כתב סופר יורה דעה יב

עלי', ונ"ל משו"ה בדיוק נקט ליבן סכי' ושחט בה שידע שהוא מלובן שהוא ליבנו ושחט בה, ונזהר שלא יטה דהוי מלתא דרמי' עלי' אז כשר בדיעב' ובלא"ה אפי' בדיעבד אסור, ואי הוי אמר ששחט בסכי' מלובן ה"א אפי' לא ידע שהוא מלובן עד אחר שחיט' מותר בדיעבד כנ"ל נכון. והא"ש דל"ק דלמא ר"ז בעוף קאמר והא דאמר דיעבד דווקא משו' דבעי סי' א' כולו, או משום דבעי קליפה אח"כ, למה אמר בהאי לישנא ליבן סכי', כיון דבדיעבד בעוף מותר, ואפ' לא ידע ולא נשמר שלא יטה דהא ר"ז שחיטתו כשיר' קאמר ושחיטה כשירה דיעבד אפי' לא ידע שהוא מלובן, אלא דבעי קליפה משום שבלע אמה"ח, ומזה לא מיירי רק משחיטה ובדיעבד שחיטה כשיר' גם כשלא ידע שהוא מלובן, ויש לדחות דמשו"ה נקיט ליבן דלא נטעה דווקא בלא ידע שהוא מלובן דיעבד אין לכתחלה לא, אבל כשיודע ונזהר אפי' לכתח' קמ"ל ליבן סכי' ויודע מ"מ דווקא דיעבד, אלא דבלא"ה א"ש אי אין בה"ש רווח ובעוף קאי ליכא חילוק בין ידע שהוא מלובן ונזהר כיון דאינו רווח לא מהני זהירתו, דא"א שאינו שורף, ומ"מ דווקא דיעבד משום לכתחלה בעי שנים או א' כולו, או משום דבולע אמ"ח, אבל ידיעה וזהירות שלא ליגע, לא מעלה מידי ולמה נקיט ליבן סכי' ע"כ דלא בעוף קאי ומשום דבה"ש רווח והבן, ע"כ דבבהמה קאי ולולי שידע קודם השחיטה שהוא מלובן היה שחיט' פסול' אפי' בדיעבד

וביישוב הא דרי"ף פסק כל"ב סי' א' בעוף נ"ל דרש"י כת' בר"פ השוחט לל"ק דעל א' בעוף קאי דצריך ב' סימני' משום גזירה שמא לא ישחוט, אפי' רוב א' ולל"ב צ"ל דכולי האי לא חיישי' אלא דבעי א' כולו שמא לא ישחוט רובו, אבל לגזור דבעי ב' שמא לא ישחוט אפי' רוב א' רחוק לגזור, וצ"ל לל"ק מ"ט גזרו כ"כ ובאמת פליגי ב' לישנא. ונ"ל לולי פי' רש"י י"ל דל"ק ס"ל כמ"ד דווקא וושט ולא קנה וכיון דבבהמה וושט וקנה הם סימני שחיטה, דתלו בהו חיותא ובעוף סגי בא' חששו לשמא לא ישחוט רק הקנה, שהוא סי' שחיטה בבהמה ויטעה גם בקנה לחוד סגי כסבר' מ"ד או וושט או קנה ולכן גזרו אומר, דלכתחלה בעי תרתי, ולישנא בתרא ס"ל או וושט או קנה וליכא מקום למגזר דבעי תרתי, רק דבעי סי' א' כולו שמא לא ישחוט רובו כנ"ל. והא"ש להלכתא דפסקי' או קנה או וושט פסק הרי"ף דסגי בא' לכתחלה דאין מקום לגזור כלל להצרי' ב' דווקא אלא א' כולו כנ"ל והוא יישוב נכון

