כתב סופר יורה דעה יא

והיינו כשמגביה לאסור הא ע"ז אנו דנין אי יוכל לאסור ואם אין בכחו לאסור בשחיטתו לע"ז ולא קנאה שיתחייב באונסין דפשיטא משום שסבור הוא דאסרה הגם שא"אא אינו מתחייב באונסין ואפשר דרש"י ס"ל כשיטת הרא"ה שבר"ן שבאכילה נאסרה מיהת, ועוד ויותר נ"ל דסתימת ר"ה כיון ששחט בה ס"א אסרה משמע דאסורה מדאורייתא ככל תקרובת ע"ז דס"ל א"א מדאורייתא, ונ"ל אי הוה נקט הגביה ה"א דס"ל בלא הגבה' אא"א מדרבנן, וכיון שאסורה מדרבנן ממילא כשהגביה קנאה דהא רוצה ויוכל לאוסרה מדרבנן, וכיון שקנאה יוכל לאוסרה מדאורייתא וה"א משו"ה אמר דאוסרה מדאורייתא אבל בלא הגבהה רק מדרבנן אוסרה לכן נקט רבוצה דמ"מ אסורה מדאורייתא ומיושב קושיתי. ממילא לק"מ קושי' תוס' דהא אמר ר"נ, אא"א וכו' מסתימת דבריו וכן נקטינן אפילו מדרבנן אינו אוסר ומקשה שפיר ממנסך דאין לומר דקנאה בהגבהה כיון דאינו אוסר אפילו מדרבנן לא קני' בהגבהה כקושיתי וא"ש

והא"ש בזה מה דנתקשה תוס' כדמתרץ באית לי' שותפות היינו מערב, ונ"ל דתי' תוס' דקמ"ל דלא קלב"דמ אינו פשוט עד דהוצרך תוס' להקשות ולתרץ לפמ"ש תוס' גיטין דל"א שחייבוהו שלא יהי' כ"א הולך וכו' דלא קנסו יותר מבניכר, וכ"ז במנסך של חבירו אבל באית לי' שותפות שהוא בכלל מערב יי"נ שלו בשל חבירו לא ס"ד דיהי' פטור במערב עד"ז דאית לי' שותפות בו כיון דשייך שלא יהי' כ"א וא' הולך והוא בכלל מערב דהכל בכלל ולכן נתקשה תוס' בזה ותי' דמ"מ איכא רבותא, ולמ"ש ביישוב רש"י א"ש דמתרץ באית לי' שותפות ומגביה לאסור של חבירו דנאסר ע"י תערובת וקני' בהגבהה ומנסך ממילא גם של חבירו ולאו בכלל מערב אלא בכלל מנסך הוא מעיקרא אחר שהגביה וא"ש. והארכתי עוד ליישב קושי' ש"ך סי' ד' על הסמ"ע מדלא משני לי' במנסך באית לי' שותפות דנ"ל מאן דס"ל בשותפות ג"כ שייך לצעורי הגם דסברא דאין דרך לעבוד בשל אחרים דכ' התב"ש לא שייך בשותפות דעובד בשלו היינו דבשלו עובד ואינו חושש לחלק של חבירו משלו, אבל בוודאי אין כוונתו לעבוד רק בשלו ודווקא במנסך אמרינן דהו"ל לחלק אם כל כוונתו לצעורי וע"כ דבשלו רוצה לעבוד באמת ושל חבירו לא אכפת לי' אבל בשוחט אמרי' שגם בשלו אינו רוצה לעבוד משום ח"כ וכל עיקרו רק לצעורי אבל גם ביין דאפשר לחלק אמרינן דבשלו ע"כ רוצה לעבוד אבל בשל חבירו נשאר הסברא דאין עובד בשל אחר כנ"ל והא"ש דלא מתרץ שני' בשותפות דקשה היינו מערב והבן

