כתב סופר אורח חיים צו

ונלפע"ד בהקדם מה שנלפע"ד ביישוב קוש' חמורה דמביא במל"מ הלכות מאכלות אסורות בשם הרשב"א נדה על רש"י שם דף מ"ו ע"ב ד"ה לאותן שמוזהרים עליו למ"ד מופלא סמוך לאו דאורייתא ובקושי' ש"ס ש"מ ב"ד מ"ל פירש רש"י פלוגתא היא ביבמות פ' חרש והקשה רשב"א הא בדרבנן לכ"ע אב"ד מ"ל, ונ"ל עפ"י ספיקת התה"ד סי' כ' אי איכא איסור קצת בקטן אלא שאינו בעונשין או לאו, והעלה דליכא איסור כלל בקטן, והא דאסור לספות בידים או דב"ד מ"ל משום שלא להרגילו בעבירה, וצ"ל בדרבנן לא חששו שלא להרגילו בעבירה דאם גם יורגל לא יעשה רק איסור דרבנן, ולא עשו הרחקה כ"כ לדבריהם, וי"ל לפ"ז מופלא סמוך לאיש דרבנן שאני מכל איסורי דרבנן דהא כשיורגל לעבור על נדרו ויעבור בגדלותו אז יעבור על דאורייתא בדין הוא שאסור להרגילו בקטנותו, אע"ג שעכשיו נדרו דרבנן מיהו לכשיגדל יהי' דאורייתא ויפה כ' רש"י פלוגתא היא אי ב"ד מ"ל דלמ"ד בדאורייתא מצווים ה"ה בדרבנן כזה דכשיגדל יעבור על דאורייתא כנ"ל והבן: ויש לעיי' לפי שיטת הרמב"ם דכל דרבנן דאורייתא הוא מלא תסור, והקשה הרמב"ן למה מקילין בספיקא דרבנן ויפה תירץ התשב"ץ דהם אמרו להקל בספיקא דידהו ומעיקרא הכי תקנו אבל כל שאסרו יש בכח איסורים איסור דאורייתא מלאו דלא תסור, ולפ"ז ק"ל איך אפשר להקל באיסור דרבנן דאין מצווים להפרישו, הא כשיגדל יעבור איסור דאורייתא דלא תסור כי יעשה כרגילתו שהי' מורגל בו בקטנותו והבן וצ"ע, ונ"ל ליישב קושי' זו ע"פ מה שהוכיח התה"ד דליכא איסור קצת בקטן דאל"ה למה אין ב"ד מ"ל, מ"ש מגדול דמצווין להפרישו מן האסורים כל האפשר וע"כ דליכא איסור לקטן רק שלא להרגילו באיסורא ודוקא בידים אסור שעי"כ יהי' מורגל בעבירות, אבל אם עושה בעצמו א"צ להפרישו אלו דבריו ז"ל וי"ל מאן דס"ל ב"ד מ"ל סובר דיש איסור קצת בקטן משו"ה מצווין להפרישו, והא"ש דדחי אביי לעולם בדמ"ל ומשום דאיכא איסור גבי קטן, וברייתא בכרמלית דרבנן, ול"ק קושי' דידי דכשיגדיל יעבור בדאורייתא משום ל"ת, דטעמא דב"ד מ"ל אינו משום שיורגל בגדלותו אלא משום דיש בקטן איסור קצת, ודוקא בדאורייתא אבל רבנן לא הטילו איסורא כלל על קטן ולכן אין מצווין להפרישו, ועיי' רש"י נדה מ"ו ע"ב, וכ"ז אם בדמ"ל אבל לפי מה דקיי"ל אין ב"ד מ"ל ולספות בידים אסור ע"כ הטעם משום שלא להרגילו בעבירה כשיגדל הדרינן לסברתינו דאין כח ביד חכמים להקל בדבריהם כיון שסוף כל סוף כשיגדל יעשה איסור דאורייתא, כנ"ל נכון מסברא ישרה, וא"ש שיטת הרמב"ם לשיטתו בספר המצות שלו ועיי': ועיי' ר"ן שבת פ' כ"כ קכ"א שכ' דקטן ע"ד אביו אפי' שיטת הרשב"א דמותר למספי לקטן איסור דרבנן וקיי"ל נמי דמלאכה שאצ"ל פטור מ"מ כל שעושה לצרכנו אסור ומחינן על ידו כדמוכח בשמעתין, והי' נ"ל מתחלה דס"ל לר"ן דלצרכנו אסור מעיקר הדין כעין דמחלק הירושלמי שהבאנו לעיל לענין ב"ד מ"ל בין עושה לצרכנו ובין עושה לצורך עצמו, וש"ס דילן לא ס"ל הכי ואפי' בעושה לצרכנו אמ"ל, אבל לצוות לו אסור אפי' בדרבנן כל שהוא לצרכנו דלא הקילו רבנן כ"כ בדבריהם לספות לו לצרכנו, ומ"ש אבל לצרכנו מחינן ע"י כדמוכח בשמעתין זה לפי פ' רש"י בשבת שם שעושה ע"ד אביו קטן שיודע להבחין מה כבוי זה הנאה לאביו ועושה