כתב סופר אורח חיים צג

הי' צריך לכך, ונ"ל דבאמת כשהיו במדבר כל יומא היה זמנא ללמוד עמהם כתות כתות, כי היו פנוים ממלאכתם עבודה ומלאכת מחשבת שאסרה תורה ולא היה משה בדורו צריך להקהל קהלות גדולות כאחד בשבת קדש דוקא, אלא בשבת דבר בעתו הלכות שבת וביו"ט הלכות החג, ובכל ימות החול האסור והמותר ואת המעשה אשר יעשון, אבל בדורות הבאים זה פונה לכרמו וכו' כ"י השבוע א"א ללמדם האסור והמותר אפי' בזאח"ז כי כולם טרודי', יצא אדם לפעלו כשור לעול וכחמור למשא ואין פנאי לישא עליו משא דבר, לכן יום השבת זמנו להקהל קהלות ולדרוש לפניהם כמין חומר, להביע אומר ודברים דבר הלכה ילכו בה כל השבוע כולה, וזה כוונת המדרש עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניה' הלכות שבת והלכות החג בחג, ובימיו לא היה צריך יותר אלא לומר הלכה בזמנה בשבתות ובחגים, כדי שילמדו ממך דורות הבאים לעשות קהלות גדולות לומר לפניהם האסור והמותר על הכלל כולו של תורה יצא ידי חובתו ללמדם המעשה אשר יעשו בימות החול ולא ישכחו רישם מלעשות דבר יום ביומו וא"ש וזה נ"ל רמז רמזו לנו חכמינו ז"ל שאמרו בש"ס פסחים איזהו בן עו"הב זה המשייר מקדושא לאבדלתא ופירשו הראשונים לשייר מיין קדוש לאבדלתא, ותמוה וכי א"א לקנות עו"הב רק בדבר זה עד שאמרו זה המשייר וכו' וגם צ"ל מה מצוה זו ומה טעם יש בה לקיים מקדושא לאבדלתא, ונ"ל ע"פי הנ"ל דשבת קודש הוא בלתי לה' לבדו ישמע ויוסיף לקח, דרך ילך בה אחר השבת, ועי"ז יזכה לחיי העו"הב ליום שכולו שבת אבל אלו שהולכי' בשבת לב"הכנ ושומעים קול מבשר צדק בקהל רב, ובמ"ש לא יזכר ולא יפקד עוד ולא יעלה על לב לעולם מה ששמעו ולמדו או ראו בש"ק במה יזכה לחיי העו"הב ביום זה לא סגי ליה לזכות ליום שכולו שבת, לזה תיקנו לשייר מקדושא לאבדלתא, אם לא כל אדם זוכה שיהיה כל ימות החול כביום השבת אבל ישתייר ממנו קדושה גם בחול, והיינו איזהו בן עו"הב זה המשייר מקדושא לאבדלת' ביום השבת כולו טהור קדוש יאמר לו וגם בימות החול נשאר מקדושה זו עד"ז יזכה לחיי העו"הב וא"ש נכון. ונחזור לדברינו דתכלית הבריא' היה יום השבת כמ"ש אבל תליא ברצון האדם אם פונה עצמו ביום השבת ומבין כי זה תכלית כ"י חייו ואומר ויכולו בע"ש ויכל אלקים וכו' ויקדש אותו כדי שלא תהיה הבריאה לריק כלא היה, כ"ז תלוי באדם שיבין כל אלה ויפה אמרו נעשה שותף במעשה בראשית כאלו הוא שותף בבריאה דבדידי' תליא והבן ומדי דברי בענין שבת ויו"ט אציע פה מה שחדשתי עש"ק בי"הש העבר על קושי' הרמב"ן על רש"י והוא מהמכילתא כל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י אחרים, והקשה רמב"ן אם אחרי' היינו ישראל הוא עצמו מוזהר ואם מטעהו עובר משום לפ"ע ואם אחרים נכרי ליכא רק שבות, ועיי' בפנים יפות ישוב לזה. והיה נ"ל ליישב דמשכחת לה באופן שעושה המשלח מלאכה ומצוה לאחר לעשות עמו ושנים שעשו מלאכה פטורים, ומותר לשני לסייעו ולאו בר חיובא הוא בדבר זה ומשלח כ"הג עשה את כולו דל"ש בזה אין שליח לד"ע דהא השליח מותר לעשות וכל דשליח לאו בר חיובא הוא יש שליח לד"ע כמבואר בריש ב"מ. אלא דלפמ"ש הבית מאיר בסי' ה' זה ליתא לדינא