כתב סופר אורח חיים צח

צריכים לו וא' מוציא רבים ס"ל למחבר לאסור אפי' ביום ראשון הה"נ שאין להביא ס"ת עי"נ מחוץ לתחום דאורייתא אפי' לקרות פ' זכור דאורייתא וכ"ש וקו"ח בנדון שלפנינו לקרות פ' השבוע שהוא מדרבנן, וע"י קטן איכא רק חד דרבנן כרמלית דרבנן, דבמלאכה דאורייתא אסור לספות ליה מדאורייתא, בכ"ז אפשר יש לצדד אצדודי לצרף צרופים כמצרף כסף להתיר דבר זה דהא רשב"א ור"ן ס"ל דבדרבנן מותר לספות וגם מ"ש דלספות בכל האיסורים הוא מדאורייתא אין ברור כ"כ ועיי' נוב"י תנינא חאו"ח סי' א' דיש מקום לומר דלספות לקטן איסור דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן, לפ"ז איכא בכרמלית תרתי דרבנן ועוד הרי המג"א ס"ל דמצות קריאת ס"ת שאני, אע"ג דבנדון שלנו ליכא צורך מצוה דרבים, דהרבים היו יכולים לילך לבהכנ"ס וליכא רק צורך מצוה דידיה דיחיד פר"מ נ"י שלא הי' אפשר לו לילך לבהכנ"ס, מ"מ י"ל אפשר לדעת מג"א גם כה"ג שרי כיון דקיום מצוה זו נעשית ברבים ויחיד מוציא רבים, וגם אלו עצמם שהי' אפשר להם לילך לבהכנ"ס יש מצוה במה שמוציאים ס"ת מבהכנ"ס למק"א שיעלו לס"ת ויברכו ברבים שלא היו עולים כשהיו שומעים הקריאה בבהכנ"ס מן כל דין הגם שאין להורות כן לכתחילה, מ"מ מי שהורה כן אין מזחיחין ואין מזניחין אותו, וכ"ש שלא לבוא בקול רעש במקום שיש חה"ש וחלול כבוד הרב מרא דאתרא ועבירה זו גדולה הרבה מאוד יותר מעיקר הדבר וחוששני להם מחטאת, ויבקשו מטותא, וה' יכפר בעד, ואשוריהם לא ימעד הכ"ד אוה"נ דש"ת. פה פראנצענסבאד ג' ב' מ"א תרכ"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מח שלום וברכה, מאלקי המערכה לחביבי תלמידי ח"א הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה מורג חרוץ, מלא וגדוש כש"ת מו"ה שלו' בער שטערן נ"י בשבת תחכמוני רה"ק דק"ק סערדאהעל יע"א: מכתבך קבלתי, והנה תמיהתך תמיה קיימת על התויו"ט מ"א פ"ק דשבת שכ' דלא אמרינן טעה בדבר מצוה פטור רק כשנתן לדחות כמו במילה ולולב משא"כ בצדקה, והוא פלא הא לולב לא ניתן לדחות את השבת, וכבר רבים עמדו משתוממים עד"ז וכן מצאתי מאז בכתבי קדש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו על מס' שבת ולא מצא מענה, ובסוף הקיץ כשהייתי בעיר מולדתו של אבא מאוה"ג זצ"ל בק"ק פראנקפורט דמיין יע"א להשתטח על קברות זקני וזקנתי ז"ל וקברי הצדיקים גאוני הדור זצ"ל מנוחתם כבוד ניתן לי במתנה מאת איש רב פעלים, רב חנינא וחסדא נכבד ושוע התורני המופלג ירא ה' מאוד וחרד על דברו כ"ש הר"ר ליב ראב נ"י ששה סדרי משנה מרבו דאבא איש אלקים קדוש וחסיד שבכהונה הגאון מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל, וכמה הגהות וצ"ע וחדושים כתובים על הגליון בקיצור נמרץ וצריך התבוננת להבין כוונתו, ושמחתי בהם כמוצא שלל רב כי זכיתי לספרו דבי רב ובכל ש"ק כאשר קדמו עיני אשמורות אני לומד משניות מס' שבת ועירובין במשניות הנ"ל, ומצאתי כי נקוד בתוי"ט הנ"ל על תיבת לולב ג' נקודות ובצדו כתוב וצ"ע ובלתי ספק להכי אתכוין, מלבד זה קשה עליו מסוגיא דפסחים ע"ב ע"ב באשתו נדה, וכה"ג ענינים אחרים