לא מהני אמתלא, ושלח אף בזו אם נותנת אמתלא נאמנת וא"ש כנ"ל

והנה המהרש"א כ' בכוונת תוס' דאין לומר אי בעי אמתלא דה"א כיון שבידה לטבול מה לה לשקר ול"צ אמתלא, וצ"ל דאיירי ביום אחרון לספירה, ולפעד"נ דה"ה מקום לומר דהספק אם בעי אמתלא באומרת טמאה אני שלא בשעת ווסתה דהיא בחזקת טהרה, ולכן כשחוזרת מדבריה ל"צ אמתלא וכשאומרת א"א אני הגם שיש לה חזקת פנויה שאני חזקת פנויה דעשויה להשתנות, ומשו"ה כ' רמב"ן במלחמות ר"פ האשה שנתארמלה דלאו חזקה אלימא היא, ובהא עובדא דרצו אחריה ב"א שאינם מהוגנים בוודאי עשויה להשתנות כי רצו אחריה וחפצים בה הרבה לכן בעי אמתלא אבל באומ' טמאה כשהיה בחזקת טהרה וקבוע לה זמן ראייתה ה"א דל"ב אמתלא, כן היה אפשר לפרק הספק לכן כ' תוס' דא"א לומר כן דלשון אם אומרת אמתלא נאמנת לא משמע כן, אלא משמע דהספק היה אי מהני אמתלא והיינו כשהיא בימי ווסתה וכמ"ש, וא"ש הלשון דשלח לי' אף בזה אם נותנת אמתלא כיון דשלח לי' אי מהני אמתלא הו"ל להשיב אף בזה מכיון שנותנת אמתלא נאמנת, ונ"ל דתרתי השיב לו דמהני אמתלא אפי' בימי ווסתה וגם שלא בשעת ווסתה צריכי אמתלא ולכן שלח לי' בלשון דמשתמע לתרווייהו אם נותנת אמתלא נאמנת דצריכה אמתלא ומהני אמתלא כנ"ל וא"ש הכל ועיין

ולפמ"ש דס"ל לתוס' דשלח לי' אמרה טמאה אני דהספק היה באומרת כן בשעת ווסתה, י"ל דהא דלא עבד שמואל עובדא בנפשי' היינו בשעת ווסתה לא רצה לסמוך על אמתלא כ"כ, אבל שלא בשעת ווסתה ניהי דבעי אמתלא מ"מ כיון דחזקת