בשבילו לפירוש זה מוכח כל שאנו יודעים שעושה נצרכנו צריך למחות על ידו, אבל לפי' רש"י יבמות קי"ד דקטן צופה ומביט בפני אביו ורואה שאביו נוח לו בכך ועומד עליו, לפירוש זה הו"ל כמצוהו בפה דמראה לו פנים ועומד עליו כדי שיעשה מה לי דובר בפה מלא או מראה לו פנים שיבין ויעשה, אבל כשעושה מדעת עצמו לצורך אביו אפשר דאין צריך למחות על ידו הגם דעושה לצרכנו: והנה לכאורה קשה על הר"ן מש"ס שבת קל"ט דמקשה וליתן ליה לתינוק, והא לצרכנו הוא ומצוה לו, וצ"ל דאיסור דהתם קיל, וכ"כ הריטב"א ביבמות קי"ד ודחי ראית רשב"א שמביא מהתם דמותר לספות בידים איסור דרבנן, דהתם שאני דקיל טובא, וכן ס"ל לר"ן אע"ג דאזיל בשיטת הרשב"א, אלא דקשה על הרשב"א דמביא ראי' משם לשיטתו ע"כ דלא נראה לו לומר דאיסור זה קיל יותר, קשה הא התם לצרכנו הוא ואסור גם בדרבנן כדמוכח משמעתין דפ' כ"כ, וצ"ל דמתני' כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכ"כ הרשב"א בלא"ה בשבת שם וביבמות דאתי' מתני' וסוגיא שם כר"י ועיי' בו: לפ"ז בשיטת הרשב"א עצמו איכא פלוגתא, הר"ן ס"ל דלצרכנו אסור לצוות לו, ולא עוד אלא כשעושה לצרכנו צריכים למחות ע"י, ורשב"א בעצמו ס"ל כל לצרכנו ג"כ מותר לצוות חוץ כשיש לחוש משום דאתי למסרך כבש"ס עירובין מ' ע"א ושבת קל"ט, ודוקא היכא דשכיח דיש לחוש דאתי למסרך ועי' תוס' שבת קל"ט ד"ה ליתן ליה לתינוק ועוד נראה משום אתי למסרך אסור לצוות לו שעי"ז יורגל בכך, אבל כשעושה לנו לצרכנו מדעת עצמו לא שייך דאתי למסרך כנ"ל, כן עלה במחשבה לפני והיה נ"ל כי צדקו דברי בכ"ז: אמנם כן ראיתי אחרי רואי מ"ש הר"ן שבת ר"פ מי שהחשיך, מביא דברי הרשב"א דמשם איכא ראי' לדינו דמותר לספות לקטן איסור דרבנן, אע"ג דכל לצרכנו אפי' בדרבנן אסור דהא כבוי דרבנן הוא לר"ש ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דאיכא למיחש דאם לא שרית ליה יבוא לאיסור דאורייתא עיי' בו, והנה גלה דעתו ודעת רשב"א דבא לכבות אין שומעין לו משום דאתי למסרך הוא ולא מעיקר הדין, וכל דלא שייך דאתי למסרך שרי לצוות לו, והיכא דשייך אתי למסרך אפי' עושה רק ע"ד אביו צריך למחות בידו, וכל זה מוכח מסוגיא דשבת קכ"א, ונ"ל משו"ה כ' הר"ן בב' מקומות בדף קכ"א ובר"פ מי שהחשיך דלצרכנו אסור דיצא לו כן משבת קכ"א וקשה הלא דבר זה מפורש יותר בשבת קכ"ט ובעירובין מ' ע"א גזירה דילמא אתי למסרך וצ"ע לכאורה, ונ"ל דמב' מקומות אלו לא מוכח רק דאסור לצוות לו אבל כשאינו מצוהו אלא דיודעים שעושה על דעתינו הו"א דליכא משום אתי למסרך כמו שכתבנו מסברתנו כיון דלא שכיח שיעשה קטן מעצמו לכן מביא מסוגיא דשבת דמתרץ בעושה ע"ד אביו מוכח דצריך למחות ע"י כשעושה על דעתנו, ועוד היה מקום לומר דמלאכה לא דמיא להא דעירובין דשם כוס של יוה"כ קבוע בכל שנה וכן בשבת קל"ט הענין שכיח תדיר אבל מלאכה בשבת כמו דליקה או מי שהחשיך לו, לא שכיח, לכן מביא ממה דמתרץ בעושה ע"ד אביו כנ"ל : וא"ש מה שמביא הרשב"א ראיה משבת קל"ט מדמקשה וליתן לתינוק ישראל ש"מ דמותר לספות אע"ג דלצרכנו אסור, הוא משום דאתי למסרך וזה מחדש התרצן שם דאתי למסרך וא"ש, ולא תקשה על המקשן דלא ידע חשש דאתי למסרך הא חשש זה מוכח מקטן שבא לכבות, י"ל