כתב סופר יורה דעה קג

על דפוטר רק במים ומחייב במלח לשיטתו לבטל מלח לגבי עיסה ולא הועיל כ"א בתירוצו לר"י וצע"ג

ונתקשתי בקושי' זו זה שנים הרבה, וזה זמן לא כביר מצאתי לה מקום יישוב ע"פ פי' רש"י ל"ח ע"ב דאביי ורבא לא פליגו אלא מר אמר חדא, אביי מיישב הא דמים לא בטלו, ומר אמר חדא רבא מתרץ דמלח לא בטל דלטעמא עבידא, והנה ר"א דנאיד מדאביי ורבא ע"כ דלא ניחא לתרץ כוותי' וי"ל דתירוץ רבא תבלין לטעמ' עבידא ולא בטל ס"ל לר"א ג"כ, ודבר זה הלכה הוא דכל דלטעמא עבידא לא בטל, אלא תי' דאביי דמחדש גזירה חדשה שמא תעשה עיסה בשותפות זה "ל לר"א, ולכן הוצרך לתרוצו משום הוי לי' דשי"למ כנ"ל, והא"ש דגם לר"י לק"מ הא דמחייב במלח ותבלין כיון דלטעמא עבידא ל"ב, ומים באמת בטלי' לדידי', והא דקאמ' משום דלית בי' ממש לטעמ' דרבנן קאמ' וא"ש נכון

ולדברי ר"ן ועפ"מש לר"י באמת א"מ גם שיש לו היתר מיד בטל, מיושב קושי' הרז"ה פסחים על הרי"ף חולין פגה"נ דדשיל"מ גם בא"מ ל"ב, והקשה עליו מדקאמר ש"ס לרב דגים שעלו וכו', אסור בכותח משום נ"ט הוא הא בלי נ"ט ג"כ אסור דאפשר לאוכלם בלי כותח והוי דשי"למ, ולמ"ש לק"מ לרב לשיטתו דס"ל דבמ"במ לא בטל הוצרך לומר נ"ט הוא, ולשמואל צ"ל נ"ט בנ"ט לית בי' חששא וגרוע מריח ועיין ריט"בא חולין שכ"כ לשמואל וא"ש

ולא אכחד תחת עטי מה שהעליתי בקיץ העבר זה בלימוד הישיבה הי"ו ביישוב שיטת הרי"ף ולהסיר מעליו כל תלונות וקושי' הראשונים, ואמינא מלתא חדתא בענין זה, ומה שהביאני לידי כך כי הרגשתי בדקדוק עצום בדברי ר"ש כל דבר שיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור, לשון זה אינו מדוקדק דהוא לשון שלילה שלא אמרו דבר בדשיל"מ, הול"ל כל דשיל"מ אמרו חכמים במשהו או אינו בטל, ויותר קשה לשון ירושלמי בדשי"למ לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מב"מ במשהו וא"מ בנ"ט משמע דכולל א"מ ומינו, רק שחלוקים מב"מ במשהו וא"מ בנ"ט, כיון שאנכו מינו ככל איסור הא ל"א דבר בא"מ בדשי"למ והניחו על הדין ככל איסורים, ואיך אמר אלא מב"מ במשהו וא"מ בנ"ט ודקדוק זה בעי יישוב, ולפע"נד נראה ע"פ שאמר רבא אמרו רבנן בטעמא ואמרו בקפילא ואמרו בס', דהתירא בטעמא דאיסורא בקפילא, ודליכא קפילא או מב"מ בס', וס"ל לרש"י ורמ"בם שווי' בדבר זה דכל דאיכא למטעם או איכא קפילא צריכי' לברר ע"י טעימה או קפילא דווקא אם יש בו בנותן טעם, חזינן דלא רצו רבנן לסמוך על חכמתם ובקיאו' שלהם עד כמה נותן טעם ע"פ הרוב כל שאפשר לברר, רק בשאי אפשר לברר ויבוא לידי פסידא אמרו לסמוך על שיעור ס', ולפ"ז אומר אני בדשי"למ דאפשר לאכול אח"ז בלי שיפסיד, גזרו אמרו שלא לסמוך על שיעורא דידהו, אלא או שיטעום או שיתן לקפילא, וכשא"א ימתין עד למחר כמו שאמרו שלא לסמוך על שיעורא דידהו כל שאפשר לברר כן הדבר הזה, ובמינו שא"א לברר לעולם במשהו עד שתאכל באיסור תאכלנו בהיתר גמור, ומוסבר יותר עפמ"ש פ"י ביצה פ' משילין הא דבא"מ דשיל"מ בטל משום שחיך אוכל יטעום וכאלו נסתלק ומחזי כחוכא דאמרו שא"ב עיי"ש, וזה שנתברר ע"י טעימת קפילא, אבל כשאין אפשר לברר רק ע"פ שיעור בס' לא שייך דמחזי כחוכא כמובן

