כתב סופר יורה דעה קב

בטל כדס"ל לאמוראי בסוגיא ריש ביצה עד דבא ר"א וחידש אפי' בדרבנן ל"ב והאי צנון בכותח בב"ח דרבנן הוא ואפשר משו"ה לא הקשה הרז"ה קושי' הרמב"ן והקשה מן המאוחר שם בסוגי' משום די"ל כהנ"ל אבל מהא דקאמר סתמא דש"ס לרב נ"ט הוא קשי' מנ"ל לסתמא דש"ס דס"ל לרב דשיל"מ בדרבנן בטל דלא כהלכתא וע"כ כה"ג לאו דשיל"מ הוא

אלא כד דייקת שפיר עדיין הקושיא קמה על הרי"ף עצמו דהא הוא כ' בפגה"נ כן לרב כהנא דאמר הך דינא דפת שאפאה עם הצלי משום דהוי דשל"מ והא רב כהנא הוא דאמר הך מלתא דצנון ומפרש רבא למלתי' משום דאפשר למטעמי' וקשיא ר"כ אדר"כ דהא בשניהם בב"ח דרבנן היא ולזה אפשר י"ל דרי"ף בפסחים לא כ' כן לר"כ עצמו דר"כ ע"כ ס"ל בדרבנן דשיל"מ בטל אלא הא כבר כ' תחלה מוכח מדר"כ בפת שאפאה וכו' דס"ל ר"מ דלכתחלה מיה' אסור וכ' ועוד דהוי דשיל"מ זה לא אמר לר"כ עצמו אלא להלכתא יש עוד טעם דל"ב משום דהוי דשיל"מ ולהלכתא הא קיי"ל כר"א דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב אלא דקשה על הרי"ף עצמו דידי' אדידי' דהא העתיק הא דר"כ בחולין והא קיי"ל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב והוא בעצמו גילה דעתו בזה להלכתא ממ"ש בפת שאפאה להלכתא דהוי דשיל"מ וסתר עצמו ומה שיישבתי על קושי' הרז"ה לרב לשיטתו הוצרך לומר בנ"ט לא מהני לנו בקושי' רמב"ן דהא לפי חזרתו של הרי"ף ס"ל לאביי ורבא מב"מ בטל חוץ מיי"נ ועוד הא הרי"ף עצמו פסק הך דצנון שחתכו וכו' משום דאפשר למטעמי' וקושי' רמב"ן צ"ע ליישבה

עוד הקשו ממתני' פ"ט דכלאים צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים אם הרוב מן הגמלים בטל צ"ר וקשה לרי"ף הא דשיל"מ הא כיון דמותר עכשיו בצמר גמלים בלי תערובת קושיא זו כתובה בספרא דבי רב זקני רשכב"הג זצ"ל והניחה בצע"ג

ומכ"ז לבי אומר לי דל"א הרי"ף דזה מקרי דשיל"מ רק בפת דבאמת בלא"ה תמוה בעצמותו ענין זה לפמ"ש רש"י בכ"מ וכן הוא הפשוט דטעמא דדשיל"מ הוא עד שתאכלנו באיסור אכליהו בהיתר והיכא דיש טרחא או הפסד בטל דל"ש עד שתאכלנו באיסור אכליהו בהיתר דהא יש לו ב' נפקותא דטרחא או דפסידא והנה זה שרוצה לאכול הפת בכותח וערבה לו איך נאמר לו עד שתאכלהו וכו' אכול בבשר הוא רוצה לאכול פת עם כותח ואנן אומרים לו אכליהו בבשר או בפ"ע ונ"ל דבאמת דלא אמרה הרי"ף רק בפת שנאכל בכל דבר בבשר ובחלב ובפ"ע ועיקר אכילת האדם הוא הלחם ועל הלחם יחיה האדם ושארי הדברים הם ללפת הפת ופוטר כ"מ מאכל בברכה כי הכל טפל לו לכן אומרים לו עד שתאכל פת זה בכותח שיש בו נדנוד איסור וצריך ביטול אכול בבשר או בפ"ע כי כן רגילים הכל לאכול פת בכל אלו ויערב להם אבל דגים שעלו בקערה ומתאוה לאוכלם בכותח וכן היו רגילים לאכול בכותח כדמצינו כ"פ וכן צנון בכותח לא אמרינן לי' עד שאתה אוכל צנון או דגים בכותח אכול בלא כותח ומה לך להכניס עצמך בביטול הא כך ינעם וערב לו לאכול דגים וצנון בכותח ולק"מ קושי' רז"ה ורמב"ן מש"ס חולין מדגים וצנון וכן לק"מ ממתני' פ"ט דכלאים דהוא חפץ ורוצה ללבוש בגד פשתן כנלפע"ד