דמשם אינו מוכח כ"כ די"ל דמתני' כר"י דמשאצ"ל חייב ולבתר דחדש לן חשש דאתי למסרך אתי' מתני' גם כהלכתא ומשום חשש דאתי למסרך וכן נקטינן להלכתא ועיי': המורם מדברינו אלו, דלשיטת הרשב"א אע"ג דמותר לספות איסור דרבנן אבל לצרכנו היכא דשייך חשש דאתי למסרך אסור וגם במלאכה דלא קביעי ולא שכיחי כ"כ חיישינן חשש זה דאתי למסרך ועיי' רשב"א שבת קכ"א שדבריו סתומים שלא כ' טעם למה לצרכני אסור, אבל דבריו מפורשים יותר ר"פ מי שהחשיך, אלא דמ"ש הר"ן דצריך למחות ע"י כדמוכח מהא דעושה ע"ד אביו דבר זה לא מצאתי מפורש ברשב"א אלא דהר"ן ר"פ מי שהחשיך כ' כן משמו דלדעתנו אסור משום דאתי למסרך אבל בחידושי רשב"א שלפנינו לא כ' רק דכל לצרכנו אסור לצוות לו, ומהא דמשני בעושה ע"ד אביו דהוכיח הר"ן דכל שעושה לדעתנו בלי צווי אסור, כבר כתבנו דזה תליא בפירש"י בשבת ויבמות לפירוש רש"י בשבת מוכח שפיר דאפי' בעושה לדעתנו אסור וצריך למחות ע"י, ולפי' רש"י יבמות לא מוכח משם רק כשמראה לו פנים ועושה על ידו, אבל בעושה מעצמו לא נשמע משם, ועיי' בכ"ז כי קצרתי ויש להאריך עוד: ויש לעיי' למה בקשו ראשונים אלו טעם דאסור כשמצוה לצרכנו משום דאתי למסרך והוא חשש בעלמא, ולא ניחא להו לומר דאסרו דבר זה כמו אמירה לנכרי וחמיר קטן מנכרי דהוא בר ישראל ויבוא לידי חיוב עי' ר"פ מי שהחשיך וכן אסור נמי כשעושה קטן לדעתו והנאתו של ישראל כמו בנכרי שעושה ע"ד ישראל וכ"ש שלא לרמז לו שיעשה ולצורך עצמו מותר לצוות לו כמו שמותר לומר לנכרי בשל לך עיי' תוס' ב"מ צ' ע"א. ועיי' מג"א סי' תקצ"ו ס"ק ג' שהקשה הא א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו ואיך עובר באמירה בשביל חנוך הקטן ותי' דהוא עושה מצוה דעליו מוטל לחנוכי יתיה, נראה דס"ל דאיכא איסור אמירה לקטן כמו לנכרי דאי משום דספו ליה הא לצרכו של קטן הוא להרגילו במצות מותר, וליכא חטא גבי' האב וע"כ דכוונתו דעושה האב איסור דאמירה לקטן ומביא כן משם מהר"ם, אלא דקושייתו בלא"ה תמוה גם משום איסור אמירה כל שמצוה לו להנאת הקטן מותר כמו מי שמצוה לנכרי שיעשה מלאכה בשלו להנאתו עיי' סי' ש"ז ונ"ל דנפקא לרשב"א ור"ן דלא אסרו אמירה לקטן אלא היכא דשייך חשש דילמא אתי למסרך מש"ס ר"פ מי שהחשיך דמביא רשב"א ראי' משם דמותר לספות לקטן איסור דרבנן מדמותר לתתו לקטן ומשום אתי למסרך לא אסרו כדי שלא יבוא לאיסור דאורייתא, הרי דס"ל דאיסור דרבנן ממש לא היו מתירין רק בחשש אתי למסרך הקילו, ואלו אסרו אמירה לקטן כמו אמירה לנכרי לא היו מתירין ליתן לחשו"ק וע"כ דליכא איסור אמירה רק משום אתי למסרך, ועוד ראי' מש"ס שבת קל"ט דמקשה וליתן לקטן ישראל משם מביא רשב"א ראי' דמותר לספות איסור דרבנן ואי לצרכנו אסור משום איסור אמירה לנכרי וה"ה לקטן לא הי' מקשה מידי דהא מסקינין בב"מ צ' ע"א דבכל איסורים אסרו ע"י נכרי כמו בשבת ויו"ט עיי' א"ע סי' ה' ובחו"מ סי' של"ח וע"כ דלא אסרו אמירה לקטן, גם מברייתא אל יאמר אדם לקטן הבא לי מפתח הבא לי חותם הבא לי היינו לצורך עצמו נראה דליכא איסור משום אמירה אלא משום דאסור למספי ליה בידים: אלא דטעמא בעי למה אסרו אמירה לנכרי ולא אסרו אמירה לישראל קטן ומצד השכל יותר הי' להם לעשות הרחקה אצל ישראל