כתב סופר אורח חיים צב

בפרהסיא ואורחים גם ל"ש כל כי האי ל"ח משא"כ בשבת במקום דליכא פרהסיא חיישינן לאורחים כנ"ל פשוט : ומדי דברי הנה הרמב"ם בפ"ו הלכה י"ד כ' חוץ לתחום מותר בקבולת, וצ"ע לפמ"ש בפי' המשניות במרחץ דיש משום מ"ע וחה"ש דנכרים שרוחצים בו ואומרים רחצנו במרחץ פלוני ויש חה"ש למי ששומע זאת לפ"ז גם חוץ לתחום יהי' אסור, ועל פי' המשניות ל"ק דהיה אפשר לומר דמפרש הא דשמואל במ"ק דמחלק בין תוך התחום לחוץ לתחום קאי באבל כדמפרש ר"ת ולענין אבל ליכא משום חה"ש דנכרי כמובן ומשום מ"ע דישראל מחלק שמואל בין תוך לחוץ לתחום, כן י"ל, אבל בחבורו פוסק דקבולת אסור בשבת ומחלק בין תוך לחוץ לתחום א"כ קשה כהנ"ל, ואפשר לומר דליכא חשש חה"ש רק במרחץ שדרך הנכרים לספר זה לזה מתענוגיו ויאמר שרחץ היום במרחץ פלוני של ישראל, אבל בבנין ושדה אין דרכם לספר זה לזה ועדי' קשה דהי' ליה לרמב"ם לחלק בין מרחץ לבית ושדה לענין התירא דחוץ לתחום, שוב ראיתי בס' תוס' שבת שכ' דוקא במרחץ ששם ישראל עליו ביותר חיישינן כ"כ אפי' למ"ע של נכרי ובאמת גם חוץ לתחום אסור דלא כב"ח דכ' במרחץ חוץ לתחום מותר, ובבנין בית ושדה אין שם ישראל נקרא עליו כ"כ בזה מצינו חילוק בין חוץ לתוך התחום ומשו"ה לא נזכר בש"ס ופוסקים החילוק בין חוץ לתוך התחום במרחץ אלו דבריו ז"ל והנה מלבד שדוחק לחלק בין שמו עליו דמרחץ לדבית ושדה, כ"ש בבונה כותל בביתו וחצירו שכ' הרמב"ם שכבר נקרא שם ישראל עליו מאז, גם קשה הו"ל לרמב"ם לחלק בין מרחץ לבית ושדה לענין חוץ לתחום, וי"ל משום שלא נזכר בש"ס מפורש חילוק זה לכן לא כ' כדרכו אלא דקשיא לי הא מתני' דע"ז בכל מקום לא ישכיר לו מרחצו וכן רשב"ג דאמר לא ישכיר אדם מרחצו משמע דליכא חילוק בין חוץ לתוך התחום, ועכ"פ י"ל מדסתמא קאמר דאפי' חוץ לתחום אסור, ולשיטת הרמב"ם ולפי מ"ש בס' ת"ש מרחץ שאני א"כ מאי קדייק הש"ס ומקשה מרשב"ג דוקא מרחץ אבל שדה שרי, י"ל לכן נקיט מרחץ דקמ"ל דאפי' חוץ לתחום אסור אע"ג שאין לחוש במרחץ משום חוה"מ מ"מ אסור משום מ"ע דנכרי בשבת ויו"ט, אבל בשדה מותר חוץ לתחום באופן שמשכירו לזמן שאין חוה"מ בתוכו ולזמן שיש חוה"מ בתוכו פשיטא שאין חילוק בין חוץ לתוך התחום, אבל במרחץ איכא רבותא וצ"ע: והנלפע"ד בכוונת פי' המשניות ולהסיר מעליו כל קושיות הנ"ל הוא, די"ל שהביאו להרמב"ם לומר דיש במרחץ משום מ"ע וחה"ש דנכרי משום דקשיא ליה קושית המג"א הא אין ישראלים רוחצים בשבת, ומ"ש המג"א דנראה שהעשן יוצא לא נ"ל לרמב"ם לכן התחכם לומר שיש חה"ש דנכרים הרוחצים ומספרים זה לזה, ונ"ל דאין חה"ש לגבי נכרי דיאמרו דלא משמרי ישראל שבתא בשביל זה, דגם בדידהו איכא טובא דמחללי יום חגם כפלי כפלים, אלא שמלתא דמתעבדא בפרהסיא הם מוחים בכל תוקף ועוז ומענשים ע"ז וכשיודע להם שישראל זה מחלל שבת בפרהסיא כדי להרויח, יאמרו שמחללים שבת בפרהסיא באין מוחה והותרה הרצועה לגמרי וזה חה"ש גדול כנ"ל בכוונתו, והא"ש כי כ"ז במקום שיש קבוץ עם בני ישראל במקום ההוא, או תוך התחום דשכיחי ישראל בשבת והולכים ומטיילים שם ורבים מישראל רואים ושותקים ש"מ דניחא להו והותר הדבר, אבל חוץ לתחו' שאין שם ישראלים אחרים