כתב סופר אורח חיים צז

קטן מגבי נכרי, ונ"ל דעיקר מה שאסרו אמירה לנכרי אסמכוה אקרא דלא יעשה עיי' ב"י סס"י רמ"ד וטו"ז שם והוא גזירה שלא יצוה לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא כדי שלא יבוא בעצמו לעשות מלאכה דאורייתא וכיון שנמנו לאסור עי"נ מלאכה דאורייתא לא חלקו בין דאורייתא לדרבנן ואסרו הכל והכניסו גם בכלל זה לאסור נכרי דעביד אדעתי' דישראל, אבל לעשות ע"י קטן מלאכה דאורייתא לא היו צריכים לאסור דבלא"ה אסור מה"ת לספות לי' ולצוות לו לעשות, ומשום דרבנן דמותר לשיטת הרשב"א ודעימי' לא נמנו לחדש איסור אמירה לקטן כנ"ל נכון מאוד: עוד י"ל עפ"י מ"ש רש"י ר"פ מי שהחשיך דנכרי כשלוחו ועיי' תשובות פ"י ובית מאיר סי' ה' ובתוס' שבת בכלל גדול שלו דיש קצת שליחות לנכרי או דמחזי כשלוחו וכ"ז ל"ש בקטן דאין שליחות לקטן אפי' להחמיר ועיי' אחרי הוצעת דברים אלו נבוא לנדון שלפנינו הנה המחבר סי' שמ"ג קבע להלכה דאפי' איסור דרבנן אסור לספות בידים וכן דרכו של המחבר לפסוק בכ"מ הלכה כרמב"ם, ורמ"א שתק לו והודה ולא מביא שיטת רשב"א בשם י"א משום דרשב"א עצמו בתשובה ומובא כב"י כ' כ"ז אמר להלכה ולא למעשה, ונ"ל דיש להתיר טלטול פחות פחות מד"א בכרמלית ע"י קטן לצורך הקטן דהא דאסר המחבר סי' שמ"ט לגדול לטלטל פחות פחות מד"א בכרמלית האבן עוזר חולק עליו עיי"ש ובסי' שנ"ב, ויש לסמוך בקטן מיהת דהא לר"ן ורשב"א מותר לספות לו בדרבנן וחזי לצרופי בקטן להקל בכה"ג, ועוד י"ל דקטן דרגיל לילך פחות פחות מד"א כמ"ש הריטב"א ביבמות קי"ד ליכא איסור כלל דהא הטו"ז כתב דלא הוי גזירה לגזירה משום דבקל יבוא לטלטל ד"א בב"א, אבל בקטן דרגיל לטלטל פחות מד"א היא גזירה רחוקה, וכ"ז לצרכו אבל לצרכנו לכ"ע גם לרשב"א אסור משום דאתי למסרך ויהי' רגיל לטלטל פחות מד"א בשבת כשיגדל והבן: כ"ז לטלטל ברחוב שהוא כרמלית וכן רובא דרובא רה"ר שלנו כרמלית הם, אבל להוציא מרשות היחיד לכרמלית אפי' לצרכו אסור כשיטת הרמב"ם, וכ"ש לצרכנו דאסור לכ"ע אלא דלצרכנו לצורך מצוה יש לעיי' לא מיבעי לרשב"א דס"ל דמותר לספות איסור דרבנן ולצרכנו אסור משום דאתי למסרך אפשר דבמקום מצוה לא אסרו משו"ה, כמו שהתירו במי שהחשיך לו מחשש שמא יבוא לידי איסור דאורייתא, הגם שיש לחלק מ"מ אפשר דכן הוא, והא דעירובין מ' דלא קבעו שהחיינו על הכוס משום דאסור ליתנו לתינוק משום חשש דאתי למסרך התם מעיקרא משו"ה לא תקנו לברך על הכוס דאפשר דאתי לידי קלקולא של התינוק, אבל לא מבטלים מצוה שמחוייבים בה משום חשש זה דאתי למסרך, ועיי' תוס' שבת קל"ט בשם ר"ת דמילה ביוה"כ נותנין לתינוק דליכא למיחש דאתי למסרך משמע דאי איכא חשש זה לא היו נותנים, ומשמע דגם במקום מצוה חוששין לאתי למסרך, ועיי' מג"א סי' תקנ"ט דאין מבדילין בת"ב במ"ש משום דא"א לתת לתינוק לשתות משום דאתי למסרך כיון דתליא בקביעת השנים משם אין ראיה דדוחין מצוה משום חשש דאתי למסרך, דשאני התם דמבדילין אחר ת"ב ולא נדחה המצוה לגמרי רק שלא נתקיימה בזמנה, וגם מר"ת שבתוס' אין ראי' כ"כ כיון דעיקרו של מצוה נעשית שמברכין על הכוס אלא שאין מטעימין לקטן: וכ"ז מחשש אתי