כתב סופר יורה דעה ק

אלא דלהלכתא דס"ל לרוב ככל ראשונים דחהר"ל לא בטיל וה"ה לבריה משום חשיבות לא בטיל כחהר"ל, ואפי' באלף לא בטיל ור"ש ורשב"א דנסתייעו ממתני' שביעית וירושלמי דבטל בתתק"ס קשה עלייהו קושיו' ראשונים הנ"ל, והר"ש בעצמו הרגיש באחד מן הקושי' שהקשו עליו ממשמעות מתני' דחולין

והנה תשוב' חו"י סימן ק"ב כ' דפרעיש אינה בטילה כדין כל בריה, ובתשובת פ"מ ח"ב סי' ס"ז הראה לחו"י מלשון רמ"א ס' ק"ג אבל דברים החשובים כבריה וכיוצא בו ואין פגומים בעצמם אפי' באלף ל"ב, מדכתב ואינם פגומים משמע אבל פגומים לאו דין בריה עלייהו, וה"ה פרעוש וכל כיוצא בריות שהם פגומים בעצמותן מתחלת בריותם, והחו"י הודה לו קצת, אלא שכ' ממ"ש רשב"א בתשובה ומובא בטוש"ע סי' ק"ז גזבוב שנפלה לקדירה אם מכירה זורקה ואם אינה מכירה לא בטילה, נראה דזבוב שהיא פגומה דין בריה יש לה ועיין בו

והנה לעיקר הסברא דמשום דפגומה לא חשיב' לענין ביטול, נ"ל ראיה ממ"ש לעיל לפרש צריכות' דש"ס חולין, דמסיפא ה"א משום דחהר"ל אבל גיד לא משום דטעמו קלוש שאין נרגש לא חשיב קמ"ל דל"ב, ונראה דיש לכנוס בחלוקים בין בריה לבריה, ונ"ל הגם דגיד בריה היא משום שיש בו טעם קלוש, ואפי' נימא להלכתא דאין בגידין בנ"ט גיד חשוב ולא בטיל דעכ"פ אינו פגום ואינו מאוס, אבל בבריה פגומה ומאוסה לא, וכ"ש לשיטת הרי"ף שכתבו די"ל דגיד משום דאין בו טעם לא חשוב ובטל כ"ש בריה פגומה ועיין

ונ"ל דהך מלתא אי בריה פגומה לא בטלה תליא בטעמא, לפמ"ש הרמב"ם דבריה חשיבא ול"ב מלתא דמסתברא דפגומה לא חשיבה ובטילה, אבל לטעמא משום היכר ואפשר אית' לב' טעמים דחשוב ומשום היכר, והאי טעמ' דהכיר' משום דהוא במשהו אית' נמי גבי פגומה דמ"ש כנ"ל

ולדברינו יש לקיים ראי' הב"י דרי"ף ס"ל בריה באלף ל"ב ותמה הפלתי הא רי"ף השמיט דין בריה, ונ"ל עפמ"ש בטעם השמטה דס"ל אין בגידי' בנ"ט, וגם כתבנו דלטעם היכר גם בבריה פגומה וגיד שאין בו טעם איתא, וכבר כתבנו דאי בריה בתתק"ס נראה דמשום היכר הוא וכיון דהשמיט דין דבריה וגיד ע"כ ל"ל טעם בריה משום היכר וממילא אפי' באלף ל"ב לדס"ל בריה לא בטילה ועיין

והנה מתשובת רשב"א שבטוש"ע סי' ק"ז נראה דס"ל דבריה פגומה נמי לא בטילה, נראה דנפקא לי' הכי לשיטתו דמביא ראי' מירושלמי דשביעית ר"י שיער בעכברא בתתק"ס, וס"ל עכבר ממש ובביטול גוף העכבר, וסתמא קתני וסתם עכבר דמתה היא דמאוסה ופגומה, מוכח דאפי' בריה פגומה אינה בטילה ומנה דן הרשב"א בזבוב כנ"ל