בשבת ולא שכיחי ליכא חה"ש אצל הנכרים כי אולי לא נגלה הדבר לרבים, והא"ש ג"כ דלא קמ"ל במתני' וברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי כמו דקתני בברייתא דירושלמי שמביאי' התוס' דמחלק בין תוך לחוץ לעיר דבמרחץ ליכא רבותא דחוץ לתחום מותר כיון דליכא רק משום מ"ע דנכרים וחוץ לתחום דליכא רבים ישראלים פשיטא דליכא חה"ש דנכרים אבל בבנין בית דאיכא משום מ"ע דישראל הו"א לחוש לאורחים כקושי' מג"א קמ"ל דלא חיישינן דלא שכיח שיתארח ישראל בשבת למקום שאין ישראל דר שם והוצרך שמואל להשמיענו כ"ז וכן בברייתא בירושלמי כנ"ל נכון וקרובים דברינו למרכז האמת בכונת הפי' משניות בעזה"י: שוב ראיתי במכתב פר"מ נ"י שהרגיש מדסתם רשב"ג ואמר לא ישכיר אדם מרחצו משמע אפי' חוץ לתחום ומ"ש להביא ראיה מזה דבמרחץ קבולת מדינא אסור אין לו מובן הא באמת הוא משכירו וליכא רק מ"ע שלא ידעו שהשכירו ויאמרו שכיר יום הוא אבל חוץ לתחום שרי: ולדידי נראה ליישב עוד מלבד מ"ש לעיל עפ"י הרמב"ם דבאמת הרגיש הב"ח למה חוץ לתחום שרי הא כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, ותי' כיון דדרבנן הוא לא חיישינן כ"כ אפי' בח"ח ועיי' בטו"ז סס"י רמ"ג וי"ל כיון דאיכא תנאי דלא חיישי בח"ח למ"ע ואנן קיי"ל להחמיר לא מחמרינן רק בדאורייתא אבל לא בדרבנן כיון דאיכא מאן דלא חייש כלל למ"ע בח"ח, אבל האי תנא דחייש למ"ע בח"ח אפי' בדרבנן חושש וי"ל דרשב"ג הכי ס"ל, עוד נ"ל דצ"ל לפום רהיטא ניחוש למאן דעירב ויצא חוץ לתחום וכבר הרגיש בזה בס' תוס' שבת וכ' דצ"ל דל"ש כ"כ כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה, אלו דבריו, ועיי' מג"א סי' תט"ו בשם ב"י דמערב ברגליו אפי' לדבר הרשות והיא שיטת הרשב"א שבב"י, וצ"ל דגם זה ל"ש מי שיערב ברגליו וישב כל ביה"ש שם, וי"ל רשב"ג ס"ל כמ"ד מערבין לדבר הרשות עיי' עירובין ל"א דלרבא תנאי היא, או ס"ל כר"מ במתני' מ"ט ע"ב דעיקר עירוב בפת ולדידי' מערבין בפת ואפי' לדבר הרשות כמו לדידן דעיקר עירוב ברגל דמערבין אפי' לדבר הרשות ועיי' זה בתוס' שבת סי' תט"ו, וי"ל דרשב"ג כר"מ ס"ל דעיקר עירוב בפת ומערב אפי' לדבר הרשות ושכיח הנחת עירוב בפת ולכן גם חוץ לתחום אסור, ומתני' א"ש יותר דסתמא ר"מ ושכיח לערב אבל להלכתא דקיי"ל דעיקר עירוב ברגל וזה ל"ש שישב שם כל ביה"ש, ובפת אין מערבין אלא לדבר מצוה ול"ש מי שיוצא ע"י עירוב חוץ לתחום ולכן מותר ועיי' היטב, וה' הטוב ייטיב לנו ולכל עמו, לחזות בנועמו הכ"ד הטרוד מאוד כותב בחפזון רב אוה"נ הדוש"ת. פ"ב כאור בקר ליום ה' ב' מ"ח תרכ"ז לפ"ק: ה' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מה ה' ישפות שלום למע"כ ידי"נ חביבי הרבני המופלג בתורה ויראת ה' טהורה, מורג חרוץ מלא ברכת ה', הקצין הנכבד כש"ת מו"ה משה שענפעלד נ"י לאוי"ט אבן פנה בשבת תחכמוני בק"ק נייטרא יע"א: יקרתו קבלתי שבוע זו, והיום פניתי מעט רגע לשום עין על דבריו הנעימים לנו ולהפיס דעתו על קושייתו על מתני' אבות פ"ה עשרה דברים נבראו בע"ש בי"הש, והוקשה לו מש"ס ר"פ ב"מ, בי"הש ספק יום ספק לילה תפשוט מעשרה דברי' שנבראו בי"הש והא מקרא מלא הוא וביום השביעי