כתב סופר יורה דעה קכג

כתמי' דרבנן ואינ' נאמנ' להשים עצמה רשע בזה אלו דבריו, הנה שגה ברואה כי הר"ן בשם הראב"ד קאי על קושי' הש"ס מאכילתו שאינו מעושר מנא ידע ולא על קושי' ש"ס במשמשתו נדה ובאמת משמשתו דה לא מקשה ש"ס מנא ידע והי' יוכל לתרץ בזה קושי' תוס' למה לא מקשה ש"ס במשמשתו נדה מנא ידע די"ל בשאמרה היא שמשמשתו נדה היינו שראתה כתם ונאמכת בזה אבל ממאכילתו שאינו מעושר הקשה שפיר כמ"ש הראב"ד, אלא דיש להקשות עדיין למה לא תירץ ש"ס במאכילתו שאינה מעושר היינו מעשר ירק דרבנן ונאמנת על עצמה וקמה ראיתו דמעלתו ני' לכאורה וי"ל דראב"ד ס"ל דווקא במאכילתו איסור דאוריית' אז יוצאת בלא כתובה ולא גרס בתי' ש"ס פלוני חכם טיהר לי הכתם כמו שגרס הרי"ף ורמב"ם אלא כמו הגרסא שלפנינו טיהר לי הדם וס"ל במכשילתו באיסור דרבנן אין יוצאת שלא בכתובה ועיין ב"ש וח"מ רס"י קט"ו או י"ל גם אם גרס פלוני חכם טיהר לי הכתם מ"מ ס"ל דווקא בכתם וכדומה שא"א לו להנצל ממנה וצריך לסמוך עליה משא"כ במעשר דרבנן וכדומה שיוכל להפריש דווקא במכשילתו בדאוריית' יוצאת שלא בכתובה ולא בדרבנן ועיין סברא זו בח"מ שם והיותר נ"ל דש"ס לא רצה לומר דמתני' דווקא במעשר דרבנן כיון דקתני עוברת על דת משה אפי' לרמב"ם ודעימי' דת משה לאו דווקא גם דרבנן בכלל אבל לא לומר דאיירי דווקא בדרבנן כנ"ל א"כ אין משם ראיה כלל כמובן

ועוד נ"ל מקום עיון דנ"ל המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר אלפני עור דאוריית' כיון שלדידי' מכשול היא ולא נעלם מנגד עיני מ"ש תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק לי' דמוכח כר"ת דגם בדרבנן איכ' לפני עור משמע דאיכא ה"א דלא יהי' לפני עור בדרבנן מ"מ י"ל דבאמת איכא בדרבנן איסור דלפ"ע דאוריית' כיון שמכשילו בדבר איסור ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ ולפ"ז ליכא ראי' כלל משם דהכשילתו באיסור דרבנן ג"כ אינ' נאמנ' דעשתה איסור דאוריית' דלפ"ע באיסור דרבנן דאוריית' הוא וצ"ע

ונחזה אנן הנה לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן עיין בהה"מ פ"א מאישות הלכה ד' דבאיסור דרבנן ליכא חזקה כ"כ דקילא לאינשי טובא ועפ"ז י"ל דווקא שעבר איסור דאוריית' אינו נאמן על עצמו אבל שעבר איסו' דרבנן אפשר שנאמן וכ"נ דס"ל לב"ח וב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ג דנאמן ע"ע שחתם בלא ציווי הבעל משום דאין משים עצמו רשע בזה וב"ש הקשה על הב"ח דעובר אדאוריית' וכ' ואפשר משום דע"ח רק דרבנן נרא' דמודה לו בדרבנן נאמן

ונראה ראי' לזה ממ"ש רש"י כתובת י"ח ע"ב פסולי עדות היינו כ' רש"י קרובי' או משחק בקובי' וקשה טובא הא למסקנ' אינם נאמני' ברישא רק אנוסי' מחמת נפשות דא"א משים עצמו רשע ואיך כ' רש"י במתני' משחק בקובי' וע"כ דס"ל דווקא מחמת ממון דעברו עבירה דאוריית' א"נ אבל משחק בקובי' דרבנן נאמנים ויש לדחות דווקא התם דאיכא ברישא הפה שאסר בזה ס"ל לרש"י דווקא בעבירה דאוריית' א"נ מכח הפה שאסר אבל משחק בקוביא עבירה דרבנן נאמני' משום הפה שאסר וכו' או אפי' במגו דעלמ' דמגרע מהפה שאסר אבל היכא דליכא מגו אפשר אפי' בדרבנן ס"ל לרש"י דא"נ ועיין