דמ"מ פטור כיון שעכ"פ נח ולא נעשית מלאכה שלימה ע"י ישראל כי כל חד מינייהו לא יגע רק בחצי מלאכה. ולכן נ"ל די"ל דמשכחת לה באופן שמצוה למי שהוא ספק גדול ספק קטן וכתבו גדולי האחרונים דבזה לא אמרינן לכ"ע ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא דמי שהוא גדול אסור להכניס עצמו בספק ועל זה גופו מצווה ועומד אבל מי שהוא ספק בר חיובא שמא קטן הוא ומותר באיסורים ובמלאכת שבת ומשום ספיקא שמא גדול הוא אין עליו החיוב להחמיר מספק כיון דעל זה גופו אנו דנין אם הוא בר חייובא וחייב להחמיר בספק, וקיימתי זה מנפשאי ואח"כ מצאתי בפ"י קידושין ס"ג. ולפ"ז גדול המצווה לספק זה דמותר לו לעשות מספק לא שייך גביה אין שליח לד"ע, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים דהא מותר לו לעשות מספק, אבל משלח זה אסור לו לצוות דיש שליח לד"ע כ"הג, כיון דשליח לאו ב"ח הוא מספק, והוא אסור לו לצוות שמא גדול הוא והמשלח שהוא ב"ח אסור לו להכניס עצמו בספק דשמא שלוחו גדול הוא, ועונש ליכא כמו בכל ספק, אבל איסור איכא ככל ספק דאורייתא והבן הכ"ד א"והנ דש"ת טרוד מאוד חותם בברכה מרובה. פ"ב יום וי"ו עש"ק י"ד שבט תרכ"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מו שמואל בקראי שמו, איש אפרתי מתהלך בתומו, מפורסם שבחו ונועמו, יהיה ה' אלקיו עמו, ה"ה חביבי הרבני המופלג בתורה ויראה, דלה דלה ושתה ממי בארו של רבינו משה אבא מאוה"ג זצ"ל הנגיד נגידות מדבר כש"ת מו"ה שמואל אפלער נ"י מכבד מקומו בק"ק יאהאני יע"א : מע"י אצבעותיו הנעימים שפרו לי כי אמריו אמרי שפר, אשר כתב לנו במגילת ספר, ושדר לן ספיקתי ועלתה לו בשתים בענין מסחרו, א) אם עושה הקנין בימי החול וזמן חלות הקנין הוקבע בשבת אם יש בי משום איסור מקח וממכר בשבת או לא כיון שאינו עושה מעשה מכירה וקנין בשבת, והכל נעשה בחול, וחלות הקנין בשבת ממילא אתי ולא דמי למצוה לנכרי קודם השבת לעשות לו מלאכה או לקנות ולמכור עבורו בשבת דאסור כיון שקובע מלאכתו בשבת, משום דנכרי זה עושה מלאכתו ע"ד ישראל בשבת והוא צוה לו לעשות מעשה בשבת דוקא, אבל בנדון זה לא נעשה שום דבר בשבת אלא ממילא אתי ע"י מעשה שעשה קודם שבת, ב) אם עשה קנין קודם השבת על תנאי שיש בו מעשה, אם יעשה מעשה זה יתקיים המקח ויחול הקנין למפרע קודם השבת, אם מותר לעשות מעשה זה של קיום התנאי בשבת, כיון דנגמר הקנין למפרע קודם השבת ואינו עושה קנין בשבת רק מעשה התנאי אלו דברי מע"כ נ"י: והנה במושכל היה נראה לי מסברת חוץ דהראשון בוודאי שרי דלית ביה משום מקח וממכר דרש"י כ' בביצה ל"ז ע"א ב' טעמים באיסור מקח, א' משום ממצוא חפציך ודבר דבר או מגזירה שמא יכתוב וב' טעמים אלו לא שייכים הכא, משום ממצוא חפציך הא אינו ממציא חפציו בשבת דכבר נעשה הכל קודם שבת והזמן ממילא קאתי ונגמר מאליו, ומשום שמא יכתוב ג"כ לא שייך דאין דרך לכתוב בשעה שחל הקנין עד"ז אלא בשעה שעושים הקנין וקובעים הזמן ועיי' תוס' שם ד"ה והא מצוה קעביד, דאם גמרו דין בע"ש וכתבו הכל אין כאן חשש שמא יכתוב ומותר לדון בשבת. הגם דאסרו להקדיש וכו' אע"ג דלא שייך ביה משום ממצוא חפציך