כתב סופר יורה דעה קיב

טעמ' דקרא מותר לעולם דלא ילפינן שארי איסורים רק משום דמסתבר טעמ' דקרא כנ"ל נכון בטעמ' בעזהי"ת

ובדברינו אלו מצאנו מקום יישוב לשיטת הר"ש שכתבנו דס"ל אפילו בנבילות וטריפות אסור מדאוריית' לעשות בו סחורה הא דהקדים מתני' נבילות וטריפות י"ל כעין שכתבנו לשיטת תוס' דאסמכוהו ללא ובבכורו' ותרומות דהטעם משום שמא יבוא לאוכלו והיכ' דלא שייך טעם זה מותר ומסמך לי' ולא בנבילות ולא בטריפו' הגם דאסורים מדאוריית' אבל ג"כ רק מטעם זה שמא יבוא לאכול והיכא דליכ' למיחש מותר דא"א למילפינהו מקרא רק מטעם זה והיכא דשייך ולא בשקצים ורמשים דלא דמי' להא דלא בבכורות ולא בתרומות דקרא דרשינן ואין לנו להקל מטעמינו ולעולם אסור אפי' היכא דליכא חשש תקלה וכן י"ל בשיטת תוס' פסחים ולא צריכים למ"ש הט"ז בכוונת תוס' סוכה וא"ש ועיין

והנה במל"מ פ"ח מה' מ"א הלכה י"ח כ' דדעת תה"ד יחידאי הוא ומביא בשם תשובת פני משה דמביא ראי' דרמב"ם ס"ל דאיסור דאוריית' הוא מדכ' בהלכה זה כלל כל שאיסורו מדאוריית' אסור לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בוודאי ואי ס"ל דאיסור סחורה מדרבנן למה בספיקו בדאוריית' אסור למכור והא איסור דרבנן מותר למכור וע"כ דאיסור דאוריית' הוא והמל"מ דחה ראיה זו לפמ"ש הוא תחלה דמ"ש הרמב"ם בין בספיקו וכו' קאי על איסורי דרבנן לא מוכח דס"ל בספק דאוריית' דאסור ולי נראה דהנכון עם הפ"מ דאי קאי הרמב"ם על איסורי דרבנן כמ"ש המל"מ וקמ"ל אפי' באיסורי' שלא עשו משום ספק אלא משום גדר ג"כ הקילו מה לו לרמב"ם לכתוב זה הכלל כל שאיסורו מד"ת הא כבר כתב נבילות וטריפות ושקור"מ אסור ומותר בגבינה ובחלב עכו"ם ואם לא בא לומר בזה הכלל רק כל איסורי דרבנן בכלל הול"ל זה כלל כל איסורי דרבנן בין ספק בין וודאי מותר וע"כ דקאי נמי על איסור דאוריית' וקמ"ל אפי' ספק איסורי דאוריית' אסור אלא מדכ' בין בספיקו בין בוודאי ואי כוונתו לומר דבדאוריית' אפי' ספק אסור הול"ל בין וודאי בין ספק נראה כמל"מ דקמ"ל דבדרבנן אפי' בוודאי מותר ומדנקט זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו' ש"מ דרצה להודיענו תרתי בדאוריית' גם ספק אסור ובדרבנן גם וודאי שאסרו משום סיג ג"כ מותר ותרתי נשמע מדבריו כנ"ל

ולאחר שהחזקנו דברי הפ"מ דרמב"ם קמ"ל דספק בדאוריי' אסור לעשות סחורה נ"ל איפכ' ממ"ש הוא דיש ראיה דרמב"ם ס"ל דאיסורו מה"ת דאל"כ למה יהי' אסור כיון דספק דאוריית' רק מדרבנן להחמיר לרמב"ם לשיטתו ראיה זו אינה מוכרחת די"ל כיון דעיקרו מה"ת ואמרו ספק דאוריית' להחמיר החמירו שלא לעשות בו סחורה כמו איסור תורה ולא הקילו רק באיסורי דבריהם שעשו מעצמם וכ"כ המל"מ תחלה אבל נ"ל דמוכח דס"ל לרמב"ם דאיסורו רק מדרבנן דאי דאוריית' פשיטא דבספק דאוריית' אסור למכור כמו שאסור לאכלו מספיקא מדרבנן כן אסור למכור דשני' אסורים מדאוריית' אכילה ומכירה מהיכ' תיתי להקל בספק מכיר' ולאסור באכילה ודוחק דאיסור סחורה אתי' מדרשי' ה"א דלא החמירו בספיקו וע"כ דס"ל לרמב"ם דאין איסורו רק מדרבנן וה"א כיון דאיסורי דרבנן מותר למכור גם בספק דאוריית' דאסור רק מדרבנן שרי קמ"ל והטעם כמ"ש המל"מ לחלק כיון שאיסור מדרבנן זה עיקרו מדרבנן ועוד י"ל כיון לרמב"ם היכא דאקבע איסור כגון חתיכה א' של טריפה מב' חתיכות מן התורה להחמיר ואסור' למכור מדרבנן שוב לא פליגי אפי' לא אקבע איסור' כגון חתיכה א' דאמרי' ספיק' להחמיר משום לא פלוג דאקבע כן אסרו לעשות בו סחורה דל"א לחלק בין ספק היכא דאקבע להיכא דלא אקבע וא"ש עיין

