כתב סופר יורה דעה קכב

הכלי ל"מ שיהוי מעל"ע ע"כ צ"ל דבנטלפ"ג לא התירו דיעבד ותבשיל שאני ועיין

ועוד נ"ל ראיה ממ"ש תוס' פסחים למ"ד בתי' ב' בשם ר"י כיון שהקדירה של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד, אע"ג דלענין איסור קדירה אב"י אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יוכל לבטל דכדיעבד דמי הרי ס"ל לתוס' לענין מבטל לכתחילה כדיעבד דמי ומשום נטלפ"ג אסור הגם דכדיעבד דמי ע"כ צ"ל לענין נטלפ"ג גם היכא דדיעבד הוא לא התירו ותבשיל שאני כמ"ש תוס' בע"ז ומ"ש שם בד"ה אמר רב וכו' דנטלפ"ג דווקא דיעבד שרי אבל לכתחילה אסור דגזרינן שאב"י אטו ב"י כוונתו דיעבד שרי היינו התבשיל והא דקרו לי' דיעבד שכבר נתבשל בכלי שאסרו לבשל בו והא דשרו כיון שלא היה עליו שם איסור כמ"ש תוס' בע"ז אבל הקדירה אסור דגזרינן אב"י אטו ב"י שוב אין לחלק באיכא פסידא דקדירה כיון דגזירה זו שייך בכל כלים והבן, לכן לא נ"ל לסמוך על קולא שחדשו האחרונים ע"פ תשובת מהרל"ח הנ"ל

וכל זה בכלים שבלועים איסור דאוריית' אבל כלים הבלועים איסור דרבנן יש לצדד להקל דבמהרל"ח הנ"ל כתוב דהיה נ"ל לומר דלא אסרו נטלפ"ג רק באיסורי דאוריית' דמשלהי ע"ז אין ראיה רק באיסורי דאוריית' דגזרי' אב"י אטו ב"י אבל באיסורי דרבנן מנ"ל אלא שמצא ראיה דגם בדרבנן אסור מפנכא דר"א לשיטות רוב הפוסקים דדם שמלחו דרבנן ולשיטת רש"י ורמב"ם דס"ל דם שמלחו דאוריית' אין ראיה משם דאסרו נטלפ"ג בכלי באיסורי דרבנן עיין בו שהאריך בזה ומוכח משם דאפי' היכא דמפסיד הכלי אסרו אפילו באיסור דרבנן מדתברא ויש לדחות לפמ"ש לשיטת רלב"ח דהיכא דאיכא הפסד מרובה דכלי הוי כדיעבד מ"מ בעי הגעלה ג"פ כל דאפשר לאו דיעבד הוא ולמ"ש רשב"א בתהב"א דמפנכא דר"א ליכא ראיה דהגעלה ג"פ ל"מ באיסור דרבנן די"ל דחש לנפשי' שמא יפשע בינתיים לפ"ז אין ראיה מפנכא דר"א דאסרו באב"י בדרבנן גם בכ"ח דבעי שבירה די"ל דלכן תברא ר"א כיון דצריך להגעיל מיהת ג"פ חש לנפשי' שמא יפשע בנתיים לכן תברה וחומרא החמיר לעצמו שמא יפשע אבל בוודאי אין לחוש לכך מדינא כמ"ש כבר לעיל וי"ל במקום פסידא באיסורי דרבנן לא אסרו אב"י אטו ב"י דב"י עצמו דרבנן ולגזור בדרבנן אטו דאורייתא לא החמירו במקום פסידא ובאמת לפמ"ש אזדא לה ראית הר"ן פסחים למ"ד דאסרו אב"י בכ"ח הגם שמפסיד הכלי מפנכא דר"א והר"ן ע"כ לא ניחא לי' לומר כן ליכא ראיה מ"מ באיסור דאוריית' בוודאי נקטינן לאסור אפי' בכ"ח דמוכח מרב אי ס"ל נטלפ"ג מותר וכן ס"ל לתוס' ורשב"א בתשובה אבל בדרבנן אין לנו ראיה מוכרחת יש לצדד להקל אפילו היכא דליכא הפסד מרובה וכ"ש היכא דאיכא הפסד מרובה דס"ל למהרל"ח והסכימו עמו האחרונים דמותר אפי' בדאוריית' הגם שלפענ"ד לאו דסמכא הוא מ"מ בדרבנן סמוך לבנו להקל בהפסד מרובה ואפילו בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אחר הגעלה ג"פ בצירוף מ"ש דבדרבנן ואין ב"י יש לצדד להקל בהגעלה ג"פ בלי טעם דפסידא ובנדון שלנו דאיכא צדי צדדים דהוא תרתי דרבנן דם שבשלו דרבנן ואב"י והפ"מ דכלים הרבה, יפה הורה פר"מ נ"י והראתו בקדושה היא