והא דאמר ר"ש כל דשיל"מ לא אמרו בו חכמים שיעור היינו השיעור שאמרו בכ"מ שהוא בס' במינו ובא"מ בדשי"למ ל"א שיעור כלל, ובירושלמי מפורש יותר אלא מינו במשהו, וא"מ בנותן טעם שהוא בכ"מ בטעימה כלישנא דרבא אמרו בטעמא וכן במתני' דפגה"נ ובריי' קדירה שבישל בה, וכן במתני' בנדרים דקתני בנותן טעם ומקשה ירושלמי הא דשיל"מ ל"ב ומשני מתני' באינו מינו היינו בא"מ הוא בנ"ט אם טוע' בו טעם ולא בס' וא"ש עיין

וע"פ הוצעה זו אומר אני ביישוב הרי"ף דס"ל כמ"ש דבא"מ לא סמכי' על שיעור ששיערו חכמים אלא בטעימה בא"מ ובמינו שא"א לברר במשהו עד שעת היתר או שיוכל לאכול על דרך היתר מיד, וזהו שכ' בפת שאפאו עם הצלי דמשהו אית בי' ורב לטעמ' דמב"מ ל"ב, ולדידן בטל היינו בוודאי רב ולוי לא פליגו אם הריח נרגש, אלא אי יש ממש בריח לאסור או לא, ולשיטת הרי"ף גם בזה לא פליגו אלא דרב לשיטתו, ושווי' דמשהו איכא היינו שאין בכח ריח לאסור התערובות יהי' מחתיכה גדולה או קטנה דריח חלוש וכל שבא לתערובות נאבד, וזהו שיעור ששיערו חכמים דכך הוא בטבע כמו ששיערו כל התערובות שאין כח בתערובות לתת טעם לשבח ולאסור יותר מס', וכמו דלא אמרו שיעור ס' בדשי"למ ולא רצו לסמוך על חכמי' כל דאפש' בלא"ה כן לא סמכינ' על שיעו' זה דלעולם ריח משהו הוא בדשי"למ, ויפה כ' הרי"ף דפת שאפאו אסור דכל דשי"למ ל"ב, וגם א"מ לא נתנו בו שיעור ה"ה בריח כל שאפשר לאוכלו בהיתר כנ"ל בכוונת הרי"ף, וממילא מיושבים כל הקושי' מה שהקשה מירושלמי, ומה שהקשה הרז"ה מש"ס חולין דקאמר לרב נ"ט הוא דבפחות מנ"ט מותר ע"י טעימ', וכן ל"ק קושי' רמב"ן במלחמות בפסחים מהא דצנון שחתכו בסכין דאפשר למטעי' דע"י טעימה וודאי שרי כנלפע"נד יישוב נכון בעז"הי

ולדינא וודאי אין לנו להוסיף חומרא בדשיל"מ באינו מינו דבעי דווקא טעימ' ולא סמכו על שיעור ס' הגם שדייקנו כן מלישנא דר"ש דהוא מרא דהאי דינא דדשיל"מ מ"מ דבר זה לא שיערו אבותינו רבותינו הראשונים וס"ל בפשיטות דכל דבר שיל"מ בא"מ דינו כדין כל האסורים אבל אנחנו ליישב שיטת הרי"ף באנו דס"ל לכל הראשונים בשיטתו דס"ל דשיל"מ אפי' בא"מ ל"ב ולפמ"ש גם הרוצה לחוש לשיטת הרי"ף גם הרי"ף עצמו לא ס"ל דלא בטל כלל רק דאין סומכי' על שיעור המשוער בס' אבל ע"י טעימה שרי ואנן דלא סמכי' על טעימת קפילא נכרי בעי טעימה ע"י ישראל בנדרים וכיוצא בו דמותר לישראל אחר ועיין ש"ך סי' צ"ח

מה שכתב פר"מ ני' לפקפק על דברינו באומרו כי ס"ל בלא"ה לרמב"ם לשיטתו דס"ל דחוזר וניעור בפסח ותערוב' זה שנתערב קודם פסח מותר אחר פסח כיון שלא עבר בפסח בב"י הוי דשיל"מ ושוב אמרו כל חמץ לא בטל אלו דברי פר"מ ני' בקיצור ולא אבין הא דחוזר וניעור חומרא על חומרא כיון שאמרו דל"ב כשנתערב ק"פ בפסח חוזר וניעור כאלו נתערב בפסח כיון שנתערב בשעת היתר ואם בנתערב בפסח חמץ בעין לא נמצא שיהי' דשיל"מ ממילא בנתערב ק"פ ל"א חוזר וניעור כאלו נתערב בפסח ופשוט

