כתב סופר יורה דעה קיז

לא ס"ל לא ליכול אבל כשאין ניכר לו לא כדאמרינן פ' כל הבשר חס לי' לזרע' דאבא בר אבא דליספי לי' מידי דלא סביר לי' עד כאן לשונו והרלנ"ח הקשה על ראי' זו אדמביא ראי' מרב דאמר חס לי' וכו' יביא ראי' איפכא משמואל דאמר לר"א לרבך יהבי' ואכל ויצא להטעותו דרבו אכל וכיון דאמר לו דרבו אכיל שוב הוי לר"א כאיסור שאינו ניכר דסבור הוא דרבו חזר ואיך רצה שמואל להאכילו מידי דסבר לר"א דאסור ואין איסור ניכר כדי שיפרוש ממנו ש"מ כיון דלשמואל ס"ל דמותר ליכא משום לפני עור ואם נאמר דבהא גופא פליגו רב ושמואל וקיי"ל כרב באיסור' זהו דוחק אלו דבריו ז"ל, ואני אוסיף עוד להתפלא על הרמ"ה דמרב עצמו מוכח דס"ל דליכא איסור דלפני עור בזה מדאמר חס לי' לזרע' דאבא בר אבא וכ' רש"י דמשו"ה אמר לזרע' דאבא דאבא דשמואל חסיד גדול היה עיי"ש ואי איכא משום לפני עור אין בזה חסידות כל אדם בחזקת כשרות שלא יעבור בלפני עור ש"מ דליכא משום לפני עור וממקום דמביא ראיה נהפוך הוא דמוכח דלא כוותי' וצל"ע

אלא דעל רב גופא קשי' מיבמות דלא נמנעו ב"ש וב"ה וצ"ל דסמכו דאודעו להו משום איסור דל"ע ש"מ דאיכא בכה"ג משום ל"ע ורחוק ודחוק לומר דסמכו זע"ז שיודיע' משום מדת חסידות וי"ל דרב לשיטתו אזיל דס"ל לא עשו ולא צ"ל דסמכו דאודעו להו ועיין שם ע"ב בתוס' דלפי גרסא שלפנינו גם מדלוו זה לזה כלים לא מוכח דאודעו להו רק למ"ד עשו וא"ש רב לשיטתו הגם דלשמואל לשיטתו דס"ל עשו מוכח דאיכא משום לפני עור מ"מ אמר רב חס לי' לזרע' דאבא דאבא חסיד הי' אפי' לדידי' דס"ל דליכא ל"ע מ"מ מדת חסידות הוא אלא לגרסת ר"ח דמביא תוס' שם אפי' למ"ד לא עשו מוכח דמודע להו קשה על רב כהנ"ל וצ"ע

ויש ליישב ע"פ מה שהקשה מהרלנ"ח על הרא"ה הא ע"כ כי אמר שמואל לרב יהבת הי' רב ידע שהי' דגים שעלו בקערה דאל"ה איך אמר לר"א לרבך יהבי' דהדר בי' הא לא ידע רב וכיון דרב ידע איך אמר רב חס לי' וכו' הא כל שיודע וניכר האיסור מותר לתת לו כמ"ש הרא"ה עיי"ש וי"ל נהי דמותר אם ניכר האיסור כמ"ש הרא"ה דאי לא ס"ל לא ליכל היינו דאיסור ליכא מ"מ לא מדת חסידות הוא לספות דבר למאן שהחזיק דבר זה לאיסור עד עתה דלמא ישכח ויאכל או שמא יאכל באיסור וא"ש דאמר רב חס לי' לזרע' דאבא בר אבא דלספי לי' מידי דלא ס"ל עד עתה דלאו מדת חסידות הוא אבל כשאינו ניכר בוודאי איכא משום לפני עור ועיי'

