כתב סופר אורח חיים פט

דדומה לקבולת בנין, או באופן אחר אם רגילים לעשות בשדות שלהם בקבולת ממש הגם דבכל המקומות לא נהיגי כן מותר וליכא חשש מ"ע כלל: מ"מ בנדון שלפנינו יש לפקפק אפשר גם רוב ראשונים דס"ל דל"ח לרואים וטועים בדמיונם לדמות קבלנות לשכירי יום היינו בקבולת דעלמא דשדה או דבית, אבל בנדון שלנו דמיא קצת יותר לשכירי יום כיון שלוחצים הפועלי' ע"י נוגשים שיעשו מלאכתם בשבת הגם שכתבנו דמעיקר הדין עותר, מ"מ בהשקפה ראשונה לא היה נראה לנו כ"כ פשוט דהוא כמקבלי קבולת לעשות כרצונם אפשר לכ"ע איכא מ"ע דרואים שלא יהיה נראה להם כקבולת וכאריסות אלא כשכירי יום של ישראל ורבים אשר יטעו בזה ולא ידייקו כ"כ דדומה ממש, ולכן לא נ"ל לסמוך לדמות נדון שלנו לקבולת היכא דשכיח ורגיל דהכריע המחבר כשיטות הנך פוסקים דלא חיישינן לטעות הרואים דאפשר בנדון שלנו לא מכרעת ליה מלתא למחבר להקל דאפשר כ"ע מודים בזה: ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני לפתוח פתחא דהתירא דהב"י סס"י רמ"ג מביא בשם ר"נ גאון מי שקנה מרחץ או פורנא ולא ישב בה ומשכירה מותר דלא נקרא שמו עליו, ובשו"ע השמיט דין זה, ורמ"א כ' אם שכר מנכרי וחזר ומשכירו מותר דלא נקרא שמו עליו, והקשה המג"א למה כ' שכר הא אפי' קנה מותר, וכ' דבאו"ז כ' שכר משמע קנה לא ופסק כוותיה ולא כרב נטרנאי, ונ"ל לעשות סמוכים לדין הנ"ל ממתני' וברייתא דספ"ק דע"ז דקתני במתני' ובכ"מ לא ישכיר לו מרחץ מפני שנקראת על שמו, ומתני' שם איירי בשלו דוקא דאם שכר בית מנכרי ליכא למגזר משום מכירה דהא אינה שלו ואינו יכול למכור לנכרי, וגם בית דירה דאסור במתני' משום שמכניס הנכרי ע"ז בתוכו ליכא איסור כשמושכר לישראל דלאו דיליה הוא, ואפילו לשיטת הר"א שבהג"א במתני' דאם ישראל שוכר אסור לישראל להניח ע"ז בתוכו דשכירות קנה קצת, נ"ל דמותר להשכיר לנכרי לפימ"ש הרא"ש דנכרי המניח בבית ישראל רק מדרבנן, וא"כ י"ל דוקא בשל ישראל ממש, ועוד הרי כ' מג"א ס' רמ"ו ס"ק ח' דאם חוזר ומשכירו שרי ממ"נ וע"כ דלא איירי מתני' רק בשל ישראל עצמו ועיי', א"כ הא דקתני במתני' ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ היינו מרחץ שלו משום דנקראת על שמו, אבל מרחץ ששכור הוא לו מותר, וכן משמע לשון הברייתא דרשב"ג לא ישכיר אדם מרחצו, מדאמר מרחצו, ולא אמר לא ישכיר מרחץ לנכרי דנכלל גם מרחץ שאינה שלו רק שמושכר בידו מנכרי, ש"מ דמרחצו דוקא קאמר, אבל כל שאינו שלו מותר, ומתניתין לא דייק ותני מרחצו דסמכה דנדע זאת מדסמך לו לענין מכירת ושכירת בית ושדה ובית לדירה דבשלו דוקא אסור וגם ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ בשלו דוקא קאי, וכן יש למשמע מברייתא דרשב"ג דקא' לא ישכיר שדהו לכותי, ולא אמר לא ישכיר שדה לכותי וקדייק ואמר שדהו, דוקא כשהוא שלו דנקרא שמו עליו, אע"ג דבכותי גם משום ל"ע איכא, וזה גם בשדה השכורה לו שייך ואסור להשכירו לכותי משום לפ"ע, מ"מ נקיט שדהו דוקא משום דחדא משום לפ"ע ועוד קאמר משום דנקראת על שמו, וזה ל"ש רק בשדהו לכן נקיט שדהו דאיכא תרתי, ויש להקשות קצת לפ"ז מה לו לומר ועוד משום דנקרא שמו עליו דאינו אלא בשדהו ולא בשדה השכורה לו וטעם הראשון משום לפ"ע איכא