כתב סופר אורח חיים פח

דלא ידעו לחוד ל"ח ומיושבים כל הקושיות שנתקשו בזה במרווח, וכמדומה שקרובים דברינו למרכז האמת: ואומר אני שיצא לתשובה זו חשש זה שחשש לאורחי' וב"ב יחד מש"ס מ"ק דבחו"המ חוששי' כדאתו מחוץ לתחום פשיטא שאין זה יותר מחשש אורחים כיון שמחוץ לתחום באים ולא מקרבו ליה ואינם יודעים עסקיו ומ"מ חיישינן להם, ועיי' נוב"י קמא סי' י"ב שכ' דכל בתוך התחום יודעי' ומכירי' עסקיו ומנהגו עיי"ש וזה לא שייך בחו"המ בחוץ לתחום, וע"כ צ"ל דחוששי' לאורחי' בצירוף ב"ב דהם יודעי' שבונים לו חוץ לתחום, בצירוף שני החששות לאורחי' ולב"ב חיישי' אבל בשבת דליכא רק משום ב"ב דיודעי' עסקיו שמחוץ לתחום אין חוששין וחומרא דתשובה אשכנזית מבוארת ומוכרחת : וזאת תורת העולה מדברינו לדינא, היא העולה דהיכא דרוב העיר עושים בקבולת מותר בין בקבולת בית או שדה וכדומה ואפילו מנהג שאר מקומות אינו כן, ול"ח לאורחי' רק כשיש לחוש ג"כ לב"ב, ומ"ש בתשובת מהר"י באסאן ס' ב' כיון שאומן אדריכל עושה ע"י פועלים שכירי יום איכא מ"ע לרואים שיאמרו שכירי יום דישראל נינהו אלו דבריו ז"ל והביאם פר"מ נ"י, ודחה אותם כיון שאין לישראל עסק עמהם לא חששו למ"ע. ומביא ראיה לזה מכח קושיא אחת דהקשו בה טובא מתחילת הסוגיא למה לא חיישינן בכותי דיעשה בשבת ויו"ט ע"י שכירי יום נכרים מזה דן דכל שאין לישראל עסק עם הפועלי' ליכא משום מ"ע אלו דבריו, הנה סברתו לא סבירא ולא נ"ל ולא מצאתי בזה טעם לשבח וכל קושי' יש לה תירוץ, ולדידי לק"מ והרבה י"ל חדא הא אמירה לנכרי מלא יעשה נפקא עיי' ב"י סי' רמ"ג וטו"ז הגם דאסמכתא היא לדידן אולי הם נקטו לדרשה גמורה, גם י"ל דס"ל יש שליחות לנכרי ולא ממעטי ליה מאתם גם אתם וכו' ועוד אולי ידעו חז"ל שמשמרי שבתא שלא לעשות עי"נ כיון דאית להו עיקר שבת מקיימי מסתמא כל השייך לשמירת שבת גם מדרבנן ועיי' ריטב"א ריש חולין, ועוד הא ברייתא רשב"ג אמרה והוא ס"ל אחזיק אפי' לא כתיבה וכ"ז פשוט ולק"מ אלא דבלא"ה לא נ"ל דברי המר"י באסאן כיון שידוע דאומן מקבל קבולת מעשהו כך הוא ששוכר לעצמו שכירי יום ליכא מ"ע כלל: וכל מ"ש לא כתבנו אלא להלכה אבל למעשה הגם כי אין לבי נוקפי בכחא דהתירא, כי הוראה זו אינה מחודשת מאתי שכן נראה מגדולי אחרונים קמאי בנוב"י סי' י"ב ופרמ"ג סי' רמ"ד, ואני לא באתי אלא כמבאר השיטות והפוסקי' ומבער כל חמירא דאיכא עלייהו, בכ"ז לאשר בעו"ה הדור פרוץ מרובה ורבו המתפרצים בעם בחלול שבת ויו"ט, ונמצא כמעט בכל מושבות קהילות ב"י, ורבה המכשלה מתרבה והולכת וקרוב לי דיש בזה"ז חשש הרבה יותר לחשדא ולמ"ע, אם כן יש לחוש טובא כי יכנוס בלב דעד"ז מותר ויאמרו הותרה הרצועה ויעשו כן אחרים בלי כחה דהתירא יוצא מפי סופרים וספרים, ולכן אני משיב אחור ימיני מלהתיר דבר זה, מ"מ בנידון שלפנינו שהתנה מתחילה לפי דבריו שישבות ביום השבת הגם דבכ"ז צריך למחות כד לא ציית ליה וכן נראה מלשון הרמב"ם ושו"ע דאסור להניחו לעשות וכו' דלאו כ"ע יודעים שהתנה עמו, ויש להאריך וכבר נתארכו דברינו לכן אקצר ואומר בנדון שלנו שהתנה מתחלה