ומדי דברי בסוגי' דחולין הנ"ל אבאר כל חמירא דחמיר' וקשי' בה טובא בהרלנ"ח ובבאר שבע בסוגי' דשם א') מאחר דאמר שמואל לרבך יהבי' לי' למה לא סמך ר"א על עדותו ואכל ב') דאמר ר"א לרב הדר בי' מר וכי חשוד שמואל בעיניו שישקר בו ג') והיא חמורה ביותר איך שקר שמואל באמת ואמר לרבך יהבי' ואכל והוציא שקר מפיו להאכיל לר"א עיין בהרלנ"ח ובאר שבע ואענה גם אני בעניי חלקי מה שהעלתי בחי' לחולין והוספתי עתה בהקדם קושי' הריטב"א שם דקאמר ש"ס והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא אין לך מפורש יותר ממה דמוכח מהך מעשה דאמר רב חס לי' וכו' וי"ל הנה הרז"ה בפסחים סוגי' דריח' מלתא הקשה הרי"ף דס"ל פת שאפאה עם צלי אסור לאכול בכותח דהוי דשיל"מ מסוגי' בחולין דמפרש טעמ' דרב דס"ל נ"ט הוא גם בלא נ"ט אסור דהוי דשיל"מ ורמב"ן דחה דרב ס"ל דשיל"מ בטל ורמב"ן לשיטתו בפסחים כ"ט דר"י ס"ל דשיל"מ בטל ואיכא פלוגת' דרבנן ור"ש בזה עיי"ש ואני לא אבין בוודאי אם היה מפרש דברי עצמו היה מקום לומר דרב לעצמו ס"ל דשיל"מ בטל אבל סתם ש"ס מפרש טעמ' דרב נ"ט הוא קשה מנ"ל לש"ס בפשיטות דס"ל לרב דשיל"מ בטל דלא כהלכת' ונ"ל לקיים דברי רמב"ן בשנאמר הא דאמר שמואל לרב יהבית ואכיל הי' דגים שעלו בקערה ושמואל אכל ולא הרגיש בו טעם ונתן לרב ואכל רב וסבור שמואל דהדר בי' רב דאל"ה לא היה אוכל דפשיט' לי' דדשיל"מ לא בטל ולרב גם בלא הרגיש טעם אסור וע"כ דהדר בי' ור"א לא אכל דעלה ספק בלבו אולי לא הדר ואכל משום דס"ל דשיל"מ בטל והך דגים שנתן שמואל לר"א היה נרגש וכה"ג אוסר רב ושאל לרבו הדר בי' מר משמעתי' אם אכל משום שחזר או משום דס"ל דשיל"מ בטל והשיב לי' חס לי' לזרע' דאבא וכו' דליספי' לי' היינו מה דאסור ליה ומעולם לא ס"ל להתיר דגים שעלו דלאו מדת חסידות הוא כמ"ש לעיל והא דאכלת משום דלא היה בו טעם נרגש ומיושבים כל הקושיו' דמייתי שם ועיין, לפ"ז מוכח דרב ס"ל דגים שעלו בקערה לא אסורים רק כשיש נ"ט דס"ל דשיל"מ בטל והיינו דקאמר סתמ' דש"ס לרב נ"ט דווקא כשיש נ"ט וא"ש פי' רמב"ן לשיטת רי"ף ומשם ראי' לשיטתו והיינו דקאמר הא דרב לאו בפירוש אתמר היינו מה דפשיטא לן דלא אוסר רב רק בנ"ט לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דהאי מעשה אתמר דמהאי מעשה דשמואל ור"א מוכח דס"ל לרב דווקא בנ"ט דאל"ה שמואל ח"ו שקורי משקר וגם קשה לר"א דלא האמין לשמואל וע"כ כך היה מעשה ומוכח דרב דווקא בנ"ט אוסר ומ"מ לאו בפירוש רק מכללא מכח קושי' איתמר ומיושב קושי' הריטב"א ע"כ דברינו בחידושינו לחולין והוא ע"ד פלפלא טבא חריפתא והא"ש נמי דאמר חס לי' לזרעא דאבא בר אבא שהי' חסיד גדול דמעיקר הדין היה שרי לשמואל למספי לי' כמ"ש

ונחזור למקום שבאנו משם דהאו"ח בשם הרא"ה וכן הסכים במהרלנ"ח דאיכא כה"ג משום לפני עור וכן הוא בהגה' מרדכי והרמ"א ציין עוד על תשובת מהר' זאב בנימין ורי"ו ויש לדון ה"ה להיפוך כשזה המאכיל ס"ל לעצמו דאסור אסור לו להאכיל למי שמתיר ע"פ דעתו כיון דהוא ס"ל דאסור עובר משום לפני עור כן עלה במחשבה לפני

ואחר התבוננ' מעט ראיתי כי יש לחלק בחילוק' רבא בין הענינים מאן דמתיר אסור למספי' למאן דאוסר הגם שבעיניו טועה הוא כיון דהוא מחזיק זה לאיסור למכשול הוא לו מאן דספי לי' שום דבר ולא גרע ממאן דיהיב לחבירו עצה שאינה הוגנת וכדומה אבל מאן דאוסר מותר באפשר להאכיל משלו למאן דמתיר כיון דלדידי' התירא הוא לאו עבירה הוא בידו כן יש לחלק והחילוק מובן