המבוארים שם דל"ש לומר דניתן לדחות ושגגה היא שיצאה מלפני השליט ומשביר חובר חבר הורה גבר גבר בגוברין וטעה בזה הדבר: ולהיות כי גברא רבא אמר מלתא נ"ל לקיימה במקצתה, הנה במשנה סוכה מ"א ע"ב אמר ר"י יו"ט ראשון של חג וכו' ושכח והוציא הלולב לרה"ר פטור וכ' רש"י ובשכח שהוא שבת נ"ל הא דכ' ושכח שהוא שבת, ולא כ' דלאו אדעתי' שמוציא מרה"י לרה"ר מכח טרדה דמצוה, דס"ל דרחוק לתלות דמחמת טרדה לאו אדעתי' דיש לו היכר כשמוציא מרה"י לרה"ר כמ"ש תוס' סוכה מ"ג ע"א בחד תירוץ, ולכן כ' רש"י ששכח את השבת, אלא באמת זה רחוק לתלות ששכח שהיום שבת מחמת טרדה דמצוה, ולא דמי למל של ע"ש או של אחר השבת בשבת, דמחמת טרדה דמצוה לא דק בין הבנים מי הוא של ע"ש או של אחה"ש ומי הוא של שבת, וכן בא אל הנדה וכדומה בענינים האמורים במס' פסחים, אבל רחוק לתלות שישכח את השבת לגמרי משום טרדה דמצוה וכן מוכח קצת מתוס' דכ' דלהוציא מרה"י לרה"ר ליכא למגזר דאית ליה הכירא, והא איכא למגזר שישכח שהיום שבת מחמת טרדתו ולאו אדעתי' וע"כ דלזה ל"ח דרחוק הוא שישכח את השבת משו"ה, אבל מעביר ד"א ברה"ר מחמת בהילות מצוה לא ידקדק בין ד"א לפחות מד"א ונ"ל דמשום הכי כ' הרמב"ם בהלכות שגגות פ"ב הלכה י' המוציא את הלולב והעבירו ד"א ברה"ר נקיט שהעבירו ד"א ברה"ר משום דקשיא ליה דבמוציא מרה"י לרה"ר אית ליה היכר וליכא למתלי דמחמת מצוה לאו אדעתי' וגם שמא ישכח את השבת ג"כ רחוק לכן התחכם ונקט דהעביר ד' אמות ברה"ר דזה יש לתלות בטרדה ובהילות המצוה כנ"ל אלא דבאמת לשון המשנה והוציא את הלולב לר"הר משמע שהוציא מרה"י לרה"ר, ואפשר שה' לרמב"ם גירסא אחרת במתני' והעביר ד"א ברה"ר ועכ"פ מוכח מרמב"ם כשמוציא מרה"י לרה"ר ליכא למתלי מחמת טרדת המצוה ולפי הגירסא שלפנינו הוצרך רש"י לפרש דשכח דהיום שבת: ונ"ל להסביר עפ"י המבואר בש"ס סוכה מ"ב ע"ב דאיכא איסור טלטול בלולב ואסור לטלטלו שלא לצורך מצוה עיי"ש בתוס' ד"ה טלטול וי"ל שע"י טלטול של מצוה ישכח את השבת לגמרי ע"י שעושה מה שאסור לו לעשות בשבת אלא למצוה, והוא טעה בדבר מצוה כיון שע"י המצוה באה לו ששכח את השבת, כי ע"י שמוצא עצמו עושה מעשה אשר לא תעשה שוכח את השבת כנ"ל ועיי': והא דלא אמר רבה דחיישינן מה"ט שיוציא מרה"י לרה"ר שישכח את השבת בשביל שמטלטל לולב מלבד שקושי' זו יש לה תירוצים אחרים כמ"ש רש"י ותוס' שם גם לתי' תוס' משום דיש לה היכרא א"ש די"ל ודאי בלולב הי' יכול לומר כן, וכן בשופר דמבואר בר"ה ר"פ יו"ט דאיכא איסור דרבנן ועיי' תוס' חולין דף פ"ז ע"ב, אבל במגילה דליכא שום איסור ל"ש האי טעמא לכן נקיט רבה משום שמא יעבירנה דשייך גם במגילה וליכא נפקותא בלולב ושופר אם משום שמא יוציא מרה"י לרה"ר או משום שמא יעבירנו ונקיט מלתא דשוי' גם למגילה כנ"ל ולפ"ז במצות צדקה דליכא דחיית איסור כלל לצורך מצוה ומתני' בריש שבת דאיירי במוציא מרה"י לרה"ר דאיכא הכירא וגם ליכא למתלי שכחת שבת מחמת טרדה דמצוה אם לא ששכח את השבת קודם שעשה המצוה ולא טעה בדבר מצוה מחמת מצוה הוא לכן חייב כנ"ל: ונתקיימו דברי התויו"ט במקצת מ"ש דבלולב ניתן לדחות דהיינו איסור