כתב סופר אורח חיים צד

לו אחר השבת דליכא משום ממצוא חפציך ועיי' או"ח סי' ש"ו וש"ז, כן הדבר הזה דכניסתו לב"הכנס למצוה ואגב נגמר הקנין למפרע וליכא נדנוד איסור ולכן בחרו בתנאי ע"מ שאכנוס לב"הכנס ולא שרו ליה בתנאי אחר כיון דאפשר לו בתנאי זה דכל שאפשר לו בלא שבות גם במקדש אסור, ומינה דיש איסור לקיים התנאי של ע"מ כל שאין בו מצוה ועושה במכוין רק לקיום התנאי וזו ראי' מהימנא לדעתי, ונדחה הראיה שמביא זקני זצ"ל וכח קושיית ש"א שיקדשה שאם תמות הראשונה יהיו קדושין חלין, ש"מ דאסור ממילא נשמע דלקדש או לגרש ע"מ שיקויים התנאי מותר דאל"כ לא מרויחים מידי דאכתי שבות הוא, ולפמ"ש אין כאן ראיה דבאמת דוקא תנאי כזה שיכנוס לבהכ"נ שרי דאין בו משום שבות ועיי': והנה אאמו"ז זצ"ל בסוף דבריו דחה ראיה זו מש"ס דילן דהיכא דחלות הקנין מאליו בשבת אסור, ומביא ראי' אחרת מן הירושלמי וכבר כתבנו דלא הועיל כלום דעדיי' קשה הא עדיף לקדש בעיו"הכ ע"ע שיחולו למחר מאז והלאה מלקדש ביו"הכ, ודבר זה מוכרח הוא מברייתא דמביא ירושלמי שם תחלה וז"ל מנין כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע לו פסול כך מקדשים לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו שנא' וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו עכ"ל, הנה ברייתא זו ס"ל דמקדשין לו אשה אחרת על תנאי היינו בעיו"הכ, וצ"ל למה ליה לקדשה בעיו"הכ ע"ת יקדשה ביו"הכ דהא אין שבות במקדש כדמתרץ לקמן, וע"כ צ"ל א' משנים, או דאם מקדש בעיו"הכ ליכא איסור וכל מה דאפשר בלא שבות עדיף, או אפשר דגם בזה יש איסור משום גזירה מ"מ עדיף בעיו"הכ וביו"הכ כמ"ש, וא"כ קשה למאן דס"ל לסתמא דירושלמי מלשון מתקינין דקתני במתני' דמתקינין אבל אין מקדשה עד יו"הכ ושרו ליה ביו"הכ דאין שבות במקדש כדמסיק, למה באמת אינו מקדשה בעיו"הכ ע"ת היינו שאם הראשונה תהיה מקדושת לו מאז והלאה כמו דס"ל לברייתא הנ"ל דקתני מקדש ע"ת היינו כהנ"ל וצ"ע: ולישב כ"ז גם להבין פלוגתא דברייתא דקתני מקדש ע"ת וסתמא דש"ס ירושלמי דייק לשון מתני' דקתני מתקינין דאינו מקדשה בעיו"הכ רק מתקינין ומקשה ויקדשנה מאתמול וכ' המפרש מדקתני מתקינין משמע בהזמנה בעלמא מתקינין ול"ק דיקדש לו אשה אחרת, ומתרץ בית א' אמר רחמנא וכו' ובברייתא קתני מקדשין לו אחרת והוא נגד מתני' דקתני מתקינין, גם בש"ס דילן ס"ל דמתקינין דקתני היינו שמקדש אחריתא ומגרש ע"ת, ולא קשה ליה לשון מתקינין וכ"ז מידי דבעי ישוב. והנלפע"ד אחר העיון היטב דלשון מתקינין נכון אם מקדש ע"ת כך וכך או על תנאי כשיגיע זמן זה כיון דתליא במעשה או בזמן שייך לומר מתקינין דאינו מיד לשעתו רק הכנה והזמנה, אבל על קדושין לחלוטין מיד ואינן תלויין עוד בדבר לא שייך לשון מתקינין וברייתא דקתני מקדשין לו ע"ת היינו ע"ת לכשיגיע הזמן למחר ותמות הראשונה יחולו הקדושין שייך שפיר לשון מתקינין, וכן ס"ל לש"ס דילן דמקדש ומגרש ע"ת, וכיון שמגרש אותה מיד ע"ת ואינה אשתו לחלוטין שייך לשון מתקינין, וסתמא דירושלמי ס"ל כדקתני בברייתא דמקדשין ע"ת ולא קדושין גמורים ומקשה ויקדש מאתמול כוונתו למה מקדשה על תנאי שיחול