וגם ל"ש שמא יכתוב ואסרו משום לתא דמקח וממכר וכ' רש"י דאין זה גזירה לגזירה דכולא חדא גזירה היא, היינו שמוציא מרשות לרשות מחזי כמקח וממכר, כיון שעושה מעשה כעין מקח וממכר שיוצא מזה ונכנס לזה, אבל בנדון שלנו דליכא הוצאה מרשות לרשות ע"י מעשה כלל בשבת ואינו מעשה הניכר ונראה, בוודאי אינו רק גזירה לגזירה למגזר כולי האי, ולכל א' מן הטעמים מסתבר דשרי, אבל לעשות מעשה קיום התנאי נ"ל בוודאי אם עשו הקנין קודם שבת והתנו תנאי שאם יתקיים התנאי יהי' חלות הקנין מכאן ולהבא, לא מבעי לטעם הא' משום ממצוא חפציך ודבר דבר דאסור דהא עושה מעשה קיום התנאי ועי"ז חל הקנין משעת קיום התנאי ולהלאה ואיכא משום ממצוא חפציך ממש וגם לטעם הב' משום שמא יכתוב דלא שייך ביה דמסתמא כותבין הכל הקנין והתנאי בשעה שעושים המקח והקנין, מ"מ אסור כמו שאסרו להקדיש אע"ג דליכא משום שמא יכתוב, משום דמחזי כמקח וממכר דעושה מעשה שמוציא ומכניס מרשות לרשות, כן הדבר הזה משמוציא מרשות לרשות בשבת ונעשה ע"י מעשה דמיא למקח וממכר, אבל אם התנאי במעכשיו וליכא בשבת הוצאה מרשות לרשות כיון שהקנין חל למפרע מאתמול וגם לא דמיא להקדשות דעושה מעשה ומוציא ומכניס מרשות לרשות בשבת ודמיא טפי למכר אבל כאן דקנין חל למפרע, לא דמיא למקח וממכר דע"י מעשה זה אינו מוציא מרשות לרשות ואינו אלא קיום התנאי, ואפשר גם זה אסרו אע"ג שאינו דומה כ"כ למקח וממכר כמו הקדש וכולה חדא גזירה היא. אלא כיון דמידי דרבנן הוא ומשום גזירה אין לנו להוסיף מה שלא מצינו מפורש כן היה נלפע"ד בתחלת העיון: אמנם כן כאשר בינותי בספרי' מצאתי ראיתי קדוש א' מדבר בדבר הזה ה"ה אמ"ו זקני רשכבה"ג מהרע"א זצ"ל בתשובותיו בכתבים סי' קנ"ט ושאלה זו נשאלה לפניו מאחיו דודי הגאון העצום מו"ה בונם זצ"ל והשואל והנשאל לא דיברו מדברינו אלו ואאמו"ז זצ"ל הראה פנים לכאן ולכאן ופעם נראה לו א' אסור וא' שרי, ולבסוף מביא ראיה מש"ס דילן דאם מתנה תנאי אי במעכשיו אסור לקיימו בשבת מדלא קאמר ש"ס יומא דמקדש לשניי' ע"מ כשיכנס לב"הכנס ש"מ דאסור, ומביא ראיה מירושלמי דאיך אמר בירושלמי דמותר לכונסה ביו"הכ משום דאין שבות במקדש, הא אפשר שיקדשנה בעיו"הכ דאם תמות הראשונה תהיה מקודשת משעה ההיא ש"מ דגם זה אסור משום שבות עיי' בו: ואני בעניי לא זכיתי להבין עדי' קשה על הירושלמי למה יהיה מותר לקדש ביו"הכ הא כל שאפשר לעשות ולמעט בשבות עדיף כמ"ש הכ"מ, והא ודאי מגרע גרע לקדש ביו"הכ דאיכא משום מכניס מרשות לרשות ומשום שמא יכתוב, ובעיו"הכ ע"י תנאי ליכא רק כגזירה לגזירה ובוודאי טוב שיקדש בעיו"הכ : ולפע"ד נרא' להוכיח מש"ס דילן דאסור לקיים בשבת תנאי דמעכשיו מדקאמר ולחדא אומר ע"מ שאכנוס אני לב"הכנס למה נקיט דתנאו ע"מ שיכנוס לב"הכנ דבר פרטי ולא אמר סתמא ולחדא ע"מ שיעשה דבר א' יהיה מה שיהיה מזה נ"ל דאסור לקיים תנאי של מעשה הגם דשרי שבות במקדש כל דאפשר בלא שבות עדיף, ולכן נקיט דתלה התנאי בכניסתו לב"הכנ דמצוה קעביד ואינו ניכר דעושה לקיום קנין וליכא למגזר משום מקח וממכר או מקדיש כלל וליכא משום ממצוא חפציך, ודמיא להא דמותר לטייל בשבת ואגב רואה מה שצריך