אפילו בשכורה לו ואיך מוסיף טעם ומגרע שאינו בכ"מ, אלא דבלא"ה צ"ל מאחר דאיכ' איסור דאוריית' משום לפ"ע איך מוסיף וגורע טעם משום איסור דרבנן, וכ' הריטב"א דרוב כותים צייתי ואם יקרה אחד שהוא מן המיעוט לא איכפת לן כיון ששכר לו והתנה עמו ורוב צייתי אלא דאיכא משום דנקרא שמו עליו כשיהיה מן המיעוט, והמקשה היה סבור דרוב לא צייתי ומתרץ דרוב צייתי והיינו חדא אם ידוע דלא צייתי איכא משום לפ"ע, ואפילו סתמא דרוב צייתי איכא משום דנקרא שמו עליו עיי' בו, ולפ"ז א"ש דברינו ועיי': מכ"ז איכא ראי' לדין זה דאם שכר מנכרי מותר להשכיר דליכא משום מ"ע, וי"ל אפשר ה"ה קנה ממנו ולא ישב בה, אלא דמיניה וביה נשמע דקנה כל שהוא שלו הגם שלא ישב בה אסור דהא מרחץ במתני' דומיא דבית ושדה דאיירי תחלה והא שם אסור כשהוא שלו אע"ג שלא ישב בה דאסור למכור לנכרי משום לא תחנם ובא"י אסור ג"כ להשכיר לו שמא ימכור לו וה"ה שלא להשכיר לו לדירה בכ"מ שיכניס ע"ז בתוכו בשלו בשל ישראל ממש, ובכ"ז אין חילוק בין ישב ללא ישב בה, וע"ז קאי לא ישכיר מרחץ היינו בשלו ממש אפי' לא ישב בה והיא ראי' מכרחת, וכן יש למשמע מברייתא דרשב"ג דאמר מרחצו, דוקא מרחצו אבל כשמושכר לו שרי, משמע כל שהוא מרחצו אסור אפי' לא ישב בה והוא כשיטת האו"ז דוקא שכרו ודלא כר"נ גאון וקשה עליו מכל הנ"ל וצל"ע: והנה הרמ"א לא כ' דוקא בלא ישב בה והטו"ז כ' שכוונתו שלא ישב בה וכן ס"ל למג"א ובאליה רבה כ לאמור בשכר אפי' ישב בה לא נקרא שמו עליו והיינו דרמ"א אבל בקנה בעי דוקא לא ישב בה, דכשישב בה נקרא שמו עליו ומיישב בזה קושית המג"א, והנה ביישוב קו' מג"א לא הועיל כלום דעדי' קשה למה לא מביא דינו של ר"נ גאון דאם קנה ולא ישב בה דמותר וכן השיג על"ו בפרמ"ג, אבל מ"מ נ"ל נכון לדינא מ"ש דבשכר אפי' ישב בה ולא מטעמיה, אלא אמינא מלתא בטעמא לשבח, דבשכר אפי' ישב בה, או אפי' שכרו לשנים הרבה דסמכינן לקולא דנתפרסם שהשכירו לנכרי, ה"ה איפכא אם שכרו ישראל מנכרי לשנים הרבה אפי' לא ישב בה ידוע לכל כי שכרו מנכרי ונקרא על שמו היינו בוודאי לא נעקר שם בעלים ראשונים נכרים מעליו, אלא שנקרא על שם הישראל ששכרו וכ"ש כשישב בה, ומ"מ שרי להשכירו לנכרי אחר כיון שנתפרסם שישראל שכרו מבעליו נכרי ידוע לכל שמרחץ זה עומד להשכיר מבעליו לישראל, כמו כן יתלו בשכירות שחזר הישראל והשכירו לנכרי שיושב בתוכו הגם שאין רגילות בשכירות מ"מ הלא מרחץ זה עומד לכך כנ"ל, אבל בקנה ישראל ס"ל לר"נ גאון דבעי לא ישב בה דלא נקרא שמו עליו, אבל ישב בה נקראת על שמו של ישראל ואיכא משום מ"ע כיון שאין מרחץ זה עומד להשכיר יותר משאר מרחצאות והאו"ז ס"ל אפי' לא ישב בה אסור במכירה, ורמ"א נקיט להלכתא כאו"ז דוקא שכר, ואפי' שכרו לשנים הרבה וגם ישב בה, וא"ש סתימות הרמ"א שלא התנה דוקא שלא ישב בה, ומ"ש מפני שאין שם ישראל נקרא עליו, היינו שלא נקרא שם ישראל עליו שהוא שלו אלא שהוא של נכרי והוא שכר ממנו לכן משום מ"ע אפי' ישב בה ליכא, וא"ש נכון מאוד לפע"ד עפ"ז הי' נ"ל לצדד להקל בנדון שלפנינו שפר"מ נ"י שכר השדות לכמה שנים ושמו עליו ששכרם יתלו שחזר והשכירו לנכרי כיון ששדות אלו דרכם להשכיר' ויתלו כי בהיתר עשה וליכא מ"ע, ומעיקר הדין מותר דדמיא