שבת וינפש, ולא נחה דעתו במ"ש התויו"ט כי עשרה דברי' אלו לא נבראו אלא עלו במחשבה וברצונו ית"ש על העתיד להיות כן כ"א בשעה הצריכה לכך. אעתיק למעלתו נ"י מ"ש הגאון קדוש ה' מהר"א ווילנא זצ"ל בביאורו על פרקי אבות וז"ל הטהור עשרה דברים נבראו וכו' כמ"ש ואין כל חדש וכו' ונאמר וישב הים וכו' לאיתנו ואמרו לתנאו, והכל היה בין השמשות כמ"ש ויכל אלקים ביום השביעי, והקשו והא נאמר וישבות ביום השביעי אלא בי"הש, ואמרו אדם שאינו יודע וכו' וז"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, ר"ל לאח"ז לעשותם עכשיו ברא בכניסת השבת עכ"ל ממש וכן הוא ברש"י במקומו והוא ממדרש רבה פ' בראשית עי"ש: ובחי' אגדה אמרתי מ"ש רש"י מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה והענין צריך ביאור איך שייך ויכל על מנוחה, ונ"ל ע"פי מה דאיתא במדרש תכלית הימים יום השבת, כי כ"י השבוע אדם טרוד בטרדת עו"הז על המחיה ועל הכלכלה, ויום השבת יום מנוח ואסור במלאכה, אז ימצא מרגוע לנפשו לקדש ולהכין עצמו שכולו שבת, וכן איתא במדרש כשנכנסו לארץ אמרה תורה זה פונה לכרמו וכו' אמר הקב"ה ביום השבת יעסקו בתורה וזהו כוונת המדרש מה היה העולם חסר מנוחה דעד שלא היה יום מנוח מיוחד לנוח בו לא היה תכלית לכל נברא לצרכי האדם, והאדם עצמו לא היה יכול לבוא אל תכליתו וכשבא שבת באה מנוחה אז כלתה ונגמרה המלאכה שהשיגה הבריאה תכליתה כאלו אזי כלתה והיינו ויכל אלקי' ביום השביעי, עם יום השביעי מלאכתו אשר עשה מ"ט משום וישבות ביום השביעי וכו' בזה ששבת מכל מלאכתו ביום הזה ויברך אותו ויקדש אותו שלא לעשות בו שום מלאכה, כלתה מלאכתו, ויש לפרש סיפא דקרא, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות ורבו הפירושי' בזה, ונ"ל דאלו היה הבריאה ע"ד שלא יצטרך אדם לעשות דבר לחרוש, לזרוע ולקצור כמו שהי' כשהיו ישראל במדבר היו כל הימים ימי שביתה ומנוחה לקדש עתותיו לה' להתבונן על תכלית האמיתי, לא היה יום זה מקודש ומבורך מכל הימים, כי אז ימצא מנוח מטרדות והבלי עוה"ז להשלים נפשו לה' ולקדש עצמו ולכן ברכו ה' ויקדשהו, והיינו ויברך אלקים אותו וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות שיהיו ב"א עושים ולא ישבו בטל כנ"ל וי"ל ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם היינו דבמדבר לא היו צריכי' ליום השבת כי כל ימיהם שבת לקדש ולטהר אבל ישמרוהו מיד כדי לעשות את השבת לדורותם כשיהיה זה פונה לכרמו וכו' אבל במדבר אלו נתן לנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו והבן: ועד"ז יובנו דברי חז"ל בש"ס שבת כל האומר ויכולו בע"ש כאלו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית דתכלית הימים יום השבת, כי הוא יום מנוח והאדם פנוי בו לקדש ולטהר עצמו להוסיף דעה והשכל בתורה, ובמדרש הקהל עשה לך קהלות גדולות ביום השבת והיה דורש לפניהם הלכות שבת והלכות חג כדי שילמדו ממך דורות הבאים ללמוד עמהם האסור והמותר, וצ"ל תחלה אמר ודורש לפניהם הלכות שבת והלכות החג ומסיים כדי שילמדו ממך וכו' ללמוד האסור והמותר דכולל כל התורה, וגם מהו כדי שילמדו ממך דורות הבאים, הא משה לדורו