וגם עתה עומד וצוח ומוחה ורוצה לפייסו בדמים שכר בטלה ושכר האומן ואינו רוצה, יראה שכבר יצא י"ח, וא"צ יותר, מ"מ מהיות טוב שילך אל הערכאות לתבוע עלבונו, כי לא קיים האומן התנאי שהתנה עמו כדי שיפורסם שהתנה עמו ועומד ומוחה, הגם שאין לסמוך על פרסום זה ולא יצא בזה מחשד ומ"ע כמו שבארתי במק"א, כאן אין אנו צריכים רק מהיות טוב, וכל תצדקאות וכל הפעולות והוצאות שיהי' לו בזה לכבוד ה' וש"ק ירבה לו ה' גבולו, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנים לו נחלה בלי מצרים, וינצל מידי צוררים מצירים, ויזכה ליום שכולו טוב שכולו שבת. הכ"ד אוה"נ דוש"ת חותם בברכת אהבה. פ"ב יום ד' ג' מ"אב תרח"י לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מב הבורא רוח ויוצר הרים, יערה רוח קדשו ממעל וישמיע קול מבשר בראש הרים, לידי"נ הרבני המופלג מלא ברכת ה', מורג חרוץ יראת ה' אוצרו, הנגיד המפורסם לשבח ולתהלה כש"ת מו"ה משה שענפעלד יחי' חד מנטורי קרתא, ואבן פנה בק"ק נייטרא יע"א: הנה עתה באתי לקיים הבטחתי לעיי' בשאלתו בדבר הנוגע לעצמו אשר זה תוארה, שחכר משר א' שדות וכרמים לשנים הרבה וגם שכר ממנו אותם כפרים המשועבדים לעבודתו הנקראים קליינהייזלער שנוטלים שכרם מהשר, דירה וכיוצא בו, ונגד זה הם משועבדי' למלאכתו בשדות וכרמים כ"א חמשים יום בשנה בזמן הראוי לעבוד, והם הולכי' לעבודתם בלי שום צווי ונפשו היפה בשאלתו אם מותר להניחם לעבוד בשבת ע"כ: והנה יש לעיי' בנדון זה בשני דברים א') אם יש בזה משום נכרי העוש' מלאכת ישראל, או נידון כקבולת דמותר מעיקר הדין, ב') ואם הוא כקבולת אם יש לחוש למ"ע שיאמרו שכירי יום המה, ועיני פר"מ נ"י שפיר חזו במקומות הראוים ואחווה דעה דעת תורה מכרעת, כאשר יחנני החונן דעת: א לפי מה שכ' מעלתו נ"י שעל פועלים אלו מוטל לעבוד חמשים יום בשנה באין מי שיצוה להם לעשות ביום זה או זה ובבחירת הפועלי' והעובדי' תליא מלתא, א"כ הוא פשוט שזה קבולת ממש הנזכר בש"ס ופוסקים דשרי מעיקר הדין, ואמינא לרוחא דמלתא ללמד במק"א גם אם הזמן קבוע להעובדי' ע"פ משרת השררה יש לצדד להקל, דשכירת שדות וכרמי' עם המשרתים העושי' במלאכה דומה לקבולת דבנין בית שנותנים בקבולת להאומן, וכל המלאכה תחת פקידתו והשגחתו והוא האומן שוכר לו פועלי' ושכירי יום ועל דעתו ומצותו המה עושים ואין הפועלים שכירי ישראל רק של האומן ואין לישראל עצמו למתי יעשה ע"י פועלים שלו ומותר לכ"ע אם לא משום מ"ע וכן נראה ענין זה שמשרתים אלו מוכרחים להשררה, והישראל שכר שדותיו ובתוך דמי השכירות שעבודת השדה תהיה ע"י משרתיו וע"ז נוגשים הנוגשים במשרתיו ופוקד עליהם מתי ילכו לעבודתם ושר המשכיר הוא מקבל עליו עבודת השדה ע"י משרתיו, א"כ המשרתים אדעתא דשר הם עושים בזמן שהוא רוצה, ואין להישראל עסק עמהם לומר דאדעתי' הם עושים, והנוגש והעושי' כולם משרתי השררה ונוטלי' שכרם ממנו, לפי קט שכלי זה דומה ממש לקבולת בנין דעל דרך זה הוא, ומצורף לזה מ"ש בח"ס סי' ס' די"ל לדעתי' עביד כיון שאין צריך לעבוד רק ששה ימים ומשום שרוצה לחוג