אלא דלפמ"ש דתליא בטעמא אי משום דבריה חשובה או משום היכר, וכבר כתבנו למעלה דלטעמ' דהכיר' י"ל משו"ה סגי בתתק"ס משא"כ לטעמא מפני חשיבות, וא"כ מנ"ל לרשב"א להביא דכל בריה בטל בתתק"ס דלמא דווקא בעכברא דמאיס וליכא רק משום היכר לכן סגי בתתק"ס, ועדיין בבריה חשובה מנ"ל דסגי בהכי, דלמא משום חשיבות אפי' באלף לא כמו חהר"ל, ובהכי הוי א"ש דל"ק ממשמעות מתני' דחולין דאיירי באין פגום אפי' באלף ל"ב כמו חהר"ל, וירושלמי בעכברא סגי בתתק"ס וצ"ע לכאורה, אלא דלק"מ דרשב"א נסתייע ממתני' דשביעית מדג טהור, דיש ביטול לדג שהוא בריה ודג אינו פגום, ומייתי גם מירושלמי דשיער בהכי, וממתני' מוכח דאפי' בריה שאינה פגומה בטל בתתק"ס, ומירושלמי מוכח דאפי' בריה פגומה אינה בטילה רק בתתק"ס וא"ש ועיין

וכ"ז לרשב"א לשיטתו וכן לשיטת ר"ש אבל לדחולקים וס"ל דממתני' ליכא ראיה דקאי בטעמו, וכן מפרשים ירושלמי בטעם עכבר או שם מקום אין ראיה דבריה פגומה חמירא מכל איסורים מנ"ל להוסיף חומרא מנפשינו מה דלא מצינו

ולדינא דפסק המחבר להחמיר דבריה אינה בטלה אפי' באלף מזה נצמח קולא בבריה פגומה דאין לנו מקום ראיה דאינה בטילה, אלא דמ"מ יש להחמיר, ניהי דאנו הולכים בתר מחמירים דאפי' באלף ל"ב מ"מ אין אנו מקילים בפגומה דלמא כרשב"א ור"ש, אלא אם נחמיר כר"ש ורשב"א ולפרש עכברא ממש מוכח דברי' בטילה עכ"פ פגומה בתתק"ס, וכי כן אין לנו להחמיר בפגומה יותר מתתק"ס כנ"ל

ואחר דברים הדברים האלו מיושב הסתירה שהרגיש בה תשוב' פ"מ הנ"ל דממ"ש המחבר סי' ק"ז מרשב"א נרא' דפגומה אינה בטילה, ומרמ"א סי' ק"ג נראה דבטילה, ולמ"ש א"ש הכל דבסי' ק"ג כ' דחשוב כבריה ואינה פגומה אפי' באלף ל"ב כיון שכתב אפי' באלף ל"ב התנה שאינה פגומה דבפגומה אין להחמיר יותר מתתק"ס כמ"ש, אבל רשב"א בתשובה ע"כ אזיל דכל שנתערבה הזבוב ל"ב היינו בפחות מתתק"ס דהא ס"ל כל בריה בטילה בתתק"ס והעתיק המחבר שפיר דאוקי בגוונא דאיירי רשב"א דליכא תתק"ס ומיושב הכל ע"נ, ועלה בידינו כי לכל הדיעות אין לחוש לרחשים אשר שיער הפלתי כי יש תתק"ס ויותר, ורחשים אלו פגומים הם, ולרוב השיטות לדברינו א"צ ביטול כלל, ולכל היותר בטלים בתתק"ס ואנחנו נמלמטו

ואודה לד' אשר הודיענו את כל זאת, את עמלי ויגיע כפי ראה אלקים, וזכני להיות סניגור ומלמד זכות לנו ולבנינו להציל נפשינו משחת, ומצאתי כופר ופדות, שיוצאים יד"ש אליבא דכל הדיעות וד' יראנו מתורתו נפלאות, ויצילנו משגיאות ומטעיות, הכ"ד יום ד' ר"ח מנחם אב תרכ"ד לפ"ק פ"ב יע"א

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סד

שובע שמחות, ורב ברכות, לראש ידיד ה' וי"נ הרב המאוה"ג המהולל חריף ובקי בחדרי תורה המפורסים צדיק תמים במעשיו כש"ת מו"ה אהרן זינער כי' רב"ד דק"ק מט"ד יע"א

בש"ק קבלתי גי"ה והיה לי לעונג כי ראיתי מתוכו כי אתו החיים והשלום ב"ה ולחביבותי אליו פניתי מעט זמן כאור בוקר לשום עיוני ע"ד לעשות רצון צדיק ואוהב אהוב כמותו לשעשע עמו שעשועי אורייתא