וראי' שהביא המל"מ מדכ' הרמב"ם חוץ בחלב מדכ' בו יעשה לכל מלאכה ואי איסור סחורה רק מדרבנן אין ראי' מקרא וע"כ דס"ל דאיסורו מדאוריית' ראיה זו כבר דחאה בנב"י תנינא חיו"ד סי' ס"ד עפמ"ש ט"ז בכוונ' תוס' סוכה כיון דמפורש בקרא להתיר אין כח ביד חכמים לאסור, ועוד נ"ל אפי' ראי' המל"מ חזקה ובאמת רחוק להעמיס כ"כ בכוונת הרמב"ם שהתכווין למ"ש הט"ז י"ל דווקא בשקור"מ דכתיב קרא הוא דאוריית' אבל בנבילות וטריפו' דרבנן הוא דלא ילפינן מינייהו דקילא דהי' להם שעת הכושר ואינו רק מדרבנן אבל חלב דחמיר' שיש בו כרת הוי ילפינן מקראי לולי דכתיב מפורש יעשה לכל מלאכה ועד"ז א"ש ראיה שלי דס"ל לרמב"ם שאיסורו מדרבנן היינו בנבילות וטריפות וקמ"ל בזה הכלל כל שאסורו מה"ת אסור אפי' בספיקו גם באלו שאין איסור סחור' רק מדרבנן כמו נבילות וטריפות מ"מ אסור בספיקן והוצרך נמי לומר בחלב משום דכתיב לא יעשה מלאכה וא"ש הכל בעזה"י: המורם מדברינו אלו כי בררנו א) דשיטת הר"ש בשביעית דדרשא דיהי' לכם דרשא גמור' היא וילפינן מינייהו בנבילות וטריפות וכדומה ב) שיטת תוס' ב"ק ופסחים וכן רא"ש בב"ק ס"ל דדרשא גמורה היא אלא בתוס' ורא"ש נ"ל דווקא בהמה טמאה וטריפה ושקור"מ אבל נבילה מדרבנן היא ותוס' ורא"ש מייתי שם מתני' דשביעי' נבילות וטריפות שקור"מ ומה מייתי אח"כ דרשא דיהי' לכם דדאוריית' היינו שלא תימ' דבהמה טמאה ג"כ דרבנן לכן מייתי הדרשא אבל נבילות אפשר דס"ל דלאו דאוריית' הוא וכן נראה מדהקשה תוס' ב"ק מ"ש דאסור לעשות בכל דברים טמאים, מדכ' בכ"ז טמאים ולא כ' בכל דברים אסורים נרא' דס"ל דווקא דברי' טמאי' אסורים מדאוריית' מקרא, ולכן הקשה מדברים טמאים שאסורי' מדאוריית' יעיין נב"י תנינ' סי' ס"ב דדייק מדלא הקשה תוס' בב"ק הא חזיר מדאוריית' כמו שהקשה בפסחים מזה הוכיח דס"ל לתוס' לאמת אינו אסור רק מדרבנן, והקשה הא בכל דברים טמאים מדרבנן, ולמ"ש דייק איפכ' מדלא הקשה מכל דברים האיסורי' ודייק וכ' כל דברי' טמאים ש"מ משום שרוצה להקשות אפי' מדאוריית' אסור והוכיח מזה דבנזדמן לו אפי' היכ' דאסור מדאוריית' מותר, והנב"י כ' דליכ' מאן דאוסר מדאוריית' ובמח"כ העלים עין מן רא"ש בב"ק דמפורש כ' דמדאוריית' אסור, אין מקום לדבריו מ"ש בכוונ' תוס' והרא"ש מביא בשם תוס' כן הרי לנו תוס' ורא"ש דהסכים עם תוס' דס"ל דמדאורייתא אסור, וגם הראנו לדעת כי כן שיטת הר"ש, אלא דר"ש ס"ל אפי' בנבילות וטריפות דאוריית' הוא, ותוס' ס"ל דווקא בדברים טמאי', ומסתמא גם רא"ש דכ' בשם תוס' ג"כ כוונתו דווקא בדברי' טמאים הגם שאין הכרח מלשונו, ג) שיטת הרמב"ם נ"ל דס"ל לכל היותר דאיסור דאוריית' הוא בבהמה טמאה ושקור"מ אבל בנבילה וטריפה לא, ואפשר לומר דס"ל אסמכת' הוא כמ"ש הנב"י ע"פ הט"ז ע"פ ראי' שלנו, ד) העלתי כי בנבילות וטריפות ל"מ לפמ"ש דשיטת תוס' ורמב"ם דדרבנן הוא והטעם משום שלא יבוא לאכלו היכ' דלית' חשש זה מותר, אפי' לשיטת הר"ש דגם בנבילות וטריפו' דאוריית' הוא מ"מ היכא דליכא למיחש שמא יבוא לאכלו דכל עצמינו דילפינן בשארי איסורי' מטמאי' ושרצי' משום דמטעמי' טעמ' דקרא שמא יבוא לאכול והיכ' דלית' לטעם זה ממ"נ מותר, ודווקא בנבילות וטריפו' וכדומה דהי' לי' שעת הכושר אבל בשקור"מ וכיוצא בו דלא הי' שעת הכושר אין לנו להקל בשביל דדרשינן טעמ' דקרא אלא להחמיר כנלפע"ד וזהו מה שרצינו לבאר ובארנו בעזרת החונן דעת