והנני חוזר על דבריך מן המאוחר אל המוקדם בהקדמת דבריך שהקדמת דקשה לך נימ' מתוך שנאמן לחייב עצמו בתשלומין וניחא לך דחזקת כשרות אלימא כ"כ דגם משום מתוך א"י, עי' טו"ז יו"ד סי' קכ"ז, שהעלה דבר זה דנגד חזקה ל"א מתוך, אלא דבריו צ"ע דהא המחבר שם כ' ביי"נ דנאמן אם מפסיד כל שכרו והא איכא ח"כ דיין, ומה דס"ל לט"ז דס"ת אינו בחזקת כשרות האמת שכן נראה ממקצת ראשונים ועיין תוס' ב"ב ל"ג ע"א שכ' דשאני ס"ת דהוא בח"כ אחר שיצא מיד הסופר משמע דקודם שיצא מידו ליכא ח"כ ועיין רשב"א דלא משמע כן, אלא גם לפי משמעות תוס' מוכח מסוגי' דגיטין אפי' אחר שכבר יצא מתח"י נאמן משום מתוך, ואפשר דס"ל לט"ז כיון שע"י הסופר נתחזק נאמן משום מתוך משא"כ בקדושין שם וכדומה אלא דהמחבר ס"ל גם ביי"נ כן וצ"ע. אבל קושיתו מעיקרא ליתא דשאני בקדושין בדבר שבערוה גזה"כ דבעי ב' עדים ופשוט

בכל זאת י"ל חזקת כשרות דישראל שלא יעבוד ישראל ע"ז אלימא בצירוף סברת התב"ש דאין דרך לעבוד בשל אחרים בוודאי א"ש ובלא"ה יש לחלק

ובשורש ד"ז דנאמן ע"א משום מתוך אמרתי מאז זה לי יותר מעשרים שנה כשלמדנו סוגי' זו בישיבה דל"א מתוך שמפסיד לעצמו נאמן דאפשר שמזיק לעצמו, ויפסי' נפשו עם חבירו ולא אלימא סברא זו אלא כשיש לו לחוש שיפסיד לעצמו ולא יפסיד לאחר שרוצה לצער ולהפסיד ויאכל הלה וחדי, והיינו סופר שאמר בס"ת גוילין שבה לא עבדתי לשמה אם לא יאמין לו יהי' לו ס"ת לקרות בה כס"ת כשר, והוא שאמר שלא עמל ולא טרח בו לעבד לשמה או אזכרות שבו לפי דבריו לא עמל בו ולא עשה את אשר עליו לעשות והלה יש לו ס"ת כשר אין צריך להאמין ויפסיד הוא ולא יפסיד חבירו ומשום ספק אולי יאמן לו ויתן מקום לדבריו משום ספיק' לא מחית נפשי' להפסיד שלו בהפסד מרובה ולא נמצא דבר זה רק בכה"ג שהאמינוהו, הגם שעכשיו מאמיני' מ"מ עדיין הוא בספק בכל פעם שמא יכחישו או יאמר שאינו מאמין לו עיין "ך סי' קכ"ז כנ"ל

ומיושב קושי' תוס' ב"ב הנ"ל למה לא צריך לשלם לפי דבריו ג' שנים שיאכל דשם יאמר ממ"נ אם אשלם משום שאכלתי שלי הוא שאכלתי ש"ח, ואם איכי כאמן למה אשלם ואם ישלם לקתה מדה"ד אבל כאן לפי דבריו שלא כ' ולא עיבד לשמה אין לו שכר ולא יוכל לומר למה אתה קורא בו אם אין אתה מאמין לי' דאין לסופר הפסד אם יהי' ביד הבעלים כחומש או כס"ת ומן הדין אינו נאמן לולי משום חזקה שלא יפסיד לעצמו כ"כ וא"ש ונכון. ומובן בזה לשון הש"ס מתוך שנאמן להפסיד שכרו הול"ל מתוך שמפסיד שכרו, והא הנאמ' לפסול הס"ת הוא, ולמ"ש א"ש כל שנאמן בוודאי להפסיד לעצמו לא מחית נפשי' לספיקא אם לא האמת אתו, הקצרתי, ומיושבים כמה קושיות בסוגי' שם דקשי' מכה"ג יאומן מתוך שמופסד גם הוא, ולפ"מש לק"מ ועיי' כ"כ נלפע"ד נכון מאוד בעז"הי

והא"ש דאינו נאמן דלאו לצעורי קמכוון משום שמחייב את עצמו לשלם אולי רוצה בכך כדי לצערו ולא מחית נפשי' לספיקא, דממ"נ אם לא יאומן דלאו לצעורי קמכוון לא הפסידו מידי ולא יתחייב לשלם, והיה זה שלום לך כי כבר הגיע זמן תפלה

שים עיניך הבדולחים על דברינו הנאמרים במרוצה ויהיה ערב לנו, הכ"ד אביך מנשקך מרחוק פ"ב כאור בוקר מחרת יוה"כ תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ז