ועוד אני אומר דיש ראיה דס"ל לרש"י לאמת אפי' במקום דאיכא הפה שאסר א"נ שעבר איסור דרבנן דדברי רש"י סותרים בסוגי' דלקמן כדקאמר ש"ס בשלמא רבנן כטעמי' משום הפה שאסר כ' רש"י ופסולי עדות קרובים או עבדים ושביק למשחק בקובי' נרא' דס"ל דמשחק בקובי' א"נ וכבר הרגיש בש"מ בסתיר' זו וכ' דרש"י במתני' כס"ד דרמב"ח דבמגו נאמנים אפי' אנוסי' היינו מחמת ממון ולקמן פי' רש"י למסקנא דרמב"ח ואפי' איסור דרבנן א"נ ולפ"ז ס"ל לרש"י לאמת אפי' במגו א"נ שעבר איסור דרבנן כ"ש בלא מגו

אלא תירוץ הש"מ דחוק ורחוק שמפרש רש"י במתני' כס"ד דרמב"ח קאי ארישא מה לרש"י לפרש במתני' לס"ד גם קשה לס"ד גם באומרים גזלני' היינו נאמנים והש"מ הרגיש בזה וכ' היינו אנוסי' היינו מחמת ממון גם ע"ז יש לפקפק הא אנוסי' מחמת ממון היינו בעדות זה וגזלנים היינו היינו מכבר, והנלפע"ד ביישוב סתירת רש"י בשניישב ג"כ מה שהרגיש הש"מ עוד הא דנטר רש"י בפירושו פסולי עדות קרובים או עבדים עד דקאמר ש"ס בשלמא לרבנן וכו' ולא פי' כן כדמסיק דרמב"ח אסיפא קאי דפסולי עדות היינו דרישא קרובים או עבדים וליישב כ"ז נקדים קושי' סמ"ע סי' מ"ו למה נאמנים לומר קרובים היינו הרי עשו עולה שחתמו ועדותם בטלה ויבואו לידי הפסד והא שטר אמנה הוא ואינם נאמנים ומ"ש דהמעשה עכ"פ אמת כבר דחהו הטו"ז שם ומ"ש עוד דסבורים הי' שיחתו' עוד עדים ג"כ דוחק כמובן והט"ז כ' דאמרו דסמכו כי ידעו הכל דקרובי' הם גם תירוצו דחוק מנא ידעו כ"ע כי הם קרובים למלוה או קרובים זל"ז, ולפענ"ד נראה יותר דסמכו כי המלוה ידייק אחר עדים ויחקור עד שיתוודע לו כי קרובים לו או קרובים זל"ז כדמתרץ ש"ס לר"מ מלוה גופא מעיקר' מידק דייק אלא לר"מ חזקה זו אלימא כ"כ עד דאין נאמנים אפי' במגו דהפה שאסר ולרבנן לא אלימ' כ"כ ונאמנים דהיו קרובים ולא דייק אחרי' אבל לכ"ע כך דרכו של מלוה לדייק בתר עדים וסמכו על זה והוא לא דייק ואפסיד לנפשי' כנ"ל נכון וברור

אלא דיש להקשות עדיין כדקאמר בשלמא לרבנן משום הפה שאסר ועדיין לא אסיק מהא דמלוה מעיקר' מידק דייק איך א"ש לרבנן למה יאמנו שחתמו בעולה במקום שיצא הפסד למלוה ולקוחות ונ"ל דיש לפרש באופן שאומרים קרובים היינו למלוה או להדדי ולא ידעו בשעה שחתמו שהם קרובים למלוה וגם בקרובים זה לזה תרי גיסי וכדומה אפשר שלא הכירו זה את זה ושכיח כי האי טובא שאין מכירים קרובים זא"ז בהכר' פנים ואח"כ נודע להם ולפ"ז א"ש גם בס"ד דלא ידע ממלוה מעיקרא דייק וא"ש