ונבוא לדינו של הט"ז ההוא כ' דישראל שנזדמן לו נבילות וטריפות מותר לישראל אחר לקנות ממנו בזול כדי להרוויח בו, ונסתייע מלשון הקרא או מכור לנכרי מדלא כתיב או תמכרנו לנכרי ש"מ אפילו ע"י ישראל אחר שקונה ממנו להרוויח בו, ועיין פירושו בח"ס חיו"ד סי' ק"ח דאין לומר דקרא מכור ע"י שלוחו פשיטא שלוחו ש"א כמותו וע"כ ע"י אחר שקונה ממנו להרוויח בו, ולפענ"ד יש לדחות דבאמת לולי קרא היה נראה כי אסור ע"י שלוחו דגם דשלוחו ש"א כמותו בכ"מ זיל בתר טעמ' דאסור לעשות סחורה שמא יבוא לאוכלו, ובנזדמן לי' שרי' רחמנ' משום פסיד' דילי' התי' התורה ולא לשלוחו ישראל דאין לו פסיד' ומה לו להכניס להיות שלוחו שמא יכשל ויאכל לכן הוצרך קרא להתיר ע"י שלוחו, או דבאמת אין זהו טעמ' דקרא רק דה"א דהטעם משום שמא יבוא לאכול, או כיון שאינו שלו ליכא חשש שיאכל של חבירו דמזהר זהיר בי' כמו שני' שאוכלי' על שולחן א' ומקפידי' זע"ז שאוכלים זה בשר וזה חלב כדומה, וכ"ז בשלוחו אבל הקונה לעצמו ממי שנזדמן לו דיש לחוש שמא יאכל דשלו הוא, וגם אם לא נדרש טעמא דקרא אפי' להחמיר אין זה סברא לומר דמותר לו דהוא כעין שליחות, ועוד נ"ל די"ל הא דהתירה תורה בנזדמן לו לפמ"ש רשב"א לאסבורי קרא שמא יבוא לאכול זהו דווקא יש לחוש אם הי' מותר לסחור באיסורים תמיד יש לחוש שמא ברוב המסחר ישגה וישכח ויאכל, אבל אם לא שרי לי' רק בהזדמן לו לעתים לימים יזכור ולא ישכח ובדיל מאיסור' כ"כ בהרחקה יתיר' שלא לסחור בו, אבל אם במקרה בא לו ויסחר בו ליכא חשש תקלה, וכ"ז למי שנזדמן לו בעצמו, אבל הקונה מי שנזדמן לו אם יהי' לו מותר לקנות מכ"א שנזדמן לו יהי' מצוי' לו תמיד לקנות כי בכל יום ובכ"מ בין הרבה אנשים שכיח שיזדמן לו לא' מהם ויותר איסורים במקר' ויקנה מכ"א להרוויח שוב הדר לי' חשש תקלה והבן

ועיין ח"ס סי' ק"ח שכ' לולי דמשמע מתוס' דלא כט"ז היה נראה להתיר כיון שדבר זה מותר למכור מלבד שלא זכיתי להבין בטוב טעם סברתו דלא תלי' בחפץ אלא בגבר' שנזזדמן לו וגם איכ' סברא להיפוך כמ"ש כנ"ל

והנה הב"ח אוסר כה"ג וש"ך הסכים עמו, והפר"ח כ' דהט"ז דוחה דברי הב"ח במילי בעלמא, ונ"ל גם הט"ז לא היה סמוך לבו לחלוק על הב"ח בלי ראיה מוכרחת אלא דאזיל לשיטתו מ"ש דדעתו נוטה כתה"ד בשם גליון תוס' דעיקר איסור זה רק מדרבנן ולכן חוכך להקל בדרבנן הגם כי ראי' ודיוקו מלשון הקרא או מכור אינו דיוק רק אי דאוריית' הו', מ"מ כיון שיש לו סמך