למחר כשתמות הראשונה ויחולו הקדושין ביו"הכ לקדשה מאתמול ויקדשה קדושין גמורים בעיו"הכ ויחולו מיד, ומתרץ דבית א' אמר רחמנא ואם יקדשה מיד לחלוטין הו"ל ב' בתים כנ"ל ביאור הירושלמי ולא פליג סתמי' דירושלמי מדיוק מתני' על הברייתא וא"ש ג"כ ש"ס דילן וא"ש נכון : והיתה לבאר ג"כ מה שהקשה הירושלמי בעי קמי ר' מנא לא נמצא כקונה קנין בשבת היינו גם כשמקדשה בעיו"הכ שיחול למחר כשתמות הראשונה הו"ל כקונה קנין ואיך שרו ליה ומתרץ דאין שבות במקדש הא דלא שרו ליה לכנוס ביו"הכ משום כל דאפשר בלא שבות או להקל קצת מאיסור שבות עדיף לכן מקדשין לו בעי"הכ דקיל שבות זה דליכא משום ממצוא חפציך ומשום שמא יכתוב כמו במקדשה ביו"הכ והושוו כל התלמודים דש"ס דילן ס"ל דמקדש בעיו"הכ ולא ביו"הכ, ובירושלמי משמע דמקדש ביו"הכ, ולמ"ש גם הירושלמי סובר דמקדש בעיו"הכ אלא דלירושלמי מקדש ע"ת ולש"ס דילן מגרשה ע"ת וענין הפלוגתא עיי' בתשובת זקני זצ"ל דברים נכוחים וישרים למוצאי דעת וש"י: ונתיישב לנו עוד בזה מה דהיה תמוה לנו לשון הירושלמי, לא נמצא כקונה קנין בשבת, נראה כוונתו דלדעתו דמי מקדש אשה לקונה קנין בשבת וצ"ע הא מפורש במתני' דאין מקדשין בשויו"ט וצלע"ג, ולמ"ש דירושלמי קאי במקדש בעיו"הכ שיחול ביו"הכ זה לא נמצא ולא קתני במתני' אלא דר' מנא ס"ל מסברתו ודעתו דדומה לקונה בשבת וזהו שאמר לא נמצה זה כקונה קנין בשבת דנראה לו דגם כה"ג אסור, וא"ש נמי לשון כקונה קנין, לא הו"ל לומר אלא נמצא כקונה בשבת, ולמ"ש א"ש דבאמת אין כאן קנין בשבת שכבר נעשה מעשה הקנין קודם השבת אלא שחל ונגמר בשבת, אלא שנראה לו לר' מנא דגם זה אסור לגמור מעשה שכבר עשה והיינו דאמר כקונה קנין שנגמר בשבת הקנין אשר כבר עשה לפני השבת, ומיושבים כל הקושיות ודקדוק הלשון על דרך סלול ונכון בעזהי"ת: ונתיישב לפי פירושנו דירושלמי ס"ל דמקדשה בעיו"הכ שיחולו הקידושין למחר כשתמות הראשונה, הא דירושלמי נתן טעם לאין מקדשין דהוי כקונה קנין ובש"ס דילן מפורש הטעם משום שמא יכתוב, ולפמ"ש אין כאן פלוגתא דש"ס דילן נותן עיקר הטעם דאין מקדשין בשבת ויו"ט משום שמא יכתוב, וירושלמי קאי כשמקדש בעיו"הכ שיחול למחר דליכא משום שמא יכתוב דכותב הכל בעיו"הכ, ולכן נתן טעם דהוי כקונה קנין דמכניס מרשות לרשות והיא מקנית עצמה לו והוי כמוכר וקונה דאסור משום גזירת מקח וממכר וא"ש נכון: עוד פש גבן ראיה אחת שמביא זקני מאו"הג זצ"ל בתחלת התשובה ראיה להתיר חלות הקנין בשבת מתה"ד שהביא המג"א סי' של"ט ס"ק ח' דאסור לפדות בשבת אפי' בכלי דהוי כמקח וממכר, ואין לומר שיתן לכהן המעות בע"ש דאיך יעשה עם הברכות והסעודה היה יכול לפדות בע"ש והיינו שיחול הפדיון בשבת ש"מ דכה"ג במקח וממכר שרי אלו דבריו זצ"ל ובסוף התשובה מסקנתו דאסור מראי' דמביא מירושלמי ולא זכר דברי עצמו בתחלה דמתה"ד מוכח דשרי וצ"ע על התה"ד: ונלפע"ד דמתה"ד ראיה דאסור דצריך להבין, איך נדחה מצות פדיון הבן בזמנו משום הברכות דאין מעכבין וכ"ש הסעודה, וחביבה מצוה בשעתה וצ"ע, ונ"ל הא ר"ת ס"ל דבמקום מצוה מותר לקדש בשבת, ולדידי' ה"ה דמותר לפדות בשבת דבמקום מצוה לא גזרו ולרש"י אסור, וצ"ל