ובתשובה א' כתבתי ביישוב קושי' הר"ן על הרמב"ם ע"פ פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי ומובא ברא"ש פ"ב ובטור סי' תמ"ח בחמץ שביטל ולא ביער אם אסור אחה"פ משום קנס שמא יערים ולפי דס"ל לר"ל דמותר כה"ג אחה"פ חמץ כזה הוא דשיל"מ וממילא אמרו כל חמץ אפי' לא בטלו לא בטל שלא יהי' חוטא נשכר וגם ע"פ הרוב ביטל ולא ביער ונ"ל דרבא דס"ל כר"ל ומיושב קושי' רמב"ן מר' יוחנן דס"ל כר"ש וס"ל דבזמנו בנ"ט דר"י לשיטתו דס"ל בירושלמי ביטל ולא ביער אסור אחה"פ ליכא חמץ ועכ"פ ע"פ הרוב דיהי' דשיל"מ

ובזה יישבתי הא דהשמיט הרמב"ם בהלכות חמץ דאפי' ביטל ולא ביער אסור וכל כי האי הו"ל לפרושי דבש"ס דילן לא נמצא מזה כלום ופשטות דברי רבא ר"ש קנס כיון שעבר עליו בב"י הגם דיש לומר דעיקר טעמא דקניס נקיט וממילא קנסי' גם בביטל ולא ביער שמא יערים מכל מקום בפשוט לא משמע כן לולי שיש לנו פלוגתא בירושלמי דר"י הכי ס"ל וכ"כ האי הו"ל לרמב"ם לפרש ולא למסתם ולכתוב דקנס הואיל ועבר בב"י ומזה נראה דס"ל דלית הלכתא כר"י אלא דקשה הא כללא בידינו ר"י ונ"ל הלכה כר"י ועיי' ב"י סי' תמ"ח ולמ"ש הרמב"ם לשיטתו דס"ל הא דס"ל לרבא דחמץ במשהו משום דשיל"מ וקשי' לר"י עכצ"ל דר"י לשיטתי' אזיל ורבא ל"ל כר"י הגם דרבא ס"ל בכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת צ"ל דווקא בב"ב וגם פלוגתא דר"י ור"ל לא נמצא בש"ס דילן וכיון דרבא בתרא פסק הרמב"ם כוותי' וא"ש ועיין והארכתי יותר ואכ"מ

ולמלאות בקשת פר"מ י"נ לשעשע אתו עמו שעשועי אוריית' ולהרחיב הדיבור העליתי את כל זה לפני פר"מ ני' והנני בעה"ח ושלום וברכה לידיד נפשי ני' בכל מקנה וקנין שובע שמחות נצח הכ"ד בחפזון רב אוה"נ פה פ"ב ראש חודש מרחשון תרכ"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סט שפעת שלום וברכה לתלמידי הרבני המופלג בתורה וירא' טהורה כש"ת מו"ה דוד צבי ני'

מכתבך קבלתי והנני להשיב לך ע"ד התמוה לך לשיטת הסוברי' דבנבילה איכ' איסור עשה דוזבחת ומבואר בתוס' פ' ש"ש בתרא דבמעי אמו מתחיל איסור זה איך נפרנס סוגי' דע"ז דר"מ מוקי קרא דאין ראויה לגר בסרוח מעיקרא וכ' רש"י שהיה מוכה שחין קודם שנתנבלה הלא עשה דוזבחת קודמת ולענין איסור עשה לאו ס"מ היא ואין ראוי לו משום איסור דעשה וזבחת ולומר שמבטן אמו משעה שנוצר היה מוכה שחין מנא ידעינן דכך היה קושיא זו עצומה, ומצאתי' ג"כ כתוב בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל, ואני בעניי הכינותי יישוב לקושי' זו, ע"פ מה שהעליתי במק"א דדבר זה אי איכ' עשה דוזבחת או לא תלי' בפלוגת' דתנאי פ"ק דחולין פלוגתא דר"ע ור"י למ"ד דוזבחת ואכלת לאסור להם בשר נחירה ונאמר וזבחת לאיסור י"ל כהנך פוסקים דאיסור עשה הוא אבל מאן דס"ל להתיר להם בשר תאוה, וכ' רש"י שם הא דכתי' וזבחת כן דרך המקרא איידי דאיירי באכילה ע"ש ולא נאמר וזבחת לאיסור כלל, מנ"ל איסור עשה ואין לו רמז בקרא כנ"ל: