כתב סופר יורה דעה קיח

חכמים הדרים בעיר אחת או בב' מקומות אלו אוסרים ואלו מתירי' צריכים האוסרי' להודיע למתירים דבר זה אנו אוסרים וכו' והוא תמוה הא בסוגי' מבואר דצריכים המתירים להודיע לאוסרים וכמ"ש הגהת מרדכי אבל שצריכים האוסרי' להודיע למתירים לית' בסוגי' אדרבה מוכח דאין צריך כמ"ש גם ממ"ש אח"כ הלכך צריכים בני גרמייז' להודיע לבני מגנצא דבר זה אנו מתירים זהו המבואר ויוצא מן הסוגי' ולכן נראה עיקר כגירס' מהר"ל מפראג שמביא חידושי אנשי שם שצריכים המתירים להודיע לאוסרים והוא משום דלא להכשיל להאוסרים כמ"ש בהגהת מרדכי אבל מהרל"ח ס' כדי שלא יחשדום דכתיב והייתם נקיים טעם זה לא ידענ' למה לו והפשוט משום ל"ע וצ"ע

ועיין שלהי גיטין פ"ט ע"ב והא נהרדע' אתרא דשמואל ולא מבטלינן קלא ובתוס' שם ד"ה ובנהרדע' שהקשה הא הני דשלחו הי' תלמידי דרב דמבטלי' קלא ותי' מ"מ לא היה שמואל מורה להם דלא כנפשי' ולכאורה נראה כיון דהוא אוסר אסור לו לתת למי שמתיר י"ל בוודאי הוא עצמו לא יורה מה דלא ס"ל ושמואל אמר העמידו הדבר על בורי' והודיעו לי' היינו שהוא יפסוק הלכה לבטל קלא וזה לא נכון ואין ראיה משם נגד מ"ש אדרב' מתוס' נראה כמ"ש והבן

וזאת תורת העולה היא העולה מאן דמתיר אסור לו להכשיל למאן דאוסר ואסור ג"כ להושיט לאוסר משל האוסר ואפי' דמי' לב' עברי דנהרא אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה כמבואר בתוס' ור"ן פ"ק דע"ז ועיין הגה' רמ"א ביו"ד הלכ' עכו"ם ומאן דאוסר מותר להאכיל אפי' משל עצמו דליכא בזה לא משום לפני עור ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה כנלפע"ד. וזמנים טובא אחר עמדי על העיון בכ"ז מצאתי ראיתי ראיה אחת בשער המלך הלכ' אישות פ"ט הלכה י"ו ד"ה שוב אחר זמן רב בא לידי וכו' שכ' בתוך הדברים ונ"ל ומתוך האמור נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידי' שרי ומתוך דברי שיטה הנזכר שכתבנו נראה אע"ג דלאחר שרי אפ"ה כיון דלגבי דידי' איסורא קעביד עבר אלפני עור עכ"ל הצריך לענינינו, והרי לך שעמד על חקירה ודרישה זו שעמדנו עליהם והוא פשוט לאיסור ולא זכר השר מכל מה שכתבנו ולא בא שערי ההיתר והחליט לאיסור מכח שיטה שהביא תחלה והוא מ"ש שם שמציא' מצא בשיטה מקובצת כ"י לנדרים שכ' משם שיטה לא נודעת למי וז"ל ואי קשי' איך תבעל היא לו הרי עשתה את בעלה חתיכ' דאיסור' על עצמה ועוברת גם אלפני עור וי"ל לפני עור ליכא שהרי ע"כ נבעלת לו וכו' עיי"ש, ומזה דן השעה"מ במק"א כה"ג אסור האוסר לספות להמתיר כיון דלדידי' אסורא הוא כמו האשה היתה עוברת בל"ע לולי שבע"כ דידה נבעלת לבעלה ודבריו נפלאו בעיני ודמיונו אין מן המדומה דשאני אשה זו האומרת טמאה אני ויודעת בנפשה שכן הוא והבעל אינו מחויב להאמין לה למשנה אחרונה והיא שיודעת בנפשה שאמת אתה ומכשילה לבעלה קשי' לשיטה הנ"ל איך היא עוברת בלפני עור כיון שהיא יודעת והוא לא ידע האמת והוא ככל ל"ע שהנכשל אינו יודע והמכשיל יודע והוצרך לתירוצו הבעל מכריחה ואין בידה עול אבל בנדון של השעה"מ וספיקתו שהאוסר אוסר משום דמכרע לי' מלתא לאסור כדעת האוסרים אם מותר לתת להמתיר לפי דעתו ענין אחר הוא כיון שזה יודע שיש אוסרים ומכרע לי' כהמתירים ושניהם יודעים שיש מתירים ויש אוסרים או פליגו הם עצמם מסברא ושקול דעתיהו שלזה התירא הוא לפי דעתו ותורה לא בשמים אפשר דליכא משום לפני עור והענינים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח וכו' וכיון שראיתו של השעה"מ דחוי' מעיקרא אנו על דברינו נעמוד אשר האיר ד' וזרח לנו בענין זה