למסרך י"ל דבמקום מצוה לא אסרו אבל לרמב"ם דאסור למספי בידים בוודאי גם במקום מצוה אסור, ל"מ לשיטות הסוברים דשבות עי"נ אסור אפי' במקום מצוה ה"ה דאסור ע"י קטן, אפי' לשיטת בה"ג ובה"ע ויתר ראשונים דס"ל דשבות בכל מצוה מותר היינו דוקא ע"י נכרי אבל ע"י ישראל עצמו אסור ומפרשים סוגית הש"ס פ' הדר שאני שבות דאית בה מעשה ע"י ישראל אפי' מלאכה דרבנן שהוא אסור משבות דלית ביה מעשה ע"י ישראל אלא ע"י נכרי אפי' מלאכה דאורייתא מותר, וכ' ר' יונה שם טעמא דמלתא משום דמה שעושה עי"נ א"א לבוא לאיסור דאורייתא משא"כ ישראל עצמו העושה אפשר שיבוא לידי מלאכה שהיא אסורה מדאורייתא, הואיל וכן כשמצוה לקטן שיעשה מלאכה או הוצאה דרבנן שאפשר שיבוא על ידו לידי איסור דאורייתא כשיצוה לו לעשות מלאכה או הוצאה דאורייתא דספי ליה בידים במלאכה דאורייתא שהוא אסור מה"ת, וכמו שאסור לישראל לעשות מלאכה דרבנן במקום מצוה כן אסור לצוות לקטן, גם לשיטת ר' יונה שבריטב"א ערובין וברשב"א שבת פ' ראד"מ דבהוצאה הקילו דלא ניכר שנוי בגוף הדבר עיי"ש היינו דע"י נכרי הקילו להוציא אפי' ברה"ר אבל ישראל עצמו אסור להוציא אפי' בכרמלית משום דאפשר שיבוא לידי הוצאה דאורייתא מרה"י לרה"ר או שיטלטל ברה"ר וכה"ג כשמצוה לקטן עושה איסור דאורייתא ממילא גם בדרבנן לא התירו לו במקום מצוה ועיי': והנה בתחלה עלה במחשבה לפני דיש להתיר לטלטל ס"ת מרה"י לכרמלית כדי לקרות בו עפמ"ש המג"א סי' ש"ו ס"ק ח' בהקשותו על שיטות הסוברים דאפי' שבות דשבות אסור במקום מצוה מש"ס ערובין צ"א ע"א דבשעת הסכנ' היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל ס"ת לקרות בו, וכ' דצ"ל דאין מדמי' בשבותי' זה לזה, והנה קושית מג"א קשה גם להסוברים דשבות דשבות מותר ושבות א' אסור, דהא העלו הס"ת שלא עי"נ דכן משמע הלשון והעלינו ס"ת, ועוד אם העלו עי"נ איך ס"ד דמקשן להוכיח מזה דליכא איסור כלל להעלות מחצר לגג, א"כ למה העלו עי"נ דרך בזיון ולא העלו בעצמם, וע"כ דבאמת בעצמם העלוה וקשה גם להמתירים שבות דשבות הא שם הי' רק שבות א', וגם לשיטת בה"ג דגם שבות א' מותר היינו מלאכה דאורייתא עי"נ, אבל ע"י ישראל אסור אפי' איסור דרבנן וקשה משם דהתירו ע"י ישראל, ותמיה לי על המג"א שהעמיד קושיתו על שיטות המחמירים ביותר דאפי' שבות דשבות אסור הא לכל השיטות ואפי' לבה"ג המקיל ביותר קשה וצ"ע: וצריכים אנו ע"כ למ"ש המג"א דאין מדמין בשבותים לכל השיטות וצ"ל דהקילו כ"כ משום קריאת ס"ת אפי' שבות ע"י ישראל והרי לנו מה שרצינו בנדון שלנו דמותר לצוות לקטן לטלטל ס"ת מרה"י לכרמלית דמצוה זו דקריאת ס"ת הקילו בה והתירו אפי' לישראל עצמו לעשות מעשה דלית בה רק איסור דרבנן: אלא דראיתי באליה רבה דהקשה על המג"א מתוס' גיטין ח' ע"ב דכ' דאין למדין ממילה להביא ספר עי"נ, הרי דס"ל דגם ס"ת לקרות אסור אפי' עי"נ וכ' אפשר דכוונת התוס' ללמוד בו וש"ס דערובין מיירי לקרות בו בצבור, אלא דבהגה"מ וברשב"א גיטין כתב ס"ת לקרות בו אלו דבריו ז"ל, ואני מוסיף והולך דגם התוס' ע"כ לס"ת לקרות בו נתכוונו דאי ללמוד בו לא הוצרכו לחלק בין מילה דדוחה שבת לספר ללמוד בו, דבלא"ה