ואשעשע קצת בדברי פר"מ ני' בצדדי היתר שכ' והוא דהיתוך (גשמעלץ) רק כדי קליפ' הוא ויש בכל כלים ס' נגד הקליפה ולפמ"ש תוס' פסחים למ"ד לחד תי' דמשהו ונטלפ"ג מותר גם כאן בשאב"י ופר"מ ני' האריך למעניתו בזה וביותר היה לו להביא מ"ש תוס' בתי' ב' שם דא"ש טפי כיון דכלי צריך שבירה מקרי בדיעבד לענין ביטול אלא דר"ן וכן נרא' מיתר הראשונים דל"ל כב' תירוצי תוס' הנ"ל ובאמת תי' הב' של תוס' תמוה לי לפום רהיטא הא אם נתערב בתבשיל בדאורייתא וודאי אסור להוסיף לכ"ע הגם שמפסיד התבשיל ולא דהוי דיעבד ומ"ש לבשל בכלי שיש בו משהו כיון דסוף סוף מבטל איסור לכתחילה ותוס' לא נחית לסברת הרשב"א בכלי שאין בו רק משהו ודרכו להשתמש בשפע וצ"ע עוד כ' פר"מ ני' דבש"ע סי' צ"ט ובסי' קכ"ב מביא שיטת הרשב"א ופסק כוותי' בכלים שדרכן להשתמש בשפע ובלעי איסור מועט מותר לבשל בו ובפרמ"ג סי' צ"ט במשבצות זהב כ' באיסור דרבנן אולי יש לצדד להקל ובנדון שלנו ג"כ דרכם של כלים להשתמש בשפע ודם שבשלו דרבנן ויש לסמוך על הרשב"א ועוד כל עיקרו אינו אלא ספק שמא יש בו משום חרס ואינו ברור לנו מכל הלין טעמי' היה נ"ל להקל

הנה אם נדון ספק זה ספק גמור לא היינו צריכים לכל טורח זה לכאורה דאם ננקוט דם שבשלו דרבנן א"כ ספק דרבנן היא וספק דרבנן להקל והיינו לפי דהעלה הפר"ח סי' ק"י דלא כש"ך דבדרבנן גם באתחזק אזלינן בספיקא להקל דהא כאן אתחזק איסור בכלי וספק אם הועיל הגעלה אם חרס או ברזל הוא אבל נקטי' כפר"ח ועיין פלתי שם, וגם לפמ"ש המל"מ ומובא בפרמ"ג שם דמחלק בין ספק שעשה המעשה כמו ספק הניח דבזה ספק להחמיר נידון שלנו דומה לטבל וודאי וספק טבל כראוי' דהא הגעיל בוודאי ועשה מעשה הגעלה רק הספק אם מועיל הגעלה אם יש בו חרס או לא והוי כספק טבל כראוי' ועלתה לו טבילה וספק זה טוב יותר מספק טבל כראוי' כמובן ועכ"פ לספק הניח אינו דומה אלא כ"ז אי הוי ספק זה ספק כראוי' אבל אולי הוי ספק חסרון ידיעה שאפשר לברר על ידי אומני' ועוד בספק דם שבשלו כ' הרשב"א במשמר' הבי' דאין להקל בספיקו רק היכא דמצינו כיון דקרוב לדאוריי' ועיין בפרמ"ג במשבצות רס"י ס"ט והיה זה שלום לפר"מ ולתורתו הכ"ד אוה"נ

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פא

שלום וכ"ט מאל הטוב, להרב המופלג בתורה ויראה חרוץ בעל פיפיות העצני עדני כש"ת מו"ה ישראל גאלדשטיין ני' יושב באוהל תורה בישוב מעדיעש יע"א

מכתבו קבלתי לא ידעתיו אכנהו, ואם מעטתי בתואריו ימחול על כבודו, גם מקומו לא שמעתי מעודי, אבל כבר אמרו אין המקום מכבד האדם ומכותלי מכתבו ניכר מעלת תורתו ושואל כהלכה אמרתי לעיין בשאלתו ע"ד א' שקנה חבית יי"ש מחבירו ישראל שבמק"א ובא א' אצלו ושתה מיי"ש זה, וידע שקנהו ממי שקנ' ואמר שיודע שעירב המוכר יי"ש של טרעבערן, ונסתפק מעלתו אם נאמן זה המעיד לאסור חבית זה מכיון ששתה ממנו משים עצמו רשע בעדותו ואין אדם משים עצמו רשע, או נימא בדרבנן משים עצמו רשע אלו דבריו בקוצר