ולתשלום הענין אציג פה מה שמצאתי כתוב בתשוב' יד אלי' סי' נ"ה שאלה אם המורה החליט בדעתו להתיר איזהו הוראה אך לבו נוקפו קצת ורוצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מזה אך רוצה ליתן לבני ביתו לאכול ומכ"ש שמתיר בזה בממון דאחרים אך על עצמו לבד אינו רוצה להקל אם רשאי לעשות כן ונכלל במחמיר תע"ב או לא, והשיב דאין רשאי לעשות וכ"ש שאין נכלל במ"ש המחמיר תע"ב ומביא ראיה מש"ס חולין קי"ב ע"א גבי כבד דאסמיק דר"ה יהיב לי' לשמעי' ומקשה ממ"נ אי שרא לכ"ע שרא ואי אסור לכ"ע אסור וכ' רש"י ממ"נ דאיהו לא בעי למיכל' ולשמעי' ספי לי' איסור' ומה פריך דלמא משום חומרא בלבד עשה כן וע"כ דאין להחמיר על עצמו בלבד והאריך שם עוד ותוכן דבריו דבממון אחרים אינו רשאי להחמיר אבל בממון שלו אין לו להחמיר על עצמו כשלבו נוקפו ולהאכיל לבני ביתו חוץ אם ברור לו דמותר ורוצה להחמיר על עצמו מאיזהו טעם דרשות לאדם להחמיר על עצמו אף דהוא היתר פשוט אבל מה שהוא מסופק בו קצת אין לחלק בינו לבין בני בית אבל מה ששייך לאחרים רשות בידו להקל לאחרים וציין עליו הטור או"ח סי' תמ"ז בדין נטלפ"ג שמהר"מ ב"ב החמיר לעצמו והתיר לאחרים אלו דבריו ז"ל ויש לי להוסיף ראי' ודומה לו מש"ס כתובו' כ"ב ע"ב ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשו והרי"ף מביא לדרב ודשמואל וכ' הר"ן הגם דהלכה כרב מ"מ מביא לדשמואל מי שרוצה להחמיר כשמואל יחמיר דלא כרמב"ם דהשמיט הא דלא עביד שמואל עובד' וכו' ועיין ב"י יו"ד סי' קפ"ו ובתשובה א' העלתי טעמ' אחרינא דהשמיט הרמב"ם הא דשמואל ולא מטעמ' דב"י דיש לפקפק כיון שמשועבד לה אי שרי להתנהג במדת חסידות בדבר הנוגע לה להתחסד במאי דשרי והא דלא עבד שמואל עובדא בנפשי' ע"כ דלא ברירא לי' מלתא דרב להתירא לגמרי שהי' לו פקפוק קצת ולבו נוקפו בהוראה זו ומ"מ דווקא בנפשי' לא הי' עבד עובדא אבל כשהי' שואלין אותו היה מורה להקל כי מעיקר הדין היה נראה לו להתיר כרב וכן נראה מעובדא דמביא תוס' שם מירושלמי דבנפשי' היה דבר נוגע לעצמו ולאחרים הורה להקל דבשלו רשאי להחמיר ולא בשל אחרים