והנני חוזר לדינו של הפר"ח, ומלתא דמסתבר קאמר ונר' פשוט, אלא דפלתי הקשה עליו מדהשמיט הרי"ף הא דר"ז וכת' ראשונים דדחה הא דר"ז משום דקיימ"ל כר"א דבעי בדיק' אתלת הוחתא ופליג ע"כ על ר"ז ול"ל בה"ש מרווח רווח, עדיין קשה למה לא הבי' דר"ז דחדודו קודם ללבונו אם שחט עוף ושחט הקנה וע"כ דלא כפר"ח. ולפענ"ד לקיים דינו של הפר"ח, דלכאור' קשה על הפר"ח, לפי שיטת הסוברים דבעי רוב הניכר לעין ולא רוב מצומ' ואפילו דיעבד, ונטרפה ברוב מצומ' א"כ גם בשוחט קנה בעוף אסור כיון דנשרף רוב מצומ' נטרפה, ושחיטה לא הוי עד שהוא רוב הנר', והוא קושי' תלמידו על הפר"ח דמביא בסי' כ"א דבעי רוב הניכר, ואני אבאר למ"ש התב"ש סימן כ"א בטעמא דפוסקי' דבעי לענין שחיטה רוב הניכר או סגי ברוב המשוער הי' מספק, ולכן לענין טריפות נקטי' להחמיר מספק ברוב משוער, ולענין שחיטה מחמרינן מספק דבעי רוב הנר' ולפ"ז א"ש דינו של הפר"ח בשוחט בסכי' מלובן קנה בעוף מותר ממ"נ אי נטרפה ברוב משוער כבר נגמרה השחיטה ג"כ, ואי בעי רוב הנראה לענין שחוטה, היא כטרפה ג"כ בעינן רוב הנראה לעין, אלא דפר"ח מדויל ידי' משתלם, דהוא כ' בסי' כ"א דהעיקר מדאוריית' רוב המשוער בין לענין טריפו' בין לענין שחיטה, ומדרבנן צרי' רוב הנראה, שמא לא ישחוט רק מחצה כמו לס"ד מ"ד דמחצה כרוב מדרבנן צרי' רוב שמא לא ישחוט פלגא כן למסקנא בעי רוב הנראה שמא לא ישחוט רק מחצה, ולשיטתו לא א"ש מ"ש בסי' ט' דמדרבנן עכ"פ אסור, וי"ל דהאי טעמא דרי"ף דלא כ' הא דר"ז דחדודו קודם ללבונו לענין עוף דמדרבנן אסור, ומ"מ יש מקום לדינא של הפר"ח כיון דיש ב' דיעות אי קיי"ל כר"ז דבהש"ח מרווח רווח, וגם יש ב' דיעות אי בעי רוב הנראה ואם ננקוט להלכתא לחומרא דבעי רוב הנראה וגם ננקוט להחמיר בלבון סכי' דלא כר"ז, אבל בעוף דליכא רק דרבנן כולי האי לא מחמרינן לגבב חומרא במלתא דרבנן, וכעין זה כת' הדר"ג ני', ובאמת לשון הפר"ח אינו מתוקן שכתב בסימן ט' דבשוחט קנה כשרה לכ"ע, ולמ"ש לאו כולי עלמא הוא דלשיטת הרי"ף דל"ל דר"ז וס"ל ג"כ דבעי רוב הנראה כמ"ש הט"ז סימן כ"א משם רי"ו שזו שיטת הרי"ף ושחיטה זו אסורה מ"מ לדינא השתא לדידן יש להקל בעוף מטעמא דכתיבנא

ואיכא ראי' מהימנא לדינא של הפר"ח ממ"ש רש"י ח' בד"ה הא איכא צדדי' דוושט נקובתו במשהו, מדנקט וושט וכו' דנקובתו במשהו ש"מ דמקנה לא קשה דפסולו ברובו ואפילו לס"ד דלא ידע מבה"ש מרווח ל"ק אלא מוושט, וכן נראה לכאורה דתוס' ס"ל הכי שכ' בד"ה הא איכא צדדי' מכאן משמע שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט וכו' נקיט וושט ולא קנה נראה דס"ל דקושי' ש"ס רק מוושט. ויש לדחות דלכן נקיט תוס' וושט, דהא קנה לא מיטרף אלא ברוב' והא דן תוס' מכאן לטרי' אחר שאם ניקב וושט בשעת שחיטה כנגד מה ששחט טריפה, וזה ל"ש בקנה דפסוקתו ברובו, ואחר שכבר שחט רובו של קנה קודם ששחט הוושט לא מיטרף במיעוט בתרא של קנה שכבר שחט כמ"ש היש"ש ומביאו הט"ז וש"ך סימן כ"ו ולכן נקיט תוס' וושט שניקב מה שכבר שחט עד שלא שחט רובו, אבל בשוחט בסכי' מלובן אפשר דס"ל לתוס' דגם משום הקנה מיטרף כמ"ש הפלתי דמיד כשחתד שורף מן הצד מה שנשחט וחתיכ' וכויה באו כא', אבל ממ"ש רש"י דוושט נקובתו במשהו נראה לעין דס"ל דמשום קנה לא קשה וכפר"ח, אלא דקשה לי לפי שכ' הט"ז סימן כ"א, והוא העיקר בכוונת ושיטת רש"י דס"ל דבעי רוב הנר' דווקא והסכימו עמו כל הבאים אחריו, א"כ קשה הא מקנה ג"כ קשה והאיכא צדדין דעד דלא שחט רוב הנראה כבר נטרפה ברוב משוער ואסור מדרבנן וצ"ע

ונראה משיטה זו כשיטת התב"ש סי' כ"א בטעמא דפוסקים דס"ל דבעי רוב הנראה מספיקא אי הדר בי' רבא וס"ל דרוב הנראה בעינן, בין לענין שחיטה בין לענין טריפות, או איפכא דס"ל בשני' סגי ברוב מצומ' אעפ"ז לא קשה מידי על רש"י כמובן ולשיטת פר"ח צריך עיון