ויש לי ראיה מהימנא למש"כ מדברי הרי"ף עצמו פ' גה"נ שכ' תחלה על ראי' הי"א דהלכה כרב דר"מ ודחאה דגם ללוי איכא איסור לכתחילה והאי כלכתחילה דמיא וכ' ועוד האי פת שאפאה וכו' דשיל"מ וכו' וצ"ל מתחיל בתרתי פת שאפאה והאי ביניתא וסיים בחדא פת שאפאה עם הצלי ולא הזכיר האי ביניתא מוכח מתוכו כי מ"ש אח"כ בו עוד דהוי דשיל"מ דווקא בפת שאפאה וכו' אמר למלתי' דהוי דשיל"מ אבל בהאי ביניתא דאטוי בהדי בשרא לא מקרי דשיל"מ משום דאפשר למיכל בלא כותח דכך הניי' לי' למיכל דגים בכותח וזו ראיה נכונה מוכחת

ויש לעשות סמוכים לדברינו ממ"ש רש"י בדרבא מפרזקא בהאי ביניתא דס"ל ר"מ ולא כתב כן בברייתא דרב כהנא בהאי פת שאפאה עם הצלי דס"ל ר"מ דמוקדם להאי ביניתא ולמ"ש י"ל דרש"י ידע די"ל בפת שאפאה משום דהוי דשיל"מ הגם דאפשר דרש"י לא ס"ל כוותי' דרי"ף לאמת מ"מ עכ"פ י"ל כן ולכן שתק ולא כתב מידי אבל בדרבא מפרזקא בהאי ביניתא דליכא משום דשיל"מ אין מנוס רק דס"ל ר"מ וה"ט שכ' הרי"ף משום דהוי לכתחילה לא ס"ל לרש"י וע"כ צ"ל כן דהא רש"י ס"ל דלוי לכתחילה אוסר וכ' דרבא מפרזקא ס"ל ר"מ ע"כ דס"ל דזה לא מקרי לכתחילה אחר שכבר נתערב והבן

וזאת תורת העולה מדברינו דרבו החולקים על הרי"ף בהא מלתא דס"ל דכל שיש לו הית' עכשיו לשום דבר הגם שלמה שנאסר אין לו היתר מקרי דשיל"מ אזלינן להלכה בתר רובא דרובא וגם לפי כללא דכייל לנו מהר"מ דבכ"מ נוהגים כרב אלפסי לחומרא וכ' התה"ד דבזה נקטינן לקולא משום דקשיא עליו מיבמות ובדרבנן לא דייקינן כולי האי לפמ"ש דגם הרי"ף ל"א למלתי' רק בפת ועכ"פ י"ל כן בשיטת הרי"ף לא נניח וודאי דרוב ראשונים דחולקים על הרי"ף במקום דנ"ל דגם הרי"ף ל"א רק בפת וראיות שהבאנו יתנו עידיהן כי הנכון בשיטת הרי"ף כמ"ש

וכל מ"ש אין אנו צריכ' רק ללמד במק"א היכא דנתערב מב"מ ויש לו היתר מיד למה שלא נאסר ולמה שנאסר אין לו היתר, אבל בבשר ששהה ג"י בל"מ בלא"ה מותר משום דהוא א"מ דם בחתיכות וכ"כ הש"ך בנקה"כ וזהו מ"ש רמ"א דאפי' לדסוברים דמקרי דשיל"מ כיון שיש לו היתר לצלי מ"מ בטלה כיון שאין איסורה רק מחמת דם הבלוע והסכים הפלתי עמו ואמת נכון הדבר ותיהי לי דקיימתי כן מנפשאי