ועל ראי' יד אלי' דאסור להאכיל לב"ב מש"ס חולין יש לפקפק דעדיין מי ניחא דלמא היה ההיתר ברור לו בלי פקפוק ורצה להחמיר על עצמו כיון דשמואל ס"ל דאסור חש לדבריו לעצמו הואיל ויצא לאיסור משמואל או מטעם אחר כיוצא בו ולכן נתן לשמעי' ואין ראיה משם לאסור כשלבו נוקפו ואין ברור לו התיר' דאסור להתיר לאחרים ולב"ב דעדיין קשה כמ"ש וצ"ל דמתרץ שאני ר"ה דאני' דעתי' דידע דאנינ' דעת' וכן דייק הלשון שאני ר"ה הול"ל דלמא משום דאנינא דעת' משמע דידע דאנינ' דעת' ומתרץ האמת דלא מוכח דס"ל דהחמיר אפי' לנפשי' משום חומרא בעלמא אלא משום דאנינא דעת' ואין ללמוד ממנו להחמיר אפי' לעצמו ופשוט, הנלפע"ד כתבתי פה פ"ב ד' תולדות תרכ"ח לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה עח

שלומים מרובים כטל ורביבים לתלמידי חביב כבן הרבני האברך המופלג בתורה וביראה קדומה טהורה מורג חרוץ בע"פ עדני העצני כש"ת מו"ה משה עקשטיין ני' יושב עה"ת ביישוב סערענטש יע"א

מעשי ידי אצבעותיך הגיעו אלי והיום פניתי להשיבך דבר בעיון ובקיצור נמרץ לפי מסת הפנאי, נפשך בשאלתך ע"ד קדרות ברזל מצופים בפנים ע"י היתוך (געשמעלצט) שגזר אומר אבוהן של ישראל אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' קי"ג דאין להם תקנה רק ע"י מילוי גחלים והקש נשרף בחוץ ועלה במחשבה לפניך בעובדא שהיה קדירה כזו של בשר אב"י עומדת אצל האש ונשפך מקדירה שאצלה חלב מבחוץ דהסכמת ש"ך סי' צ"ב דקדירה עצמה אסורה אפי' נפל נגד הרוטב ויש ס' דלא כט"ז שם ונראה לך דמהני הגעלה לקדירה זו עפמ"ש המג"א סס"י תנ"א דאם יש היתוך מבחוץ (געשמעלץ) אם בלוע במקצת כלי אינו הולך בכל הכלי מהני הגעלה בכלים שבמקום זה לא בלעי ואנן דמחמרי' שמבליע בכל הכלי אבל בכלי זה מהני הגעלה ממ"נ אי נתפשט לפנים נתבטל הבליעה בס' ואי לא נכנס לפנים מהני הגעלה לצד חוץ שהוא ברזל אלו דבריך בנוים על אדני השכל וצריך להוסיף דלא מהני הגעלה רק כשאינו ב"י דכ"ז שהוא ב"י בשעת הגעלה יבלע לפנים דלא טרוד למפלט ויבלע עתה אם לא בלע מתחלה וכה"ג כ' רשב"א ומובא בב"י סי' קכ"א שנשאל איך אנו מגעילים כלי שלא בלע איסור אלא עד מקום קבולו וכשמכניסי' אותו לאורה פולט מקום האיסור ובולע ההיתר והשיב כיון שאין מגעילים רק שאינן ב"י לית לן בה וכ' הט"ז שם סק"ב שזה א' מן הטעמים שאין להגעיל רק אב"י והיינו משום לא פלוג ובנידון שלנו אסור מדינא להגעיל רק באב"י וכן הוא בדינא של מג"א הנ"ל

ומ"מ לדינא לא נ"ל להורות כך מטעמך מלבד מה שכבר השיב לך מורה אחד שיש לחוש שמא נכנס עד מקום המצופה ועד בכלל ולא התפשט בפנים לגמרי מה שהשבת לו שאין לנו לחוש כ"כ לא ידעתי מנ"ל הא ועוד כיון שכלי חרס א"י מידי דופיו לעולם גם אם נתפשט עד הרוטב ואם היו ידענו זה בבירור לא היה מותר רק בברזל וכדומה ולא כלי חרס שא"י מידי דפיו ואין חילוק בין בלע כבר או עכשיו

ויש לצדד להקל לדון משום ס"ס שמא לא התפשט בכולו מתחלה רק עד מקום החיפוי ולא עד בכלל ושמא לאו חרס הוא והוא ספק חסרון ידיעה לכ"ע כי א"א לעמוד על הדבר כמ"ש בח"ס ועיין ט"ז סי' צ"ח ס"ק ו' אלא בב"י א"א להגעיל דלצד שמא לא נכנס לפנים תחלה ובלע עכשיו דלא טריד למפלט וטריד לבלוע