לא דמיא כלל דמילה דאורייתא וזמנה בו ביום משא"כ ספר ללמוד בו בוודאי מצוה איכא אבל אינה בערך מצות מילה אפי' במקצתה, וע"כ צ"ל דכונת התוס' ספר לקרות בו ברבים ובאמת עדיי' לא ניחא דהא קריאת ס"ת ברבים לאו מצוה דאורייתא היא ועי' ראש ברכות פ"ג שאכלו מ"ז גבי ר"א דשחרר עבדו דליכא מ"ע דאורייתא בקריאת ס"ת רק בפ' זכור ועיי' שו"ע או"ח סי' שפ"א ולא דמיא כלל למילה, מיהו י"ל או משום דמצוה דרבים היא הוצרכו תוס' ורשב"א לחלק בין מילה דעצמה דוחה שבת, או דרצו לומר דאפי' בפ' זכור אין מביאין ס"ת עי"נ דלא דמי למילה אע"ג דשניהם דאורייתא דמילה דוחה שבת כנ"ל וקשה על תוס' ורשב"א מש"ס עירובין הנ"ל, ואפי' נדחק דהיו מעלים ס"ת לקרות פ' זכור הא הוכחנו דאפי' בפ' זכור ס"ל לתוס' ורשב"א דלא שרי אפי' עי"נ וכ"ש ע"י ישראל וצ"ע: וליישב קושי' זו צריכים אנו למ"ש המחצית השקל שעת הסכנה דוקא שאני דאלו לא היו מתירין הי' הקריאה בצבור בטילה לגמרי לכן התירו, אבל תוס' ורשב"א מיירי דבמקרה שכחו להביא ס"ת לבהכנ"ס משום פעם א' לא התירו, וי"ל עוד דהא דאסרו ז"ל להוציא בכרמלית מגג לחצר הכל משום גזירה שמא יביא ויוציא מרה"י לרה"ר דאורייתא, ובשעת הגזירה דלא הי' אפשר לטלטל ס"ת ברשות הרבים מפני הסכנה רק מגג לחצר, ליכא למיחש כולי האי שמא יביא ברה"ר דאורייתא לכן התירו להעלות מגג לחצר ס"ת והבן: וכן משמע דדוקא בשעת הסכנה התירו דלא כמג"א דלמצות קריאת ס"ת התירו יותר מבכל המצות דהו"ל מצוה שאני, או מצות קריאת ס"ת שאני ולמה אמר שעת הסכנה שאני ש"מ דוקא בשעת הסכנה התירו או מטעמא דמחצית השקל או מטעמא דידי, ועל שיטות הסוברים דאפי' שבות א' התירו במקום מצוה לא קשה למה אמרו שעת הסכנה שאני ולא אמרו דבמקום מצוה מותר, משום דהתירו לעשות ע"י ישראל ולכן הוצרכו לומר שעת הסכנה שאני והא דבאמת לא העלו עי"נ דחששו שמא יתפרסם הדבר, או משום דבזיון הוא לטלטל ס"ת עי"נ ועיי' טו"ז סי' שמ"ט שכ' לטלטל ס"ת עי"נ מהב"ע היא, והא דלא העלוהו ע"י קטן דקיל עכ"פ יותר מע"י ישראל גדול משום דחששו שיתגלה ע"י שלא יהי' שומר פיו ולשונו לשמור מצרות נפשם והנה המחבר סי' תקפ"ו קבע להלכה דמותר להביא שופר עי"נ מחוץ לתחום, ונ"ל להביא ס"ת עי"נ לקרות בו תליא בפלוגתת מהרש"ל וטו"ז סי' תרנ"ה דהמרש"ל סובר דלא התירו שבות דשבות רק למצוה דאורייתא והטו"ז חולק דה"ה למצוה דרבנן, לשיטת מהרש"ל אסור להביא ס"ת עי"נ לקרות בו דקריאת התורה בצבור דרבנן היא, חוץ מפ' זכור דשרי, ולטו"ז מותר ועי' מג"א דעתו כטו"ז, ואפשר דגם מהרש"ל מודה דשרי להביא ס"ת עי"נ לקרות בו בצבור דמצוה דרבים היא היינו שיצאו רבים בקריאה זו אבל לולב הגם דרבים חייבים במצוה כ"א לעצמו לא חמירא כ"כ שתדחה איסור דרבנן דרבים, ואפשר אם רבים צריכים לצאת בלולב זה מודה מהרש"ל דמותר להביאו עי"נ, וגם אפ' אם ס"ל דגם אם רבים צריכים ללולב זה לצאת בו אסור, שאני ס"ת לקרות בו דיחיד מוציא רבים שחמירא יותר עיי' מג"א סי' תמ"ו מצוה דרבים היינו שמוציא רבים: וכ"ז בשבות דשבות דפסק המחבר דמותר עי"נ אבל מלאכה דאורייתא עי"נ אסור אפי' בשופר דהיא מצוה דאורייתא דרבים ואפי' רבים