הנה פר"מ ני' יצא ליישב קושי' תוס' חולין ק' ע"א מש"ס יבמות פ"א ע"ב חתיכה של חטאת טמאה למה בטלה לר' יוחנן הא חהר"ל לא בטל, ונ"ל ע"פ שיטת י"א שברא"ש דחתיכה חיה בטלה, י"ל חתיכה של חטאת היינו חיה, והוסיף עוד אפי' לשיטת הרא"ש דגם חיה חהר"ל י"ל בא"ה דאינה עומדת לבשל כל שהוא חיה אינה חהר"ל, וכ"ש בחטאת טמאה שעומדת לשרוף אלו דבריו, הנה מ"ש לשיטת י"א דחיה אינה חהר"ל י"ל ביבמות בחתיכה חיה, איך יפרנס הסיפא טהורה בחולי' ל"ב, ואי סיפא במבושלת קשי' קושי' ש"ס שם כמו שהקשה לר"ל לפלוג ולתני בדידי' וצ"ל כתי' ש"ס שם, והו"ל להקשות ולפרק לר"י כמו לר"ל, ועוד הא קתני שם ג"כ פרוסה של לחה"פ ברישא וסיפא, ועכצ"ל דפרוסה של לחה"פ מתוך קדושתה גם פרוסה חשובה ועיין תשובת פ"מ ח"א סימן צ"ח שהביא מכח זה ראי' לשיטת תה"ד שבאו"ח לענין נ"ח דבתר השתא אזלינן, והא בפרוסה א"א לומר כמ"ש פר"מ ני' וקשיא רישא, ובאמת גם לתי' תוס' קשה מסיפא פרוסה של לחה"פ טהורה למה לא יתבטל הא אחר הביטול לא יהיה חשובה, ועכשיו אינה חשובה דמותרת רק לכהנים, וכבר הרגיש בפמ"ג בקושי' זו סי' ק"א, ומ"ש עוד לשיטת הרא"ש דחיה מקרי חהר"ל מ"מ בא"ה דאינה עומדת לבשל ל"מ חהר"ל, ובב"ח דמתני' ע"ז כבר נתבשלה, גם זה לא א"ש מלבד דקשה ממ"ש תחילה דחתיכה לחה"פ, גם גוף הסברא לא א"ש, דוודאי בב"ח וכדומה א"ה גם שנתבשלה אינה ראוי' להתכבד כיון שאסורה לתנה לשום אדם, ותוס' בקושי' הקשה מבב"ח, היינו דע"כ צ"ל כיון שכנגדה בחתיכה אחרת ראויה להתכבד לא בטל, וא"כ ה"ה חטאת טמאה וכן הקשה הרשב"א וביאר הקושיא, וא"כ גם אם בחתיכה חיה של חטאת איירי ובב"ח מבושל מ"מ קשה, עכ"פ מוכח דאזלינן בתר חתיכה אחרת שכנגדה ולא דנים בחתיכה זו עצמה כמות שהיא לפנינו בוודאי בב"ח אינה ראוי' להתכבד גם מבושל

ומדי דברי בשיטת הרא"ש דהוכיח דאפי' חתיכה חיה מקרי חהר"ל מידי דהוא אששה דברים וכו', והרי אגוזי פרך ור"ב חיים הם וה"ה חהר"ל, והוא תמוה מה ענין חהר"ל לדבר שבמנין, בחהר"ל ס"ל לי"א כיון שכמות שהיא אינה ראויה להתכבד אין לה חשיבות מפני שתהיה ראוי' להתכבד אח"כ אחר בישול אבל דבר שבמנין חשוב מפני שמונין אותו וגם חי מונין, ומצאתי שכבר עמד בקושיא זו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס י"ד וכשאני לעצמי העלתי יישוב דלמדייק בלשון הרא"ש יראה כי קורא לחהר"ל דבר שבמנין, נראה דס"ל דחהר"ל לא חשיבא משום שראוי' להתכבד, אלא שע"י שראויה להתכבד לפני אורחים הוי כאת שדרכו למנות שמונה והולך כל חתיכה כדי לכבד בהם האורחים, וחשיבותי' של חהר"ל משום דבר שבמנין, ושפיר מייתי ראי' מאגוזי פרך ור"ב דהוי חי' וחשיבי כן חהר"ל הגם כמות שהיא אינה ראוי' להתכבד וצריכה תיקון מ"מ את שדרכו למנות היא כל חתיכה שתהיה ראויה לכבד בה, כנ"ל נכון ברור ופשוט

ועיין ח"ס שם שהוציא ממשמעות הרמב"ם דס"ל דווקא מבושל מקרי חהר"ל, נ"ל לפ"מ דס"ל לרמב"ם דאינו מקדש רק ששה דברים בלבד, וכ' הר"ן דצ"ל דס"ל דחשיבות דראוי' להתכבד עדיף מאת שדרכו למנות, והיינו דמה שראויה לכבד לפני אורחים