ולשיטת התב"ש מוכח מדלא הביא הרי"ף הא דר"ז לענין עוף ע"כ דס"ל דגם בעוף אסור מטעם שכ' הפלתי, דרוחב החוד שורף, ולעצמינו נוכל לומר דרי"ף ס"ל דבעי רוב הנראה מדרבנן ומיטרף ברוב המצומ' ורש"י ס"ל דספק הוא ומותר ממה נפשך ועיין

ולאשר הדר"ג נ' האריך ביישוב השמטת הרי"ף הא דר"ז ואציע לפני הדר"ג ני' מה שהעלתי בעני' בחידושי לחולין יישוב על הרי"ף דלא פסק כר"ז, והנה תוס' ורא"ש כתבו דמכאן מוכח שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טריפה, נר' דיש מקום לומר דאם ניקב מה שכבר שחט כשר הגם דלא שחט רובו ולקמן ל"ג בשחט כל או רוב סימן א' פליגי אי יש טריפות לחצי חיות ודוקא בנשחט כולו או רובו, אבל במקצת לא משום שהטריפות באבר אחר, אבל באותו אבר במקו' שכבר נשחט י"ל דלא מיטרף, כן היה מקום לומר, אלא דמכאן לא משמע הכי מדמקשה והאיכא צדדין ועיין ט"ז סימן כ"ו סברא כזו בין אותו אבר לאבר אחר, וי"ל הא דפשיט' לש"ס דמיטרף באותו מקום שכבר שחט דוקא למאן דס"ל יש טריפות לחצי חיות אפי' נשחט כל האבר כולו, ס"ל לש"ס ה"ה באותו אבר במקום שכבר שחט ועדיין לא נשחט רובו דמי' להדדי, אבל למאן דס"ל אין טריפות לחצי חיות ה"ה דלא נטרף במקום שכבר שחט מקצתו, ולפ"ז הא דמקשה כאן לר"ז והאיכא צדדין מקשה למאן דס"ל לקמן ל"ג לר"ז יש טריפות לחצי חיות, אבל למאן דס"ל לר"ז אין טריפות לח"ח לק"מ, והא"ש כיון דאיכא פלוגתא אליבא דר"ז כמאן ס"ל ולמאן דס"ל לר"ז אית ליה אין טריפות לח"ח לא מוכח דס"ל בהש"ח מרווח רווח וש"ס מקשה ומפרק למאן דס"ל דר"ז אית לי' יש טריפות לח"ח, וכיון דלאמת לא אתברר ר"ז כמאן ס"ל אין לנו להוכיח דס"ל בה"ש מרווח רווח, וכיון דקיי"ל לרי"ף דיש טריפות לח"ח והשמיט משו"ה הא דר"ל לקמן שחט הקנה ונטרפה הריאה, לכן השמיט הא דר"ז, כיון דאנו אין לנו ראי' מוכחת דס"ל לר"ז בה"ש מרווח רווח, כנ"ל

וצריך אני להוסיף דברים לפמ"ש הר"ן לקמן דלכן לא מביא הרי"ף הא דר"ל משום דר"ז חולק עליו וכ"כ הרא"ש שם, וא"כ היה לו לרי"ף להביא הא דר"ז ליבן סכ' ממ"נ אי ס"ל לר"ז יש טריפות לח"ח מוכח דס"ל בה"ש רווח ואי ס"ל אין טריפות לח"ח הרי כן קיי"ל אין טריפות לח"ח ודר"ז הלכתא הוא ממ"נ ואם משום דמספקא לן אי הדר ר"ז או לא, נקטינן להחמיר בנשחט הקנה ונקובה הריאה, אבל בהאי דליבון סכי' מותר ממ"נ, וי"ל דרי"ף לא משום שמא ס"ל לר"ז דיש טריפות לח"ח לא פסק כר"ל דהא רבא מפרש דר"ל אלא גם אם ר"ז ס"ל אין טריפות לח"ח, מ"מ לא פסק דר"ל משום דר"ל עצמו לא ברירא האיך ס"ל דסתר דבריו כמ"ש הרא"ש לקמן, לכן ספקא הוא ועיין פלתי ותב"ש סימן כ"ז דנקטו לעיקר מש"כ הרא"ש משום דר"ל סתר דבריו, ולולי כן גם אם ר"ז פליג על ר"ל הוי פסקינ' כר"ל ולכן ספיק' דדינא הוא משום דמספקא לן הא דר"ל עיקר עיי"ש, וכיון דמר"ז אין מוכח דס"ל בה"ש רווח וספיק' דדינא אם יש טריפות לח"ח לכן השמיט הרי"ף הא דר"ז דליבון סכי' כנלפענ"ד: