כתב סופר אורח חיים צ

בקבילת ל"ש זה כמובן לכן תמהתי על המחבר דשבק' להך רבותא דקמ"ל הרמב"ם במקומה עומדת: נחזור לדברינו דלא מצינו היתר ע"י פרסום אלא כשמשכירו שנה אחר שנה לדעת הב"י או לשנים הרבה לפי' מהרי"א שבב"י, אבל לעשות פרסום ע"י שעושה כן בפני ערכאות לא שמענו, והאי דסי' רמ"ו שיעשה כן בפני הערכאות יש ב' טעמים בב"י, א' כדי שלא יכחיש בו הנכרי ועוד כדי לפרסומי מלתא, ומלשון המחבר ליכא למשמע מאיזה טעם יעשה כן בפני הערכאות ומג"א כ' משום פרסום, נראה לו עיקר טעם ב', ולא ידעתי מנ"ל, ומשם אין ראי' דיש לסמוך על פרסום כזה, דשם כמה פוסקים איכא דס"ל דא"צ לעשות בפני ערכאות דסגי בהפקר בפני עצמו או בפני ג' דליכא מ"ע כ"כ בבהמת ישראל דלא ידוע כ"כ דבהמת ישראל היא ודמיא לדבר תלוש דליכא היכר, וגם משום פסידא מקילים בזה, ומאן דאמר שיעשה בפני ערכאות הוא מהיות טוב יעשה כל תצדקאי לעשות פרסום כל האפשר, אבל במחובר דאיכא מ"ע גמור ואסור מה"ד משום מ"ע בוודאי לא מהני פרסום כזה וכי כ"ע יודעים הנעשה בערכאות ואיך ובאיזה אופן נעשה, ועיין קידושין פ' ע"א דלא סגי בהכרזת ב"ד ברבים בקבוץ ישראל דאיכא טובא דלא שמעו ולא ידעו דבר זה, ומ"ש תוס' שבת בקונה בית היכא דנעשה בערכאות מתפרסם מיד ומביא ראי' מסי' רמ"ו, הוא כ' כן לחומרא דאיכא פרסום יותר משוכר או קונה שלא בפני ערכאות ור"כ גאון אינו מתיר רק בקונה בינו לבינו ואין איש יודע כ"ז שלא ישב בה שקנהו, אבל בקונה לפני ערכאות איכא פרסום דיש ויש דשמעו וידעו וחיישי' למ"ע משום פרסום כזה, ומביא ראי' מסי' רמ"ו דאיכא פרסום קצת ע"י ערכאות ועושים כן מהיות טוב לעשות פרסום כל האפשר וה"ה דיש להחמיר יותר בעושה ע"י ערכאות מאלו נעשה שלא בפניהם דאיירי ביה ר"כ גאון, אבל לסמוך להקל ע"י פרסום כזה ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא אמרו אדם מעולם: ומ"ש בח"ס לעשות פרסום ע"י שיעשה בקבולת לפני ערכאות, הלא נזהר ונשמר במתק לשונו הזהב שכ' טוט אסר וטוט שרי היינו כיון שלא נתודע דבשלו הם עושים אלא ע"י ערכאות ותברא בצידו ע"י ערכאות מתפרסם ג"כ ששכר בקבולת, וע"י פרסום בערכאו' אתה בא לאוסרו, ע"י פרסום במשקל כזה ע"י קבולת לפני ערכאות תבוא להתיר לו, אבל להתיר קבולת בנין בית או שדה ואריסות במרחץ שנקרא שמו עליו וידוע לכל, ע"י פרסום שעושה באריסות וקבולת בפני ערכאות לא עלה על דעתו הקדושה מעולם, וכן נראה דעתו הקדושה דעת תורה בסוף סי' ס' ד"ה אבל הנלפע"ד וכו' דכ' דגם על הכרזה בבהכנ"ס לא רצה לסמוך משום דיש דשמע בהא וכו' אם לא דאיכא פרסום בלא"ה, וקו"ח הדברים אם לא סמכינן על הכרזה בבהכנ"ס שמכריזים בקבוץ עם ה' דמגיע הדבר להם וחיישינן משום דאיכא דשמע בהא ולא אמרינן חברא חברא אית ליה ויספרו הדברים קו"ח דלא ס"ל לאבא לסמוך על פרסום בפני ערכאות: ונ"ש דגם על מ"ש טוט אסר וטוט שרי לא הי' סומך רק לסניף בעלמא, דיש לפקפק לפי הנראה שם כבר חכר מהשר לפני ערכאות והישראל רוצה לשכור פועלים בקבלנות אין לסמוך ע"י שיעשה בפני ערכאות לומר כעין דקלא מבטל קלא, כן מבטל קלא דפרסום שני חשש מ"ע שהוא ע"י הפרסום שחכר, דאיכא דשמע מהנעשה בערכאות חכירת השדות ולא שמע משכירת הפועלים בקבולת שאח"כ כלל, ועוד דיש לחלק בחלוקא רבא בין פרסום דקונה בית בפני ערכאות שכ' התוס' שבת, לקבולת הנעשה בפני ערכאות דקנין בית הוא דבר וענין הראוי להיות בערכאות, שיוצא מרשות בעלים ראשונים ונכנס לרשות קונה זה ונכתב ונחתם בפנקסאות גרונדביכער שלהם ועי"ז נתחזקה המכירה לעדי עד ונקרא על שמו, אבל בקבולת הנעשה לפניהם גם אם רגילים לעשות כל הענינים בפניהם, אבל אין זה ענין שידובר בו ויפורסם דאין תועלת וענין חדש עי"ז עד שידובר ויסופר ממנו, לכן לא שייך כאן לומר טוט אסר וטוט שרי דמעשה החכירה או קנין מתפרסם ע"י ערכאות אבל שכירה בקבולת לא מתפרסם, והחלוק מובן, לכן נ"ל דלא סמך לבו הטהור של אבא מאוה"ג זצ"ל אלא לעשות סניף למ"ש תחילה הלא איכא כמה מראשונים דס"ל דקבולת בשדה שרי דאמרי לאריסותי' עביד, ואין זה סותר למ"ש בסי' קי"ג שעמד בסתירה זו פר"מ נ"י דסמנא מלתא היא אז כשכתב התשובה סי' נ"ז והיא מוקדמת הרבה שנים לזמן שכ' התשובה סי' קי"ג, ובזמן שכ' סי' נ"ז הי' נהוג באריסות ולכמה שיטו' גם קבולת מותר דיתלו באריסות הגם דמחבר נקיט שיטת הרמב"ם ודעימי', בצירוף שיטת ר"כ גאון דשכר והשכיר מותר, אלא דחש למ"ש התוס' שבת דכל שנעשה בפני ערכאות איכא חשש יותר דנתפרסם קצת, נגד זה שקל במאזני שכלו דיעשה פרסום קצת ע"י שיעשה הקבולת בפני הערכאות וחזי' קולא זו לצרופי לשיטות הסוברים דכל דשכיח אריסות גם קבולת מותר כנלפע"ד לקיים מילי דאבוהון רבן של ישראל זצ"ל: וכ"ז בימים ההם שהיו רגילים באריסות ולכמה שיטות מותר בקבולת ואנו מחמירים דקבולת אסור יש לצרף להקל ע"י פרסום כזה אבל בזמן הזה דלא שכיח אריסא כלל, והיכא דרגילי בשכירי יום לכ"ע אסור בקבולת בוודאי אין להקל לסמוך מפני שנעשה בערכאות, אע"ג דנדון שלנו עדיף מנדון של הח"ס סי' נ"ז דמע"כ נ"י עשה הכל בפעם אחד לפני ערכאות שכירת השדות וכרמים ופועלים, וליכא למיחש דאיכא דידע בהך מעשה דשכירת שדות ולא שמע בקבלנותא דפועלים כמו בנדון שבח"ס, מ"מ לא נ"ל לסמוך ע"ז מטעמא דכתיבנא דאין בזה פרסום כ"כ שיהי' כמו פרסום ע"י שמשכירו שנה אחר שנה או לשנים הרבה: חוץ אם רגילים בקבלנות דס"ל למחבר כל דרגילי לא חיישינן עוד ונ"ל אפי' לא רגילי אינשי בקבולת היינו מי שיש לו שדה וכרם עושה ע"י פועלים שכירי יום, אבל שדות וכרמים של השררה ידוע שכל מי ששוכר וחוכר שדות וכרמים כאלו גם משרתיו הכפריים מושכרים עמהם והעומדים עליהם והנוגשים הכל בכלל, ורובם ככולם כך, וכך הם ענינים של השררות בשלהם והוי כרגילי ויותר אלא שכ' דאפשר כ"ע מודים כה"ג לחשש טועים בדמיון דנדמה להם כשכיר יום ולא ההמונים יחכמו שדומה ממש למקבלי קבולת, בכ"ז אע"ג שיש לצדד להחמיר מה"ט, מ"מ כיון דמילי דרבנן הוא ומשום מ"ע לבד שהקילו טובא במקום פסידא כמו בצנור שעלה בו קשקשים בש"ס כתובות ס' ע"א ועיי' ר"ן פ"ק דביצה גבי אין מוליכין את