ואין לומר כמו דחוכך הפר"ח להחמיר בשיטת הרי"ף משום דר"ן מסכים על ידו לענין אי מקרי דשיל"מ כן ראויה להחמיר מה"ט דשיל"מ גם בא"מ ל"ב משום דר"ן הסכים עמו הא ליתא דהא בהך מלתא דדשיל"מ בטל בא"מ רבו הראשונים החולקים עליו הרמב"ן במלחמות פסחים ורמב"ם הלכו' מ"א ורשב"א ותוס' ביצה, וגם כללו של הר"מ דנוהגים כ"מ כהרי"ף להחמיר חוץ ממקום שתוס' חולקין וכאן הרי תוס' חולק על הרי"ף ועוד גם לפי דעת הר"ן שמסכים על ידו משום שמיישב שיטתו דס"ל לרי"ף דווקא היכא דיש לו היתר מיד לדבר אחד וכ"כ בביצה פ' משילין וכיון שבארנו שרבו החולקים על הרי"ף בדבר זה דמה שיש לו היתר מיד שלא נאסר בו ל"מ דשיל"מ ממילא חולקים גם על הרי"ף בהך דינא דא"מ ואין לו לדינא של הרי"ף מקום ע"ד שמישבו הר"ן והבן אלא לפמ"ש הרמב"ן ור"ן ורשב"א ומובא בכ"מ דסמך הרי"ף על ר"א בביצה דגם בא"מ דשיל"מ ל"ב יש מקום לדינו של הרי"ף בא"מ כשהתירו בא אח"ז מ"מ אין לנו לחוש לשיטתו של הרי"ף כי הוא יחידאי וגם הר"ן לא מסכים עמו ותוס' בתוך חבל ראשונים החולקים עליו בזה הנלפע"ד כתבתי וסמוך לבי על כל מ"ש לא אירא בעזה"י המאיר עיני חכמים בתורתו הכ"ד אוה"נ דש"ת פ"ב יו"ד סיון תרכ"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סח

תיתי שלמא רבא, לגברא יקירא ורבא, ה"ה י"נ ורב חביבי, הרב המובהק המאו"הג חריף ובקי, סיני ועוקר הרים מרביץ תורה לעדרים, צדיק ונשגב שמו, כש"ת מה"ו אהרן זינגער ני' רב דדק"ק מט"ד יע"א

גי"ה קבלתי היום ע"י תלמידי הב' המופלג שיחי' אתא לכאן ואייתי בחזרה פנקס תשובות שלי, ובמכתבו ירה חץ השגה על האמור עם הספר בא' מן התשובות שהעלתי בקושי' הר"ן על הרמב"ם דס"ל חמץ לא בטל משום דהוי דשיל"מ, הא ר"ש קנסא קנוס אם אחה"פ, ואמרתי ליישב דחמץ נוקשה דרבנן מותר אחה"פ והוא דשיל"מ שוב לא חלקו בין חמץ דאורייתא לדרבנן, והקשה פר"מ ני' עלי הא בביצה פ' משילין מתרץ ר"א משום דהוי דשיל"מ ור"א לשיטתו דדשיל"מ אפי' לרבנן לא בטל, ורבא דמשני שם שינוי' אחרינא ש"מ דל"ל כרב אשי אלו דברי פר"מ ני', תמה אני הלא תוס' שם ל"ח ע"א ד"ה ולבטל וכו' הקשה הא דשיל"מ לא בטל ומתרץ דבא"מ בטל ועיי' פ"י שם דלא רצו תוס' לומר דכולהו אמוראי דלא מתרצו כר"א ל"ל כר"א, ובדף ל"ט כתבו תוס' לר"א צ"ל דמים ומלח מב"מ הוא, וכל אלו אמוראי דלא מתרצו הכי ס"ל דדין אינו מינו יש לו ועיי' פ"י שם, והרמ"בם דפוסק בהלכות מ"א דשיל"מ בא"מ בטל כירושלמי ע"כ ס"ל דש"ס דילן לא חולק וס"ל דמים ומלח מב"מ הוא כמ"ש תוס' או כמ"ש ר"ן בנדרים ורבא ואינך חולקים על ר"א בזה וא"ש דברינו ביישוב הרמ"בם

ואחרי דברי בסוגי' דביצה פ' משילין מלתא דתמיה לי טובא זכור אזכיר לפני פר"מ ני' והוא למ"ש הר"ן בנדרים בטעם לשבח דדבר שיל"מ ל"ב כיון דיש לאיסור שם היתר אח"כ והוי כעולין שאין מבטלים זא"ז לרבנן דאזלו בתר שם היתר ואיסור ומזה הוליד בשווי' מיד בשם היתר ל"ב אפי' כשבעצם אינו מינו, וכ"ז לרבנן אבל לר"י דאזיל בתר שיווי העצם בטעמא או בשמא מים ומלח וכדומה הגם דיש לו היתר מיד ראוי' שיהיה בטל דאין צד לדמות דשיל"מ להא דמב"מ לא בטל לר"י וזה פשוט, ולזה צל"ע הא דקתני במתני' פ' משילין ר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש, אבל במלח מחייב כבש"ס שם ל"ט מים אין מלח לא, ולר"י קשי' לבטיל מלח לגבי עיסה ומהא דאמר דפוטר במים מפני שאין בהם ממש משמע בלא"ה אסור ל"ק לבטלו במים לשיטתו י"ל אה"נ ולטעמא דרבנן קאמר לדידהו ל"ב משום דשיל"מ מ"מ פטור משום שאין בהם ממש וכיוצא בזה כ"פ בש"ס, אלא אי קשי'