וכאשר באתי אל העיון היטיב מצאתי לי ראי' מהימנ' דליכא משום לפני עור מג' מקומות בחדא מסכת' א' חולין מ"ד ע"ב ההיא פסוקת הגרגרת דאת' לקמי' דרב ובדק' ברוב עובי' אמרו לי' למדתנו רבינו ברוב חללה שדר' לקמי' דרבב"ח בדקה ברוב חללה ואכשרי' ומתחלה סבור דאסרה והדר שדר' לרבב"ח ומסיק דרב לא מיסר אסרי עיי"ש וצ"ל דרב ס"ל דאסור ברוב עובי' איך שדר השואל לקמי' דרבב"ח דמתיר ברוב עובי' הא לדידי' אסורה היא ואפי' לרבב"ח עצמו דס"ל מדעתו להתיר אסור לו לרב להאכילו משלו ואפי' משל רבב"ח אסור לו להושיט בב' עברי דנהר' ואיך נתן עצה לשואל ושלחו לגבי דרבב"ח דמתיר והשואל עצמו אינו בר הכי להכריע מדעתו ש"מ דאין בזה משום מכשול ולפני עור כיון דרבב"ח ס"ל דמותר מותר לרב לספות לו כיון שדעתו מכרע' להתיר ומותר ג"כ לשואל לומר לו לך אצל המתיר ב' ועוד שם כה"ג קמ"ח ע"א דכי אתו לקמי דר"י משדר להו לקמי' דר"י בר"ש דמורי בה משמי' דר"א בר"ש להתירא ועוד בה שלישי שם בפגה"נ צ"ט ע"ב כי אתו לקמי' דרב אמי משדר להו לקמי' דר"י דמורי בה להיתיר' משום דריב"ל ולי' לא ס"ל ועיין רש"י בג' מקומות אלו ומג' מקומות אלו ראי' דליכא משום לפני עור

ואין לדחות דבכל אלו לא היה שלהם אלא של השואל ועדיין מנ"ל דמותר בשלו לספות לאחר המתיר אין בדחי' זו כלום דאם יש בכה"ג משום לפני עור אסור לו להושיט להמתיר משלו עצמו היכא דשלא הי' אפשר ליטלו מעצמו כמו בב' עברי דנהרא כבש"ס פ"ק דע"ז וכ"ש לענין עצה ולהודיע לשואל שילך אצל זה המתיר וכ"ש כשאינו יודע שיש מי שמתיר שבלא דבריו לא ידע לילך אצלו והוי כספי לי' בידים ממש וע"כ דאין בזה ובכיוצא בו משום מכשול ולפני עור

ומה שיש לדחות קצת אולי לא ברירא להו התירא ולא אסורא והחמירו מספק לעצמן ושלחו לשואל אצל דברירא לי' התירא כיון דגם בעיניו המתיר לאו טועה הוא בוודאי דהא גם הוא מסופק ויש צד להתיר ולאסור אבל היכא דהוא אוסר בוודאי ולפי דעתו מאן דמתיר טועה אולי כה"ג איכא משום ל"ע להאכיל משלו או להושיט משל המתיר עצמו וכ"ש לשלוח השואל אל המתיר כן יש לחלק וכן נראה קצת ממ"ש רש"י כ"ח ע"א דר"י לא אמר בי' איסור דלא שמע' מרבו משמע דאי הוי שמע דאסור וברירא לי' דאסור לא היה משלחו למאן דמתיר וכן י"ל דרב דשלח לרבב"ח משום דלא ברור לי' דטרפה ברוב עובי' וס"ד דרב אסר לי' תחלה מספק אבל ממ"ש רש"י צ"ט ע"ב כיון דמשמי' דריב"ל שרו לי' לא מחו בידי' לא משמע הכי ועיין

ועוד לי ראיה ברורה דליכא כה"ג משום ל"ע מש"ס יבמות י"ד ע"ב בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דטמאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו אלא ב"ה מדבית שמאי למה לא נמנעו וכו' לאו דמודיעו להו וקשה נהי דטמאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו ודב"ש אין צריכי' למנוע מדב"ה אבל דב"ה איך שרו להו להלוות לדב"ש כיון לדידהו נכשלו דב"ש ואיכא משום ל"ע ואלו לא הודיעו ב"ה לב"ש אסור להו לתת משלהם וגם הודעה לא מהני כיון שיודעי' ב"ה לב"ש והגי' בו התיר' וטהרה אלא ש"מ כיון לפי דעתם דב"ש מותר אין בזה מכשול לב"ש אבל איפכ' דב"ש לב"ה איכא מכשול כיון דב"ה מחזיקי' לאיסור והרי לך כחילוק שחלקנו בין המתיר להאוסר דאיכא משום לפני עור ובין האוסר למתיר דליכא משום לפני עור

ומלתא דתמיהא לי טובא מ"ש במרדכי שם סי' ד' ונ"ל איכא כאן לא תתגודדו כולה סוגיא דשמעת' משמ' דמיירי בשני