הסולם, ובצירוף דאיכא פרסום קצת בטח לבי להתיר דבר זה לפע"ד: וכ"ז אני אומר להלכה, אבל למעשה אני אומר ועושה פר"מ נ"י ומע"כ אחיו הצדיק הרבני הקצין מו"ה יהושע נ"י כמטרה לחץ, חצים ובלסטראות, אשר יורו המורים סוררים ומעוררים מטילי מום בקדשים, מורידים ולא מעלים באמרם גם בארזים נטועים באהלי תורה ויראת אל כל היום נפלה שלהבת תאות ממון לחלל שבתות ואף כי יודעים בנפשם שעפ"י הוראת חכמים עפ"י סופרים וספרים המה עושים, לא ימנעו מלומר אלה הדברים לחלל כבודם, ולהיות להם לכסות עינים בחלול שבתות ויו"ט ויאמרו הפרושים התירו הדבר לעצמם מפני שקשה להם לאפרושי מפרשת הכסף ויהי' פר"מ ני' גרמא שיעשו בזדון ובשאט נפשם, ונ"ל שזהו שאמרו ז"ל והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות, שאם גם הם שוגגים ילמדו אחרים מהם ולא ידונו אותם לזכות כי שוגגים הם ויעשו גם הם בזדון לכן נחשב לת"ח שגגות כזדונות של ע"ה, ונ"ל שזהו טעמא של אמוראי בספ"ק דמ"ק שלא נכנסו לבית שנבנה בקבולת בהיתר ולחד תי' שם אדם חשוב שאני, היינו דהפריזו על המדה מפני אחרים שיאמרו דבאיסור נעשה וימירו כבודם לכלימה וילמדו מהם קו"ח, לכן צריך הרחקה יתירה, והתם שהי' היתר פשוט חששו, כ"ש כשאין ההיתר פשוט כ"כ ועיי' ח"ס סס"י ע"ט פירוש נאה על תפלת ופרנסתינו בהיתר ולא באיסור, וי"ל עוד בנחת ולא בצער דלפעמים מתירים משום הפסד מרובה או לעני, ולכן מתפללים שלא יהי' נדנוד איסור שיהי' בנחת ולא בצער, לכן נא עשו כל האפשר שינוחו הפועלים בש"ק ויו"ט. ושמעם הטוב יעמוד לדור דורים, ויתהללו בשערים דגנם ותירושם ירבה ויזכו לנחלה בלי מצרים וישתו יינות המשומרים הכ"ד אוה"נ דוש"ת חותם בברכה. פ"ב יום ה' ב' דר"ח אלול תרח"י לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מג שלו' וישע רב, לרב טב ה"ה מע"כ תלמידי י"נ הרב המופלג חרוץ בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה וואלף ברייער נ"י אבדק"ק ראק"ד יע"א: מכתבו קבלתי ומנעני חסרון טוב מזגי לעיי' בשאלתו, והנה עתה באתי להשיב בקוצר אומר ע"ד ב' אחים ששכרו מנכרי בית אופה שלו לאפות לחם למכור וגם לאפות להמביאים בצק שלהם והבית הוא ברחוב הנכרים, ואין השוכרים דרים בו רק נכרי הפועל ובעת ששכרו את הנכרי האופה (געזעלל) התנו עמו מיד אם יביאו נכרים בצקם לאפות בשבת רשות נתונה לו להסיק התנור מעצים שלו וכל הריוח שלו, ונקבו לו שכרו זהב א' לשבוע וכל מזונותיו עלייהו רמיא בשכרו, ומע"כ תלמידי שיחי' הראה פנים מסבירות להלכה דעפ"י עיקר הדין מותר, דנכרי זה אינו עושה כפועל בשבת אלא בדנפשי' הוא דעביד כשוכר, שזה בכלל שכרו שברשותו להסיק התנור בשביל טרחתו בחול במעשה האפייה מצורף למה שמקבל שכרו זהב א' ומזונותיו ומה שמסיק התנור כל השבוע הוא בדמים שמקבל וגם עבור מה שאופה לעצמו והוי שכר שבת בהבלעה וכמ"ש מג"א סי' רמ"ה בכוונת הר"ר אלחנן שבתוס' ע"ז ובהג"א והאריך בזה ופשוט שבנדון שלנו מותר אפי' לדעת מג"א דגם בכל התנור של ישראל בעי התנה עמו תחלה דוקא בגבה