דתה"ד כרש"י ס"ל וי"ל גם לרש"י לא אסור אלא לקדש בשבת דאיכא משום שמא יכתוב זה לא התירו במקום מצוה, אבל לקדש בע"ש שיחול בשבת כשא"א לקדש בע"ש לחלוטין, מותר כיון דליכא משום שמא יכתוב ואינו אסור אלא משום גזירה דדומה למקח וממכר והכניסו גם זה בכלל גזירה שיבא לקדש או למכור אבל במקום מצוה לא העמידו כ"כ דבריהם בגזירה זו ולכן היה מותר לפדות בע"ש שיחול בשבת, הגם דמקח וממכר של רשות כזה אסור, אבל במקום מצוה התירו הדבר, אלא כיון דא"א למיעבד המצוה כתקונה בע"ש משום הברכות והסעודה הניחו הדבר על הדין ולא התירו דבר זה במקום מצוה, ממילא ע"כ שתודחה עד אחר השבת, וא"ש דינו של התה"ד וממקום שהביא זקני זצ"ל ראיה להתיר, מצאנו ראיה מוכרחת לאסור ועיי' היטב: ולפמ"ש דרש"י ג"כ ס"ל דלקדש בע"ש שיחול למחר מותר לצורך מצוה ולפי פירושי בכוונת הירושלמי ולא נמצא כקונה קנין בשבת היינו במה שמקדש בעיו"ה שיחול למחר, קשה גם על רש"י כמו שהקשה תוס' על ר"ת דהא גם לרש"י כה"ג מותר במקום מצוה וצריך לדחוק כמו דדחיק תוס' לר"ת: ועיי' יש"ש ביצה שכ' ליישב שיטת ר"ת דתליא בטעמא לפי ש"ס דילן דאין מקדשין שמא יכתוב וגזירה בפ"ע היא ולא נכנסה בגזירת מקח וממכר ס"ל לר"ת ממשמעות ש"ס דבמקום מצוה לא גזרו אבל לפי הטעם שכ' הירושלמי דהוי כקונה קנין בשבת ובכלל מקח וממכר הוא בוודאי לא התירו שבות במקום מצוה וכ' אלא מדמקשה תוס' על ר"ת ש"מ דלא ניחא ליה בהאי חלוקא, ועיי' ח"ס או"ח סי' קמ"ה ד' נ"ד ד"ה נחזור להנ"ל שהעלה כדברי היש"ש מנפשיה: ואשר אני אחזה ליישב ע"פ דרכם בקדש דתליא בטעמא דאסור לקדש דמתוך חלוקי הטעמים יצא חילוק דין במקום מצוה, אבל לא מטעמם אלא מטעמא דידי כאשר אגיד, הנה יש לעיי' להבין בשיטת ר"ת דבמקום מצוה שלא קיים פ"ו מותר לו לקדש ניהי דהוא עביד מצוה דמחוייב בפ"ו וכל דאפשר להקדים מצוה זו לא עכבו, מ"מ איך התירו לה משום מצוה דידיה ואומרים לה חטא כדי שיזכה הוא, ומ"ש תוס' ריש שבת וגיטין פ' השולח שאומרים חטא באיסור זוטא וכו' היינו להצילו מעבירה רבה כשבת שם או שיזכה במצוה גדולה, אבל הכא הרי אפשר לו לקיים המצוה אח"כ אלא שזריזים מקדימין ומחשש שמא יקדימנו אחר רחוק לומר דמשו"ה אומרים לה חטא באיסור שבות דרבנן, ועוד העלתי בתשובה אחת דלא אמרינן חטא רק לאיש דאיתא בערבות ובחיוב חבירו גם עליו קצת עונש וחלק במצוה, אבל אשה דאינה בערבות כמ"ש הרא"ש ברכות אין אומרים לה חטא, וקשה איך אומרים לה כאן חטא וכו' ואין עליה מצוה דפ"ו וכ"ש דקשה לשיטות הסוברים דגם בלשבת אינה מצוה וצ"ע: ונ"ל לפי הטעם דאיתא בש"ס דילן משום שמא יכתוב חשש זה שייך דוקא גבי' דידי' דרגיל לכתוב בעצמו אבל גבי דידה לא שייך שתכתוב בעצמה ורמ"א בתשובה כ' בזמננו דאין נוהגים לכתוב בעצמם אלא ע"י אחרים ל"ש שמא יכתבו וליכא בקידושין משום שמא יכתוב, ולהכי גבי אשה לא שייך האיסור דשמא תכתוב אלא דממילא גם היא עושית איסור כשמקבלת קידושין בשבת משום איסור דידי' משום לפ"ע ומסייע לע"ע, וא"ש דס"ל לר"ת דמשום מצות פ"ו דידי' התירו לו וממילא גם היא אינה עושית איסור דמצדה ליכא איסור דלא שייך גבה חשש דשמא תכתוב וא"ש נכון: