כתב סופר אורח חיים ט

לאח"ז כשיגדל ויהי' ב"ח דכל יום מצוה בפ"ע הוא לקשור ולהניח תפילין ומעשה הקשירה שעושה עכשיו הוא לריק ולהכי שפיר ממועט מכתיבה וכן חו"ש כשרין לשחיטה משום דאתי' לחיוב כשישתפו ואזי תהי' מעשה הזביחה של עכשיו לתועלת לו שלא יעבור על איסור נבילה כשיאכל אז כנ"ל והיא סברא נכונה וישרה זכה וברורה: ואומר אני לשיטת ר"ת דקטן כשר בעשיי' ציצית דיבוא לכלל חיוב כשיגדל ויהי' אסור לו ללבוש טלית זה בלי ציצית שלא יעבור בעשה ויש בעשיי' זו תועלת להצילו מאיסור לעבור בעשה בלבישת הטלית הזה הגם שאינו מחוייב עכשיו מ"מ איתא במצוה זו שעושה עכשיו לכשיגדל, ולא דמי לוקשרתם וכתבתם דניהי דע"י הכתיבה של עכשיו יהיו לו תפילין מזומנים כדי לקיים המצוה לאח"ז לכשיתחייב במצוה מ"מ הא גם אזי לא יהי' החיוב עליו להניח תפילין אילו ואין כתיבת התפילין של עכשיו מביאו לידי חיוב או לידי הצלת איסור, משא"כ בעשיית טלית והטלת הציצית, לכשיגדל יהי' חיוב עליו שלא ללבוש טלית זה בלי ציצית, וע"י עשיית הציצית של עכשיו הוא יוצא ידי חיובו וניצול מאיסור לכשיגדל כנ"ל נכון ואחרון שכתבנו חביב בעזה"י: תבנא לדינא לפענ"ד קטן כשר לעשות ציצית וכ"ש לאגוד לולב דגם באשה לא אמר ר"ת דפסול אלא לכתחלה לא תעשה כמ"ש, מ"מ יש להחמיר לכתחילה שלא לעשות ציצית ע"י קטן הואיל שכבר הורה זקן המג"א ואלי' רבה דלר"ת קטן כמו אשה דפסולה לעשות ציצית, וגם אפשר לומר שלא יעשם קטן משום חשש דיטעו להכשירו גם לכתיבת סתו"מ, ויש מקום לטעות כיון דאשה פסולה לסת"מ ופסולה נמי בעשיי' ציצית, קרוב לטעות מדכשר קטן לעשיי' ציצית אע"ג דאשה פסולה, כמו כן כשר בכתיבת סת"מ ועיי' כעין זה בר"ן ביצה גבי ספק מוכן, ובע"ז לענין סתם יינם שאסור בהנאה, כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד בוודאי כשר וכולי האי ליכא למגזר שאם נכשיר בקטן בדיעבד יכשירו כתיבתו גם בסתו"מ בדיעבד, או דיאמרו כמו דקטן העושה ציצית כשר בדיעבד כן כשנשים עושות כשר בדיעבד כיון דלכתחלה קטן אין עושה וכן אשה שוב לא שכיח דיעבד דקטן בציצית, וכן כתיבה בדיעבד דסת"מ וגם ל"ש שיעשו נשים ציצית כדי לגזור דיעבד דקטן בציצית משום דיעבד דסתו"מ ודיעבד דאשה בציצית, ועיי' כזה ברא"ש שלהי ע"ז דגזור אב"י אטו ב"י דתבשיל מ"מ מותר כיון דאסור לבשל לכתחלה שוב לא שכיח דיעבד דאב"י לאסור התבשיל בדיעבד משום אב"י עיי"ש והה"נ י"ל כאן וכ"ש הוא דלא שכיח מב' צדדים, וכיון שאינו רק לכתחילה אפי' לשיטת ר"ת בוודאי אין לחוש כשהגיע לי"ג שמא לא הביא סימני' דסמכי' על חזקה דרבא, ואפי' נימא דגם בדרבנן ל"ס על חזקה דרבא דכאן ליכא רק לכתחלה, ועיי' מג"א סי' נ"ג: והנני מוסיף והולך גם לפי שיטת מג"א דלר"ת קטן פסול כמו נשים, הא הב"י כ' כיון דרוב פוסקים ס"ל דכשרות הכי נקטי' ובד"מ כ' דלא ראה נשים עושות ציצית וכ' בהג"ה דלכתחלה לא יעשו וציין על ר"ת והגה"מ דמביא שיטת הר"מ ולטעמא דר"מ בוודאי קטן כשר דלא ממעטי' רק בנות ישראל ולא קטן כמ"ש, וי"ל דלא חיי' הרמ"א לשיטת ר"ת לחוד רק בצירוף שיטת הר"מ וכ"ז בנשים אבל קטן דכשר לר"מ ור"ת יחידאי הוא לא