לקבולת כמ"ש, ומשום מ"ע ליכא דיתלו שהשכירם לנכרי: שבתי וראיתי כי טעות הוא בידי, ל"מ לשיטת הרמב"ם ודעימי' דשדה הגם דעומד לשכירות ואריסות אסור בקבולת דלא יתלו באריסות כיון דבאמת לא כן הוא ויתברר להם שאינו נוטל פירות, לפ"ז גם במרחץ ששכר וחזר ונתן בקבולת אסור כיון שהאמת שלא השכירו ולא יתלו שהשכירו כי יודע להם שהישראל לוקח פירות מעות הנושרים, ואפי' לדס"ל דשדה מותר בקבלנות אפשר בנדון שלנו כ"ע מודים דלא יתלו בשכירות דלא שכיח, די"ל טעם שיטות הסוברים דשדה מותר בקבולת אע"ג דלא שכיח בקבולת דיתלו בשכיח דלאריסות הוא ולא חיישי כיון שאינו נוטל פירות שיקרה מקרה שיראו אחרים דבר זה ויהיו חושדים אותו כ"כ האי לא חיישינן, וגם אפשר שיתלו בקבולת אע"ג דלא שכיח, אבל בנדון שלנו גרע טפי דכל השנה הישראל עוסק ובא בשדות וכרמים השכורים לו ומאסף כל הפירות הביתה, בוצר הענבים ומתעסק בקצירה בצירה ודישה ועומד על הפועלים כ"י החול ומאסף לגורנו, וכל עין רואה מבין ויודע שלא השכיר השדות וכרמים לנכרי אחר ובשלו הוא עוסק ואין מקום לתלות בהיתר שכירות וכ"ע מודים דאסור בקבולת משום שאין לומר שיתלו באריסות או בשכירות ואפי' היכא דשכיחי ורגילי בקבלנות יש להחמיר בנדון שלנו מטעמא דכתיבנא כבר לעיל: ואבוא אל דברי מע"כ נ"י שהוציא לעצמו כחא דהתירא ע"י שעשה הכל בפני ערכאות דאיכא פרסומא מלתא דפועלים ולא שכירי יום אינהי וסמך לבו על הח"ס או"ח סי' נ"ז ושם נאמר אם עושה בקבולת בערכאות שרי, עפמ"ש תוס' שבת סי' רמ"ג בקנה בית שמו עליו מיד דכל המעלה בערכאות איכא פרסום ומביא ראי' מסי' רמ"ו דיתנה עם הנכרי בפני ערכאות דאיכא פרסום עי"ז והה"נ כשנעשה קבלנות בפני ערכאות טוט אסר וטוט שרי, ומזה דן פר"מ נ"י לנדון שלו שעשה הכל בפני ערכאות יודע לכל כי בקבולת המה עושים אלו דבריו: הנה מאוד אתמה לנפשי אם יהי' די בפרסום כזה שעושה בפני ערכאות למה לא נמצא היתר זה במרחץ וכדומה בסי' רמ"ג ורמ"ד שיעשה ויעלה בערכאות כדי לפרסם הדבר שהשכיר או בקבולת או באריסות, ולא לשתמט מי שיאמר היתר כזה אלא במשכירו שנה אחר שנה או לשנים הרבה דסומכים שנתפרסם הדבר ועיי' רמב"ם הלכו' שבת פ"ז הל' ו' שכ' או לבנות לו חצר וליטע לו כרם לשנה או לשנתים, נ"ל דרצה בזה הגם דלזמן מרובה הוא לא אמרינן שיתפרסם הדבר והרמב"ם לשיטתו דס"ל דקבולת לא מהני משום טועים שידמה להם כשכירי יום כמ"ש בהלכות יו"ט לכן ל"מ גם אם הוא לשנה או לשנים הרבה דאם גם ידעו שהוא בקבולת מ"מ הא איכא חששא שיטעו בדמיונם שאיסורא קעביד דכשכיר יום הוא, ובתשובה א' תמהתי למה השמיט המחבר רבותא דאפי' לשנה ושנתים אסור דאית ביה רבותא כמ"ש, וכעת נ"ל עפמ"ש כאן בטעמא דרמב"ם דאסור משום דאיכא חשש טועים בדמיון כ"ז לרמב"ם לשיטתו אבל המחבר דלא כ' טעם זה דיטעו רק חשש מ"ע שיאמרו שכיר הוא וברגילי בקבולת מותר, הה"נ דשרי היכא דשכרי לשנה או לשנתים, כמו במרחץ אם השכירו לשנים הרבה דמותר, אלא שהב"י מפרש הך דינא דרבינו האי שמשכירו לשנים זאח"ז ולא שהשכירו לשנים הרבה וכן כ' בשו"ע עפ"י פירושו שנים הרבה זאח"ז, ובלא"ה לא דמיא קבולת לשנים למשכירו לשנים הרבה, דשכירות לשנים הרבה מותר משום דהוי כמוכרו לו ואיכא פרסום כמו במי שקונה בית אבל