חגו עובד בש"ק לטובתו, וכן בזה שקצובים לו חמשים יום בשנה והיה יכול לעבוד א' מן הימים ביום חגו ומשום שרוצה לנוח בו עובד ביום השבת לדעתו ויעיי' בתשובות מהרש"ל סי' ק' שנתעורר קצת בזה, ומצורף עוד לזה מ"ש בח"ס דאמירה דנכרי לנכרי קיל ובנדון שלנו הנוגש נכרי מצווה לנכרי מתי יעשו, בצירוף כ"ז נ"ל דמעיקר הדין מותר וכ"כ בפשיטות בח"ס סי' נ"ז : ב אחרי אשר בארנו שנדון זה הוא כקבולת דמותר, צריכים אנו לעיי' אם יש בו משום מ"ע, הנה רוב הראשונים אחזו בשיטת הרמב"ם דקבולת שדה וכרם אסור משום מ"ע אע"ג דאריסות שכיח מ"מ כשיודע ויתברר האמת שאינה באריסות לא יתלו בקבלנות, ועיי' ב"י סי' רמ"ד שמביא כמה ראשונים דס"ל כן, ובב"ח השיג עליו ורצה להסיע דעת הסמ"ג וסה"ת דמתירים בקבולת שדה, וכבר השיג עליו יפה בתשובות מהר"י באסאן סי' ב', והוא לא מצא אלא הרא"ש ור"י שבתוס' דמתירין קבולת שדה וגם ברא"ש אינו מפורש כ"כ ומר"י שבתוס' ג"כ אין ראיה די"ל לר"ת השיב דקבולת בנין בוודאי אסור ומשדה לא איירי וכן נראה מסיומא של התוס' דכל קבולת דמחובר אסור וכמ"ש הטו"ז ג"כ, ואני מצאתי בריטב"א ע"ז ומ"ק דמפורש כ' דקבולת שדה וכדומה חוץ מבנין שרי, אבל רוב ראשונים כתבו לאסור, ה"ה הראשונים שמביא הב"י ומרדכי פ"ק דע"ז ורמב"ן בחי' ע"ז ור"ן וסמ"ג וסה"ת והה"מ וכן פסק המחבר ומי ירים ראש להקל: וגם המתירים לא התירו רק בזמנם שכל שדותיהם לאריסות קיימי וס"ל דיאמרו לאריסות עביד, ולא חשו שיתברר להם האמת ע"י שיראו שלא יטול הנכרי מן הפירות, אבל עכשיו בזמננו שאין מנהג באריסות כלל, וכבר העיד ע"ז אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בח"ס סי' קי"ג וכ"כ בגליון שו"ע שלו, לכ"ע אסור קבלנות דשדה כמו קבלנות דבנין היכא דאסור כמו שיבואר בסמוך אי"ה: והנה בתשובה אחת הארכתי בתכלית אריכות ביאור השיטות בדין קבולת וכאן אקצר במוצא הדברים שהעלתי שם דשיטת הרמב"ם דקבולת בית שדה וכרם וכדומה אפי' רוב העיר נהיגי בכך אסור משום חשש טועים דדמו להו כשכירי יום כשיטת הר"מ שבתוס' ע"ז, וטעם זה כ' הרמב"ם בהלכות יו"ט וכן הי' שיטת הרמב"ן ור"ן בע"ז והג"א והגה' סמ"ג, אבל נגד זה באתי אל המנין ומצאתי ראיתי כי רובא דמנכר המה דס"ל דתליא הכל בשכיח ורגיל כדס"ל לר"י שבתוס' דלא חיישינן לטועים בדין שידמו מלתא למלתא דקבולת לשכירי יום דלא דמו לאמת, כל כי האי ל"ח, וכן הוא דעת המחבר דנקיט סי' רמ"ד האי טעמא שלא ידעו שפסק עמו, אבל לטועים ל"ח ובהלכות חו"המ סתם ולא כ' שום טעם וסמך על מ"ש בהלכו' שבת מלתא בטעמא, וממילא נשמע לפי הטעם דתליא הכל בשכיחי ורגילי בקבולת או לא רגילי, ותליא ברוב העיר הגם דרוב העולם לא נהיגי כן, ונקטינן להלכתא כהכרעת המחבר דלא כטו"ז סי' רמ"ד ועיי' פרמ"ג שם ובנוב"י קמא סי' י"ב, ומ"ש הנוב"י ושדי ביה נרגא בהאי התירא משום חשש אורחים ונכנס בפרצה דחוקה בכוונת המחבר, אנחנו מצאנו דרך מרוח בשיטת המחבר דלא חייש לאורחים כה"ג ושם בארה. ממוצא דברינו נלמוד היתר בנדון שלפנינו אם רוב אנשי מקומו בקבולת ע"ד נדון שלו שכתבנו דדומה