חיישי' לי': והגם דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דקטן יעשה ציצית לכתחלה, מ"מ בטח לבי דכשהגיע לי"ג שנים דא"צ לבודקו אם הביא ב' שערות דסמכי' דהביא, כנלפע"ד להלכה ולמעשה בעזרת אומר ועושה הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' ויחי תרכ"ח לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ב שלום וברכה, מאלקי המערכה, לעורך מערכה, ה"ה בני מחמד לבי הבחור המופלג בת"וי חדת מלא עתיק מורג חרוץ. חתן תמים למעלות רמות מדות טובות מוזהבות כמו"ה יצחק ליב סופר ש"י לאי"ט : קראתי לשבת עונג בקבלת מכתבך, ולקדוש ה' מכובד ושבח ותהלה לאל כאשר ראיתי מתוך שורותיך הנעימים מעשי ידי סופר מהיר ובהיר כי הכל במעמד הטוב חיים ושלום אתכם בעזה"י, גם הטוב תקבל מאתי בריאות גופי, גם נראים סימני ברכה בעסקנו פה בדברים העומדים ברומה של עולם בעזרת אדון העולם, אשר מאתו לא יבצר ממנו דבר לא נעלם, אין מעצר לה' להושיע ברב או במעט רגלי חסידיו ישמור ואשוריהם לא ימעד: והנה עשית מטעמים לאביך כאשר אהב, טעמך לשבח אשר ישבחוהו רבנן חדושי תורה צרי ודבש תחת לשון עטך בענין עשיית ציצית וטו' לשמה דבריך בנויים על אדני שכל באים בסידור נכון, והנני לשעשע אתך במקצת מדבריך אשר עמדת משתומם על שיטת הרמב"ם דבעי טויי' לשמה ול"ב עשיי' לשמה וכ' הב"י דנפקא לרמב"ם מדאצטריך למעט נכרי ש"מ דל"ב עשי' לשמה, וזהו מהיפוך להיפוך משיטת כל הראשונים ומן המושכל דיותר צריך עשיי' לשמה מטויי' לשמה. הטבת לראות דמילתא דתמיה הוא ובעי הסבר ונ"ל דס"ל לרמב"ם דבעשיי' ציצית סתמא לשמה דניכר מתוך המעשה שעושה כי למצוה הוא עושה דאין עשיי' כזו לרשות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל הטוי' סתמא לא לשמה קיימא דאין בטוי' הכירא לשם מצוה ועיי' תוס' גיטין מ"ה ע"ב ד"ה עבוד לשמה בעי דמחלק בין כתיבה י"ל דסתמא לשמה לעיבוד דלאו סתמא לשמה, ועיי' תוספ' מנחות מ"א ע"א שכ' דסתם עשי' ציצית לשמה משו"ה הגם דרב ס"ל לחד לישנא דנכרי כשר מ"מ אפשר דס"ל דבעי' עשיי' לשמה עיי"ש, וס"ל לרמב"ם מדמצריך קרא לפסול נכרי ש"מ דל"ב עשי' לשמה, היינו משום דסגי בסתמא לשמה, וי"ל גם לחד לישנא לרב במנחות דמרבה נכרי מועשו להם לא מוכח דל"ב לשמה כלל וכשמחשב או אומר שלא לשמה כשר אלא דל"ב לפרש לשמה משום דסתמא לשמה מהני, ויש להוסיף הא דמהני סתמא דעשיי' בציצית היינו לאחר דבעי טוי' לשמה וכבר עשה הכנה דרבה וטרח לטוות לשמה כשעושה ציצית מאותן החוטין ותולי' אותן על הבגד סתמא לשמה קיימו ועיי' סוגי' ריש מס' זבחים דמשו"ה קדשים סתמא לשמה, ועיי' טורי אבן ר"ה כ"ח לענין מצ"כ הא דאמר ר"ל לר"י משום שאכל אכילה גסה פושע קרית לי' אע"ג דמצ"כ, פסח שאני שכבר הקדישו ושחטו לשם פסח סתמא דאכילה לשם אכילת מצוה של פסח וכ"ז להלכתא דקיי"ל כשמואל דבעי טוי' לשמה, אבל רב דס"ל דל"ב טוי' לשמה, וממעט נכרי מבני ישראל ש"מ דל"ב לשמה כלל דאין לומר משום דסתמא לשמה דהא לדידי' ל"ב טוי' לשמה וי"ל דצריך קרא למעט נכרי כשטוה ישראל לשמה ונכרי עושה דה"א דכשר משום דסתמא לשמה קמ"ל קרא למעט נכרי וללישנא דמרבי' נכרי הוא באופן שנטוו לשמן, הגם דלרב ל"ב טוי' לשמה מ"מ כשאיקרי שהי' לשמה העשיי' אח"כ סתמא לשמה בכה"ג מיעטה או ריבתה התורה נכרי לרב ועיי': ובמ"ש העלתי במק"א במ"ש תוס' גיטין מ"ה ע"ב ד"ה והא דתני יגנוז דהמ"ל דרשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה, אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדי' ועיי' מהרש"א ומהרמ"ל דלא רצה לומר משום עיבוד שלא לשמה דמפורש ברשב"ג דמשני ברייתא משום כתיבה פסול הגם שמעובד לשמה והא דלא הקשה לרשב"ג מעיבוד על עיבוד דאפשר דהיו מעובדים לשמה, ובכ"ז לא יצאנו מן הדוחק דמ"ש תוס' דאינו מפורש ברשב"ג הא קו"ח הוא כתיבה כדמקשה בפשיטות על רשב"ג מעיבוד על כתיבה גם מ"ש דל"מ לרשב"ג מעיבוד על עיבוד דנכרי עיבוד לשמה זה דוחק ורחוק לומר דידעו שעיבד כל העורות לשמה, ונ"ל עפמ"ש רמב"ן במלחמות בסוכה ט' דעיבוד גוילי' לכתוב עליהן הו"ל כתשמיש לכתב, ומינה דעורות לבתים עדיף הוא דקדושה עצמה היא כמ"ש תוס' במנחות ורמב"ן דש"ין הלמ"מ וקדושה עצמה, לפ"ז לא הי' יוכל להקשות עיבוד דבתים על עיבוד דס"ת דשאני עור של ראש דתפילין עיקר קדושה היא משא"כ עורות דס"ת תשמיש לכתב, ולכן הקשה מעיבוד על כתיבה דוודאי כעיבוד עור לבית הוא וכ"ש הוא וא"ש, וי"ל הא דלא ניחא לש"ס לומר דשאני כתיב' ס"ת דסתמא לשמה כמ"ש תוס' שם דאפשר שכותב ס"ת להתלמד ולאו סתמא לשמה כ"כ, וכ"ז אם לא עיבד העורות לשמה אבל כשכבר עיבד לשמה וטרח ויגע כ"כ י"ל דכתיבה שאח"כ סתמא לשמה ל"מ בישראל אם הזמנה מילתא אסור לכתוב עליו להתלמד אפי' למ"ד הזמנה ל"מ ואפי' נכרי הכותב י"ל דסתמא לשמה כשכותב על עורות שעבדם ישראל ומוכנים לכך לכן ל"א מ"ד יגנוז משום דס"ל כרשב"ג דהא ברייתא קתני ס"ת שכתבו נכרי דנפסל בכתיבה ואיירי שהי' מעובד לשמה, וכה"ג אפשר דס"ל לרשב"ג דסתמא לשמה לכן ל"א דאתי כרשב"ג וא"ש הכל על מכונו, והנה אנן פסקי' דבעי כתיבה דס"ת לשמה הגם דעורות מעובדים לשמה ל"א סתמא לשמה משום דבמעשה הכתיבה ליכא היכר אם כותב לשמה או לא, אבל עשיי' ציצית דאין בו צורך רק למצוה, וגם הטוי' הי' לשמה מסתבר דעשיי' סתמא לשמה וא"ש שיטת הרמב"ם נכון מסברא, ורוב פוסקים דלא ס"ל כרמב"ם צ"ל מדכתיב תעשה לך דבעי עשי' לשמה, דלא כרמב"ם דצ"ל תעשה לך קאי על הטו' לחודורמב"ם הוכרח לומר כן לפמ"ש הב"י דס"ל דב"י ולא נכרי דכ"ע ס"ל הכי ואינו מוכרח כמ"ש הב"י ופשטא דקרא תעשה לך על תלי' הציצית דבעי לשמה וגילתה לנו התורה דאע"ג דסתמא לשמה מ"מ לא מהני אם אינו מפרש או חושב דעושה אותם לשמה : והנה המחבר סי' י"ד כ' דבדיעבד אם לא תלה הציצית בכוונה יש לסמוך על הרמב"ם דל"ב עשיי' לשמה ובסי' י"א לענין טוי' לשמה כ' אם טוה נכרי וישראל עע"ג לרמב"ם פסול ולרא"ש כשר וכ' הרמ"א דנוהגי' שישראל יסייע מעט והוא לפי שיטת הרא"ש בחד טעמא דמהני עע"ג ונלפע"ד ציצית שטוואם נכרי וישראל עע"ג ושוב נעשו שלא לשמה גם בדיעבד פסולי' ואפרש שיחתי, הנה הב"ח סי' י"א וי"ד הרבה להקשות על הרמב"ם מנ"ל דעשי' שלא לשמה כשירה מדאצטריך למעט נכרי הא איכא אופן דע"י נכרי כשר משום לשמה כגון שישראל עע"ג ואצטריך