טלטול דרבנן משו"ה פטור דהא טעה בדבר מצוה שע"י מצוה שכח את השבת משא"כ בצדק' לא שכח מחמת מצוה לכן בדין שחייב ועיי': וכשאני לעצמי נ"ל ליישב קושית התוי"ט עפ"י מה שהעלה הפ"י מגילה ד' ע"ב דחשש שמא יעבירנו דיטעה דמותר להוציא לצורך מצוה כדס"ל לר"א דמכשירי' דוחים את השבת, וכ' דבמגילה דל"ש זה כיון דמצוה דרבנן היא לא יטעה שום אדם דגם לר"א אסור עיי"ש, והנה מ"ש דיטעה בדר"א זה רחוק, ולא דמי להא דש"ס גיטין פ' הניזקין טעה בדר"י כמובן, וגם מ"ש דבמגילה דרבנן לא יטעה תמוה וכי כ"ע יודעים דמגילה דרבנן ואלו הטועים ולא יודעים דמכשירים אינם דוחים ולא ידעו גם לחלק שזה דאורייתא וזה דרבנן, ונלפע"ד ע"פ דרכו של הפ"י בלולב ושופר דאיכא שבות דרבנן דהתירו במקום מצוה יש מקום לטעות דכמו כן מותר לו להעביר ד"א לצורך מצוה ולא ידע לחלק שזה דרבנן ומותר, משא"כ להעביר ד"א שהוא דאורייתא אסור, וכ"ז בשופר ולולב דאיכא איסור דרבנן דנדחה מפני המצוה אבל במגילה דליכא איסור כלל אין כאן מקום לטעות כנ"ל, ורבה דלא אמר שיוציא מרה"י לרה"ר דיטעה בדין זה משום שרצה לומר טעמא דמגילה ג"כ בחד טעמא, ור"י דאמר במגילה מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה דס"ל בשופר ולולב משום טעות וזה ל"ש במגילה ויש להאריך ואכ"מ, וא"ש הא דר' יוסי במוציא לולב מרה"י לרה"ר דהוא טועה בדבר מצוה טעות הבא ע"י מצוה כהנ"ל, וא"ש ג"כ מתני' דשבת דבצדקה ליכא מקום לטעות ע"י המצוה דמותר להוציא, לכן לא הוי טעה בדבר מצוה ע"י מצוה וחייב כנ"ל ובגליון משניות של רבו דאבא הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל כ' וז"ל הטהור ול"נ דאין כאן טרדה כלל עכ"ל כוונתו רצויה דאין בנתינת הצדקה טרדה כ"כ עד שנתלה דמחמת טרדת המצוה שכח והוציא אם לא ששכח את השבת בלא"ה וש"י: עוד מצאתי מקום יישוב לקושית התויו"ט מסברא ישרה לחלק בין מל של ע"ש או של אחה"ש בשבת מלאכה זו שעושה היא לצורך מצוה וא"א בלא מעשה זאת אלא שטעם ועשה אותה מעשה באיסור בתינוק שאינו ראוי למול בשבת וכן בנדה מעשה הביאה היא המצוה ומשום שבמקרה היא נדה בעל עכשיו באיסור, אבל לולי זאת היתה הביאה מעשה שהיא לצורך מצוה, וכן בנתחלף לו פסח בשלמים וכדומה שבש"ס פסחים וכן הוא בלולב שהוצאה לרה"ר יש בה צורך מצוה קצת שהולך אצל רבו ללמדו הנענועים, אבל בקיום מצות צדקה ההוצאה מרה"י לרה"ר ל"ש למצוה כלל דהא הי' יכול להכניס העני לפנים, ומה שמוציא מרה"י לרה"ר מעשה בפ"ע הוא דאינו מעלה ואינו מוריד כלל למצוה אע"ג דבא לידי כך ע"י טרדת המצוה לא מקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור, דמעשה איסור סיר שעשה ל"ש כלל למצוה כנ"ל נכון וברור בעזהי"ת: ומאז אורתי בחידושי אגדה שלי ביישוב קושית התויו"ט דהא מצות צדקה מתן בסתר כדי שלא לבייש העני ואמר ר"י למאן דנתן בפרהסיא טוב שלא נתת וכו' וכתיב נתן תתן לו בינו לבינך, ומי שרוצה שידעו אחרים שנותן לעני נותן בפרהסיא, ומי שבהול לנתינת צדקה כזו שבפרהסיא אין המצוה מטרידו ואינו בהול למצוה רק להשיג כבוד המדומה כה"ג אינו בכלל טועה בדבר מצוה אלא טעה בדבר כבוד