ולפ"ז א"א לפרש קודם שידע דמידק דייק פסולי עדות היינו משחק בקובי' גם אם נאמנים על עצמן שהם משחקי' בקובי' דאינו רק איסו' דרבנן מ"מ לא יאמנו כי חתמו כשהי' משחקי' בקובי' מאחר שעדותם פסולה ולא הי' חותמים להפסיד לבעליה' ובזה לא שייך דלא ידעו מפסוליה' הרי ידעו בנפשם כי פסולי' הם והכריזו עליה' ככל פסולי מדרבנן דצריכי' הכרזה אבל למסקנא דמלוה מידק דייק א"ש דנאמנים משחקי' בקובי' היינו דסמכו שיתברר למלוה אחר שיחקור עליה' דהא כבר הכריזו עליהם כדי שיתגלה ויתוודע כי פסולים המה והא"ש דכ' רש"י מתני' פס"ע משחקי' בקובי' דנאמנים על עצמן דעברו על דרבנן ומשום שחתמו בפסול נאמנים דסמכו דידייק המלוה אחריהם וניח' לרש"י פי' זה כדמסיק לרמב"ח דארישא קאי אבל כדקאמר ש"ס בשלמא לרבנן כטעמייהו משום הפה שאסר עד דלא ידע דמלוה מידק דייק הוצרך רש"י לפרש פסולי עדות קרובים או עבדי' היינו ומעבדים ל"ק איך חתמו והא ידעו דעבדים פסולי' על עבדים ליכא חזקה כי לא יעשו עולה כי הם גרועים ופחותי' כמ"ש בטור י"ד סי' א' ועיין ש"ך שם ושפיר נאמנים עבדים היינו ואז ליכא חזקת כשרות כ"כ וא"ש ומיושבים כל הקושי שעל רש"י ע"ד נכון בעזה"י

העולה מדברינו כי ס"ל לרש"י לאמת דנאמנים על עצמן דהם משחקי' בקובי' דאינו אלא איסור דרבנן אלא דרוב ככל ראשונים פליגו על רש"י הרא"ה רמב"ן רשב"א וריטב"א וכולם כאחד עונים דלמסקנא דרמב"ח ארישא קאי צ"ל פסולי עדות דמתני' קרובים ותפסו על רש"י דכ' משחק בקובי' ועיין ש"מ דמביא להקת ראשונים אלו דפשיטא להו דאא"נ על עצמו שעבר אפי' איסור דרבנן ויש מן הראשונים לומדים זכות על רש"י דשאני משחק בקובי' דליכא איסור כלל רק מדרבנן פסולים משום שאין עוסק ביישוב העולם אבל בעצמיות הדבר אפי' איסור דרבנן ליכא ועיין פ"י במתני' שהתכווין לזה מדנפשי' וא"כ ליכא ראי' כלל מרש"י דס"ל דנאמן שעבר על דרבנן אפי' במגו ושוה דרבנן ממש לאיסור דאוריית' שא"נ אפי' במגו ואפי' בפה שאסר לא ורוב ראשונים ס"ל אפי' משחק בקובי' א"נ הגם שאיסור בעצמותו ליכא ובהא חולק רש"י עליהם ועיין

ונראה ברמב"ם ובטוש"ע סי' מ"ו שכתבו פסולי עדות קרובים ולא כתבו משחק בקובי' נראה דס"ל אפילו משחק בקובי' דאינו איסור ממש דרבנן רק פסול דרבנן אין נאמנים על עצמן דלא כרש"י ומהתימא על הב"ח בח"מ בסי' מ"ו שכ' דווקא קרובי' אבל פסולי' בעבירה אפי' משחק בקובי' א"נ ובא"ע סי' קנ"ב נראה דס"ל בכל איסור דרבנן נאמן ע"ע וצ"ע

ובנדון שלנו דמעיד על עצמו שעבר על איסור דרבנן ממש וגם ליכא מגו בוודאי כ"ע מודים דא"נ להשים עצמו רשע ממילא בטלה עדותו וא"נ לאסור היין שרף וכ"ז כשמעיד שיש בו תערובת איסור כשיעור שנאסר כולו בשעה ששותה ממנו אבל אם מעיד כ"ז אחר שכבר כלה לשתות דנאמן דאולי בשעה ששתה לא שם על לבו או שכח כי יש בו תערובת איסור ואח"כ נזכר הגם שהוא אומר שהי' בזכרון לפניו כל זה כששתה ושתה באיסור כה"ג פלגי' דיבורי' דנאמן שיש בו תערובת איסור וא"נ דהוי אדעתי' בשעה ששתה ושני ענינים ושני דברים הם ולכ"ע כה"ג פלגי' דיבוריה כנלפעכ"ד

ואחר העיון נ"ל גם כשמעיד אחר שכלה לשתות א"נ דיש בו תערובת איסור דמשים לחבירו המוכר רשע שהכשיל הקונה למכור לו דבר איסור ואין ע"א נאמן להוציא חבירו מחזקתו ועיין רמב"ם פ' י"ב מהלכו' מעשר הלכ' י"ח המוכר פירות לחבירו ואחר