כתב סופר אורח חיים י

קרא למעט נכרי עיי' בו, ודבריו נפלאו הלא הרמב"ם ס"ל דל"מ עע"ג בשום אופן דאמרי' אדעתא דנפשי' קעביד והרא"ש ודעימי' דס"ל דמהני עע"ג ס"ל באמת דבעי עשיי' לשמה, ובמח"כ גם ריח קושי' אין כאן על הרמב"ם אדרבא מובן היטב ונתבאר הא דלא הוקשה לרא"ש ור"פ דס"ל דבעי עשיי' לשמה מה דאצטריך קרא למעט נכרי והוא משום דס"ל דמהני עע"ג, ואומר לפ"ז לסמוך על הרמב"ם דל"ב עשיי' לשמה מה דנפקא מדאצטריך קרא למעט נכרי וזה אם נקטי' דל"מ עע"ג בנכרי ואם כן ציצית אלו שנטוו ע"י נכרי וישראל עע"ג פסולים משום הטו' ואם נסמוך על הרא"ש דמהני עע"ג בעי עשיי' לשמה ופסולים משום העשיי' ומ"ש המחבר בסי' י"ד דבדיעבד יש לסמוך על הרמב"ם היינו בשנטוו ע"י ישראל לשמה כנלפע"ד ברור לדינא: מה דקשי' לך על הר"ן גיטין שכ' דללישנא דס"ל לרב מועשו להם מרבינן נכרי ע"כ דס"ל לרב דל"ב עשיי' לשמה ולאידך לישנא דממעטי' נכרי ס"ל דבעי לשמה ועפ"ז מיישב הסוגי' דמנחות ודסוכה והוקש' לך גם ללישנא דממעט נכרי מבני ישראל איך אפשר דס"ל דבעי לשמה מדאצטריך למעט נכרי ש"מ דס"ל דל"ב לשמה ומ"ש רש"י סוכה דקושי' הש"ס גם לרב וכן ס"ל לתוס' מנחות צ"ל או דס"ל סתמא לשמה בציצית או דמהני עע"ג אבל הר"ן דכ' דאם בעי לשמה א"א שיוכשר עי"כ גם להך לישנא דממעט נכרי מוכרח דל"ל דבעי לשמה, אלו דבריך בהוספת דברים משלי קושי' זו צריכה עיונא רבה ליישבה וגם אני עמדתי ע"ז בלימוד הישיבה ולא מצאתי מענה רק ע"פ דוחק דלהך לישנא דממעט נכרי י"ל דמשו"ה ממועט נכרי משום דבעי לשמה ומינה ילפי' דל"ל לרב לך לשמה דע"כ צ"ל כן ללישנא דמרבה נכרי ודוחק, אביך טרוד מאוד בעסקים רבים, דברי' הנוגעי' לרבבות ולאלפים ולא אלמן ישראל מיראי ה' וחושבי שמו חשובים וספונים, אשר בלב אחד אל ה' ותורתו פונים מברכך בכל מיני ברכות אשר בלבי צפונים. פה פעסט כאור בוקר ליום ד' לס' וזאת הברכה אשר תשמעון תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ג אלקים את שלומו יענה, יפרח כגפן ויצליח בכל אשר יפנה, ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה מלא וגדוש חרוץ בע"פ הקצין כש"ת מו"ה עמרם גרינוואלד נ"י מכתבך היקר לי מפז קבלתי ונפשך בשאלתך ע"ד ציצית שנטוו ע"י נכרי וישראל עע"ג וסייעו קצת כמ"ש הרמ"א סי' י"א, ונתלו שלא לשמה שכ' המחבר בסי' י"ד דבדיעבד יש לסמוך על הרמב"ם ויש לך מקום ספק אם כגבב כ"כ קולות לסמוך על הרא"ש בחדא דמהני עע"ג בטו' ועל הרמב"ם דל"ב תליי' לשמה ואפשר דלא כ' המחבר דיש לסמוך על הרמב"ם בדיעבד רק כשהי' הטוי' לשמה ע"י ישראל דכשר לכ"ע, אבל היכא דנטוו ע"י נכרי וישראל עע"ג דתליי' בפלוגתא דלרמב"ם פסול ולרא"ש כשר לא נסמוך בטוי' כרא"ש ובעשיי' כרמב"ם אפי' בדיעבד אלו דבריך ופלפלת בחכמה קצת, ואחר העיון כראוי' הנני למלאו' מאוויי נפשך לשמוע חוות דעתי דלפע"ד א"א להקל בתרתי בב"א דהם תרתי דסתרו אהדדי כאשר אבאר באר רחובות: הנה הא דבעי טוי' לשמה פלוגתא דרב ושמואל הוא דרב מכשיר מן הסיסים וס"ל לרש"י סוכה ט' ותוס' מנחות דלרב בעי ג"כ עשיי' לשמה אלא דל"ב טו' לשמה ושמואל ס"ל דגם טוי' לשמה בעי', ובשיקול הדעת בעלמא פליגו אם טוי' בכלל עשיי' או לא ולשיטת רש"י הלכה כרב באיסורא ולשיטת התוס' ורוב פוסקים הלכה כשמואל משום דהא דר"א בפ' הניזקין דפסל ס"ת שלא עיבד העורות לשמה והוא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה לבית של תפילין וה"ה לס"ת ומינה דהלכה כשמואל ורי"ף אע"ג דס"ל דאין הלכה כרשב"ג מ"מ פסק הא דר"א דעיבוד עורות לס"ת בעי לשמה וצ"ל שאני ס"ת מבית דתפילין או דבית דתפילין תשמיש קדושה הוא כמ"ש תוס' מנחות בשם י"א או מטעם שכ' רמב"ן במלחמות בסוכה דשאני ס"ת דכתיב כתבו לכם לשם מצוה כמו דדרשי' גדילים תעשה לך לשם חובך, עכ"פ ליכא ראי' מפ' הנזקין דהלכה כשמואל ורי"ף פסק כשמואל נגד הכלל דהלכתא כרב באיסורא, ונדחקו הראשונים דנפקא לי' מש"ס סוכה דגרס אלמא בעי טוי' לשמה ומקשה ומפרק ושקל וטרי לשמואל משו"ה נקיט להלכתא כשמואל, ותי' זה דוחק דגם אם לית הלכתא כשמואל מ"מ מקשה ומפרק לדשמואל מה יענה לב"ה דס"ל דל"ב סוכה לשמה. ויגעתי ומצאתי יישוב מרווח יותר בשניישב ג"כ הגירסא אלמא דבעי טוי' לשמה ורש"י מחק הגירסא, ותוס' מנחות כ' ה"ה דקשה לרב, ונלפענ"ד ליישב הגירסא שלפנינו בלי דוחק בשאומר דלמ"ד דציצית חובת טלית ותליי' הציצית בבגד היא עצמה המצוה בדין דבע' עשיי' לשמה אבל בסוכה דעשייתה לאו גמר המצוה היא ל"ב לשמה, ול"ק לרב דאפשר רב ס"ל ציצית חובת טלית לכן צריך שתהי' העשיי' לשמה ועיין מנחות מ"א ע"ב דפליגו אליבא דרב אי ס"ל חובת גברא או חובת טלית הוא, ולא הי' יכול להקשות על רב דאפשר דס"ל חובת טלית ולא דמי' כלל לעשיי' סוכה, ולכן הקשה משמואל הגם דס"ל חובת טלית דהא ס"ל כלי קופס' חייבי' בציצית ועשיי' ציצית גמר המצוה היא, מ"מ הטוי' לאו גמר המצוה היא אלא התחלה בעלמא היא ואעפ"כ בעי לשמה וקשה שפיר מטוי' אסוכה דשניהם לאו גמר מצוה הם וא"ש נכון : ויש להבין בזה לשון המקשן וכי ל"ל לב"ה הא דר"י אמר רב משמע דמרב מקשה ומסיים אלמא דבעי טוי' לשמה משמע דהקושי' לשמואל והרגיש הרז"ה בזה וכ' כיון דמתחיל ר"י אמר רב העמיד הקושי' מר"י אמר רב ומשום סיפא דהיא מימרא דשמואל נקיט לה ודוחק ולמ"ש י"ל דמתחיל וכי ל"ל לב"ה הא דר"י אמר רב דאי לאו דאמר ר"י גם מה דאמר רב דמן הסיסין כשירה ולא הי' אומר רק הא דאמר שמואל מן הסיסין פסולים גם משמואל לא ה' קשה כ"כ די"ל סוכה שאני מציצית כיון דעשיי' ציצית בבגד היא המצוה עצמה צריך ג"כ טוי' לשמה דבכלל עשיי' הטוי' וסוף מעשה דציצית שיתלם בבגד והיא גמר המצוה, משא"כ עשי' סוכה גם כשנגמר עשייתה ליכא אפי' התחלתו מצוה דתלי' בגופו שיכנס לסוכה ועשיי' הסוכה טפל למצוה שנעשית ע"י הגוף ול"ב לשמה, כן יש לחלק, אלא מדס"ל לרב דעשיי' בעי וטויי' ל"ב לשמה, ש"מ דיש לחלק בציצית עצמן בין עשיי' לטויי' ושמואל דס"ל דגם טוי' בעי לשמה ע"כ דס"ל דכל דשייך למצוה בעי לשמה וקשה מ"ש מסוכה והוצרך להביא דר"י אמר רב כדי להקשו' בחוזק טפי משמואל, ועיי' כעין זה בר"ן גיטין שכ' לולי דרב מחלק בין עשיי' לטוי' לא הי' מדמה טוי' לעיבוד ומדס"ל לרב טוי' לאו כעשיי' ומ"מ ס"ל לשמואל דבעי לשמה ה"ה עיבוד עיי"ש : ואחר הוצעה זאת אומר אני די"ל הא דס"ל לרב לחלק בין עשיי' לטוי' וחולק עם שמואל בזה משום דס"ל ציצית חובת טלית שהיא גמר מצוה