ואני טרם אענהו על ספיקתו בנאמנות להשים עצמו רשע בדרבנן אומר לפי דפסק טוש"ע יו"ד סי' קכ"ז כשיטת ר"ת ודעימי' דאין עד א' נאמן רק בשתיקת הבעלים, ואמר לי' העד אתה ידעת ואיכא רגלים לדבר ולא זולת זה א"כ אין כאן מקום ספק בנידון דידן דאינו נאמן, דא"א לי' לבעלים לידע וליכא רגלים לדבר ואפי' בשתק ולא אמר לי' אין העד המעיד נאמן, ובאמת הרמב"ם סוף פסולי מוקדשים דכ' גם במקום דאין ע"א נאמן מ"מ ראוי לחוש לדבריו וכ"כ עוד בהלכות מעשר, אבל המחבר סי' קכ"ז לא הזכיר מזה כלום אלא כשהוא נאמן עליו כבי תרי ומאמין לו בלבו אבל בלא"ה א"צ לחוש לדברי העד, ונ"ל שלכן דייק המחבר בסעי' ג' ע"א נאמן להתיר אבל לא להחמיר כ' להחמיר ולא כתב ולא לאסור, ונ"ל שרמז לנו בזה דאפי' להחמיר א"צ ע"פ במקום דיש חזקת היתר, ורמ"א בהג"ה שם שכ' היכא דלא אתחזק נאמן אפי' לאסור שינה לשון המחבר ולא כ' להחמיר, דרבות' איכא אפי' לאסור נאמן ולא רק חומר' בעלמ' כנ"ל

ונלפע"ד לומר דרמב"ם לשיטתו לפי דהעיד הש"ך ס"ק י"ו דהרמ"בם ס"ל כשיטת רוב ראשונים דע"א נאמן בכל איסורים, והא דסוף פסולי מוקדשים צ"ל פועל גרע כמ"ש ראשונים בגיטין פ' הניזקין ולכן ס"ל דראוי' לחוש לדבריו כיון שבכ"מ ע"א נאמן רק פועל אינו נאמן מכח הוכחה דלא פשע או דאשכחי' ולא אמר לי' ומשום הוכחה זו דחינן לדברי העד מ"מ ראוי לחוש לדבריו אבל המחבר דפסק כר"ת דבכ"מ אין ע"א נאמן נגד חזקה לכן ס"ל דא"צ להחמיר כלל עפ"י דברי העד והנה הרמב"ם הוציא זה מש"ס גיטין שורת הדין אינו נאמן משמע דראוי להחמיר עיין כ"מ סוף פסולי מוקדשין וצ"ל דהמחבר ס"ל כמ"ש חי' הר"ן בגיטין שם דלכן אמר שורת הדין אינו נאמן אם הוא מזיד ולדידן דהיזק שא"נ חייב משום קנסא נאמן מתוך שנאמן על שלו ועיי"ש

והנה כי כן לשיטת הש"ע אין כאן בית מיחוש כלל ואין אנו צריכין לחוש לדברי העד ואולי באיסו' דרבנן גם הרמב"ם מודה שאין צריך להחמיר כלל ולחוש לדברי העד האוסר אלא דהש"ך ס"ק י"ו האריך הרחיב הדיבור ומביא חבל ראשונים דל"ל כר"ת וכנרא' מדבריו מכח הקושי' שהקשה על שיטת הר"ת ודעימי' דעתו נוטה להחמיר ואם אמנם כי יישבתי במק"א רוב קושי' הש"ך בטוב טעם ודעת בעזה"י מ"מ לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה להקל נגד הש"ך בפרט במקום שרוב ראשונים להחמיר כאשר מנה אותם הש"ך אחת לאחת לכן טוב לנו לעמוד על העיון אם גם לדעת רוב ראשונים יש מקום להקל בנידון דידן

והנה מע"כ נ' חתר לו מקום היתר שלא להאמינו דע"פ עדותו משים עצמו רשע אלא דהא גופא מספק' לי' טובא אם גם בעשה איסור דרבנן אינו נאמן והראי' שמביא דגם בדרבנן אינו נאמן ממ"ש הר"ן בכתובת פ' המדיר ע"ב ע"א בשם הראב"ד הא דלא תי' הש"ס דידע ע"פ הודאתה דאין אדם מ"ע רשע והלא