ארי שבחבורה, בקי בחדרי תורה, קולע אל השערה, לוחם מלחמות ה' שערה, ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם מופת הדור מרביץ תורה בישראל צדיק יסו"ע כקש"ת מו"ה בנימין וואלף האמבורג ני' זקן ויושב בישיבה בק"ק פיורדא יע"א בעה"מח תשובת שמלת בנימין

מאוד התענג נפשי, כאשר הגיע לידי מנחה למזכרת אהבה ספרו הנחמד ב' חלקי' ש"ב ושמחתי מאוד בראותי כי ברית כרותה מאבות לבנים וכמים פא"פ אני בעני' קשור בעבותות אהבה אל הדר"ג רב חביבי ני' והנני במנחת מרחשת רחושי רחשון שפתינו ברב תודה, כי הלבישני בגדי ישע שמלתו אשר פרש על פני תבל יתענג על רב טוב עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהיה על ספר התורה והעבודה עבה"ג

ושלא לעבור על בל תאחר, בהודע' כי קבלתי ספרו ולמלאות רצון הדרת גאונו חפצתי ע"כ חשתי ולא התמהמתי ופניתי לשום עין בא' מתשובותיו, ובפתחי ספרו לראות באשר יקר' ה' לפני סימנא מלתא היא כי היה ראשית עיוני במש"כ הדר"ג ני' בחיו"ד סי' ב' בענין חדודו קודם ללבונו, ובמח"כת לא נתלבנו אצלי דברי קדשו לפענ"ד, אמרתי להציע לפניו מה שהעלתה מצודתי לגרע ולהוסיף

הנה הדר"ג ני' הקשה שם קושי' עצומה על הפר"ח סי' ט' דכ' בפשיטות אם תופס הקנה בעוף ושחטה בסכין מלובן כשר דהוי כחצי קנה פגום, והוקשה להדר"ג ני' לדברי' לק"מ קושית ש"ס חולין ח' ע"א על ר"ז והאיכ' צדדי' דלמא בעוף קאי ובשחט הקנה לחוד ובתר דמקשה הדר מפרק מדאמ' ר"ז ושחט בה דיעבד וכתב' ראשונים לכתחלה לא שמא יטה הסכין ואי בעוף לכתחלה נמי אלו דברי קדשו. ואני לא אבין די"ל דנקט דיעבד דלכתחלה צרי' לשחוט ב' סימנים בעוף, שוב ראיתי שהרגיש בזה, וכ' מזה ראי' לשיטת הרי"ף דהלכתא כל"ב רק א' כולו. ולדעתי עדי' לא הועיל כלום דעכ"פ סי' א' כולו צריך לכתחלה וסכי' מלובן שורף רובו, עד שלא נשחט כלו עד גמיר' ועד שגמר הסי' כבר נשרף רובו ולכן נקט דיעבד דסגי ברוב סי' שחוט כדינו ועוד יש לומר דנקיט בדיוק דיעבד, ע"פ ש"ס לקמן למ"ד שחט בסכ' טריפה בעי הגעלה הא דהיתירא לא בולע אמה"ח דאימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה וכו' ועיי' ט"ז סי' כ"ו דמשום בעין אין לחוש שיבלע בסוף שחיטה דאלת"ה תקשה על כל שחיטה תאסר הבהמה, ופשוט דהא דקאמר גמר' אימ' חיימ' לכ' גמרה שחיטה היינו בסתם סכין אבל בסכי' מלובן בוודאי מפליט ובולע מיד בתחלת שחיטה ואוסר הנשחט משום אמה"ח נבעי קליפה אם לא שהי' נשמר שלא יטה הסכי' לצדדים, ועיי' רשב"א שכ' הא דסכין טריפה שהטה, או שלא היה נשמר שלא להטותו לצדדי' דהא בה"ש מרווח רווח, ולפ"ז א"ש דאמר ר"ז דווקא דיעבד דלכתחלה אסור לשחוט אף שמא יטה ויבלע מאמה"ח שבסכי' נבעי קליפה וכל דבעי קליפ' אסור לכתחלה משום משתלי כמ"ש הרא"ש ולכתחלה חייש שמא יטה ולכן לכתחלה לא ועיי': והנראה לפע"ד ביישוב קושיתו דיש לדקדק בלשון ר"ז, ליבן סכי' ושחט בה, למה אמר בהאי לישנא ליבן סכי' מי ששחט ליבן סכי' והול"ל שחט בסכי' מלובן מה לנו מי ליבן הסכי', ונ"ל עפמש"כ הראשונים דווקא כשיודע שהסכי' מלובן ונזהר שלא יטה אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא הטה הוי מלתא דלא רמי'