ויליף מקרא דתעשה לך לשם חובך דוקא עשיי' אבל טו' דעדיין אינו עושה מצוה לא יליף מקרא ושמואל אע"ג דס"ל דציצית חובת טלית מ"מ ס"ל מסברא דה"ה טוי' או אפשר דס"ל לעשיי' ל"צ קרא דפשיטא הוא כיון דהיא המצוה עצמה, וקרא לטוי' אתי' ולפי הכלל שבידינו הלכתא כרב באיסורא, אם הי' ההלכה ציצית חובת טלית, אבל מאחר דקיי"ל כמ"ד ציצית חובת גברא ועשי' הציצית לאו גמר מצוה היא ממילא הא דגילה קרא דבעי לשמה אין חילוק בין עשיי' לטו' דסוף כ"ס גם העשיי' לאו גמר מצוה היא, ואילו הי' רב סובר דחובת גברא הוא לא הי' מחלק בין עשיי' לטוי' והרי שמואל ס"ל חובת טלית וס"ל דליכא חילוק מנ"ל דרב חולק כ"כ על שמואל דאפי' אי חובת גברא הוא מ"מ יש לחלק בין טוי' לעשיי' אע"ג דשניהם לאו גמר מצוה היא וכיון די"ל דרב לא פליג כ"כ על שמואל שוב אין הכרע לפסוק כרב נגד שמואל משום דהלכתא כוותי' באיסורא דאולי למ"ד חובת גברא גם רב לא פליג כ"כ האי על שמואל ולכן נקטי' להלכתא כשמואל דלדידי' בוודאי טוי' בכלל אע"ג דס"ל חובת טלית, מכ"ש דלדידן דחובת גברא דאפשר גם רב מודה וא"ש נכון מאוד לפע"ד: והנה הא דפסק הרי"ף כרבנן דרשב"ג אע"ג דנקיט להלכתא כשמואל וש"ס מנחות מדמה מילתא דשמואל לדרשב"ג, כ' רמב"ן דשאני בציצית דגלי קרא ולא ילפי' מיני' למק"א, וש"ס דמנחות לא אסיק אדעתי' דיליף שמואל מקרא כדס"ד בסוכה, ויש בדבריו מן הדוחק דסוגי' סותרות זו את זו, ולמה לא ידע לדחות במנחות כדדחי בסוכה שאני הכא דגלי קרא ונלפע"ד להוסיף תוספ' מרובה דש"ס במנחות קאי להך לישנא שם דמועשו להם מרבינן נכרי, ואין לנו מיעוט דממעט גזול, ובש"ס סוכה מקשה בסוכה נמי כתיב לך ומתרץ דבעי להוציא הגזול ומקשה ציצית נמי ומתרץ דגזול ממועט מועשו להם, מבואר דכל דלית לנו מיעוט אחר להוציא גזול ממעטי' יותר גזול מלדרוש קרא דבעי' לשמה, ולהכי ללישנא דמועשו להם מרבינן נכרי ע"כ דרשי' מתעשה לך למעט גזול ודצריך לשמה מנ"ל אם לאו מסברא חיצונה לרב עשיי' ולשמואל גם טוי' לשמה וא"ש דקאמר דתלי' בתנאי דשמואל כרשב"ג, דלרבנן כמו דל"ב עיבוד כן ל"ב טוי' או עשיי' לשמה כיון דליכא קרא וסוגי' דסוכה אזלא להך לישנא דנכרי פסול מבני ישראל, מיותר לך דבעי לשמה ונקטי' להלכתא כי האי לישנא דנכרי פסול ופסק הרי"ף שפיר כשמואל וכרבנן דרשב"ג כיון דצריך קרא בציצית דבעי לשמה ש"מ דלאו סברת חוץ הוא ושאני הכא דגלי קרא וא"ש פסקא של הרי"ף בדרך מרווח ועיי': והנה הא דפסק הרי"ף דבעי עיבוד לשמה בס"ת כ' רמב"ן משום דכתיב כתבו לכם והוא דרשא מחודש' שלא נמצא בש"ס והרגיש בעצמו הא דרשי' כתבו לכם שצריך כ"א לכתוב ס"ת משלו וכ' דזה מכתבו נפקא כוונתו מדלא כתיב ועתה יהי' לכם השירה הזאת ש"מ שצריך שיכתוב כ"א משלו, ולולי דברי קדשו ז"ל, הי' נ"ל דס"ת שאני לפי מה דקיי"ל ציצית חובת גברא ואין בעשיי' זו גמר מצוה ולולי קרא הי' מסברא דל"ב לשמה ומשו"ה לא ילפי' מיניה למק"א דכוותה כמו עיבוד עור הבית ועשי' סוכה וגם פרשיות תפילין העיבוד וגם הכתיבה לפמ"ש הרמב"ן דל"ב לשמה, ולא ילפי' מציצית משום דג"כ לאו גמר מצוה היא עד שיניחם בגופו, ורק בציצית גלי קרא דבעי לשמה אע"ג דלאו גמר מצוה היא העשיי' אבל כתיבת ס"ת היא היא גמר המצוה