כתב סופר אורח חיים פז

ולא העמיד דבריו על מתני' וברייתא דע"ז לא ישכיר אדם מרחצו וכו' חוץ לתחום מותר נראה דהא דקאמר מקבלי קבולת אפי' היכא דרגילי בקבולת אסור ובימיו היו רגילים בקבולת בנין בית, ואם היה אומר על מתני' וברייתא דמיירי במרחץ דחוץ לתחום שרי לא היינו יודעין דס"ל דקבולת חמיר מאריסות דשדה ומרחץ היכא דנהגו באריסות דמרחץ דתליא במקום וזמן דנהיגי כך או כך, וקמ"ל דקבולת חמירא דאפילו היכא דרגילי בה אסור וקמ"ל נמי דחוץ לתחום שרי, ולהיות שרצה להשמיענו חומרא דקבולת אפי' היכא דנהיגי ורגילי בה אסור וקולא דכל חוץ לתחום דל"ש אינשי שרי, לכן בין חומרא בין קולא דידי' אמר על מקבלי קבולת אלא טעמא בעי למה קבולת חמיר מאריסות צ"ל משום חשש טועים דנדמה להם קבולת לשכירי יום, וס"ל לרמב"ם דל"ש טועים בדמיון זה, וכ"כ בהלכו' יו"ט שאין הכל יודעים ההפרש שבין שכיר לקבלן, משמע שרוב' יודעים אלא שאין הכל יודעים, ומשום מיעוט שאין יודעים בוודאי לא היו אוסרים, אלא מכיון שנמנו לאסור היכא דלא רגילי ושכיחי מקבלי קבולת משום מ"ע דרבים יחשדוהו שלא פסק להיות כי אין מנהג רוב העיר בכך, וכיון דגם ברגילי יש חשש רואים שיטעו ולא ידעו ההפרש שבין שכיר לקבלן לכן לא אמרו בו חוץ היכא דרגילי ושכיחי בקבולת דמותר, והא דבצנור שעלה בו קשקשים ובנסרי' דאסרו בפרהסיא משום חשש טועים דאסורא קעביד הגם דטועים לא שכיחי כמ"ש, התם שאני דבאמת עושה איסור, אלא שהתירו לו לכבוד המת ובצנור משום פסידא, ולא התירו דבר זה רק היכא דליכא למיחש לרואים הטועים דלא ידעו דמותר לצורך המת, או במקום פסידא אבל לא כל היכא דאיכא חשש זה הגם דל"ש והבו דלא לוסיף היתר רק היכא דליכא למיחש למ"ע אפ' כל דהוא ועיי' כעין בר"ן ביצה פ"ק גבי אין מביאין את הסולם שכ' כיון דאיסורא הוא באמת לא התירו רק בצנעה ולאסור גם בצנעה זה א"א עיי"ש, אבל כאן דבהיתר הוא עושה ומשום חשש מיעוט טועים לא היו נמנים לאסור אלא מאחר דבשאין רגילים אסור משום מ"ע וחשדא דרבים, גם ברגילי לא אמרו חוץ, כיון דלא יצאנו מכל וכל חשש מ"ע של יש טועים וזהו דחידש לנו שמואל בקבולת דלא שייך למימר היכא דרגילי ביה שרי כמו בהיכא דעבדי לאריסות, והא"ש מ"ש הרמב"ם בהלכות יו"ט שהכל יודעים דמלאכה זו של ישראל היא ואיכא מ"ע דיודעים ורואים שיחשדו רוב ככל שהוא שכר את העכו"ם, וזה עיקר הטעם שמשו"ה אסרו, אלא מפני טעם זה לבד היכא דרגילי בקבלנות שרי לכן התחכם וכ' עוד שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר לקבלן הגם דרובם יודעים מ"מ לא יצאו לחלק בין שכיח ללא שכיח מה"ט כמ"ש וא"ש נכון מ"ש בהלכות יו"ט, ובהלכות שבת כ' עיקר הטעם שלא ידעו שפסק עמו מפני טעם זה נמנו לאסור משום חשד שלא פסק, והא דלא כ' שם ג"כ דאין הכל יודעים ההפרש וכו' כמ"ש בהלכות י"ט נ"ל דבהלכות שבת לא מצא צורך כ"כ לפרש האי חששא שאין הכל יודעים ההפרש וכו' כדי להודיענו דאפי' היכא דרגילי בקבלנות אסור, דממילא נשמע ומוכח מתוכו מדכ' בהלכה שאחריה דיש חילוק באריסות בין היכא דרגילי באריסות ובין היכא דלא רגילי, ולא כ"כ בקבולת נדע דבקבולת ליכא חילוק, אבל בהלכות יו"ט דלא כ' רק דין קבולת ואם לא היה כותב רק עיקר הטעם משום דלא ידעו שפסק עמו ויחשדוהו בכך הו"א דוקא בלא רגילי בכך דזיל בתר טעמא, לכן הוצרך לפרש דיש ג"כ משום דאין הכל יודעים ההפרש שבין שכיר לקבלן, אבל בהלכות שבת מוכח מתוך דבריו דקבלנות גם ברגילי אסור, וכיון שבהלכו' יו"ט בע"כ הוצרך לכתוב משום שאין הכל יודעים וכו' וכמ"ש סמך בהלכות שבת על מ"ש בהלכות יו"ט דמה לו לכתוב הטעם בב' מקומות ולדינא אין נפקותא ומקום לטעות דעיקר הדין נדע מסידור וסתימת דבריו ומיושב הכל ע"ד סלול, וכמה גדולים דברי חכמינו ז"ל ויגעת ומצאת תאמין בעזה"ית : ד שיטות הרבה ראשונים דהכל תליא ברגילי ולא רגילי דס"ל דאין חוששי' כלל לטעות הרואים דלא שכיח, או דל"ל לדמוי מלתא דקבולת לשכיר יום, וכשבאנו למנין רבו כמו רבו דס"ל הכי, הלא המה הר"י שבתוס' ע"ז הרא"ש בע"ז, רשב"א וריטב"א בע"ז ומ"ק סמ"ג בהלכו' שבת ד' י"ט ע"ב וס"הת הלכות שבת כולם כתבו טעם איסור קבולת משום דלא רגילי ביה בזמניהם ונשתנה הענין לפי המקו' והזמן ודע דלכאורה נראים דברי הסמ"ג הלכו' שבת כ"א ע"ב כסותר דבריו שכ' שם דשדה למחצה ולשליש מותר, אבל במעות אסור, ולמ"ש ד' י"ט דקבולת אסור משום דאין רגילים אבל ברגילים בו שרי הגם שבדמים משלם לו וכן נראה דסה"ת סותר שיטתו כהנ"ל ממ"ש בע"ז וצ"ע, ונ"ל כוונתם במ"ש בשדה נוטל מעות אסור לא משום דאינו נוטל בגוף הפירות כמ"ש הר"מ שבתוס' אלא משום שכך הי' בימיהם שרוב אריסות היתה למחצה ולשליש, אבל נוטל מעות בשביל חלקו לא היה שכיח, הגם דאריסות לפירות שכיח ס"ל דאסור כל שנוטל מעות כשיראו אח"כ שאינו נוטל פירות יאמרו דשכיר יום הוא כמ"ש הר"ן לשיטת הרמב"ם אבל קבולת בית או בשדה היכא דשכיח שנוטל מעות עבור חלקו, או שעושה בקבולת ושכיח מותר כנ"ל ברור: ה ואחרי שזכינו לברר וללבן שיטת הראשונים, ולקטנו שושנים, והראנו פנים, נשית פנינו פנים מסבירות להלכה, נתבונן מה הורה גבר, חובר חבר בעל המחבר. הנה ריש סי' רמ"ד כ' וז"ל לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור לו שדהו, אם היה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשות בשבת מפני הרואים שאין יודעים שפסק, וזה הלשון הוא ממש לשון הרמב"ם אלא שהשמיט מ"ש הרמב"ם או לבנות לו חצר או ליטע לו כרם, וכתבנו באות ג' דקמ"ל הרמב"ם רבותא דאפי' לא היה נקרא שמו על חצרו או שדהו רק שידוע שמלאכה זאת של ישראל היא אסור וכל כי האי היה ליה למחבר להעתיק, וגם מה שכ' הרמב"ם לשנה או לשתים שכתבנו דאיכ' רבותא בתרתי, להחמיר דאפי' לזמן מרובה חיישי' שלא יתודע לרואים שפסק עמו וגם להקל דחוץ לתחום שרי ול"ח לזמן מרובה שמא יהיו שם רואים מרחוק או סמוך לתחום או אורחים, כ"ז השמיט המחבר וצ"ע: והנה ממ"ש מלתא בטעמא דאסרו משום רואים שלא ידעו שפסק עמו נראה דלא ס"ל דחוששים לטועים בדמיון דקבולת כשכיר יום אלא שלא ידעו שפסק עמו, ממילא נשמע היכא דשכיחי ורגילי בקבולת שרי, אלא שכבר בארנו והוכחנו ששיטת הרמב"ם אינו כן ממ"ש בהלכו' יו"ט טעמא דלאו כ"ע יודעים ההפרש שיש בין שכיר לקבלן וטעם זה גם היכא דרגילי בקבולת אסור, וע"כ המחבר דלא הביא רק טעם זה שלא ידעו שפסק עמו וגם בהלכות חו"המ סי' תרמ"ג לא כ' טעם זה דרמב"ם ושם לא כ' שום טעם, ולרמב"ם כתבתי דסמך בהלכות שבת משום דכ' בהלכה שלאחרי' דבאריסות יש חילוק בין רגילי ללא רגילי באריסות ולא כ' כן בקבלנות נדע דבקבלנות ליכא חילוק, וגילה טעמו בהלכות יו"ט, אבל מן המחבר אין לדייק כן כמובן, וגם לא הזכיר מחשש זה שאין הכל יודעים ההפרש בין קבלן לשכיר יום רק דלא ידעו שפסק, נראה בעין כי מכרעת ליה מלתא לדינא דלא כרמב"ם והסוברים כוותי' בזה, אלא כשיטת רוב הראשונים דס"ל דתליא הכל ברגילי ולא רגילי בין בקבולת בין באריסות כנ"ל ועיי': עוד פש גבן לברורי חדא מלתא אם תליא ברוב העולם דוקא דנהיגי בקבלנות ואריסות או סגי ברוב העיר, דבר זה מפורש ברמב"ם הלכו' שבת דכ' דתליא אם רוב בני העיר בשכירות או באריסות, וכ"כ הרא"ש ויתר ראשונים בתנור ומרחץ דאזלינן בתר מנהג המקום, וכן מצינו כה"ג בש"ס קידושין בסוגיא דסבלונות דתליא באתרא דמקדשי והדר מסבלי, דתליא באתרא ולא במנהג העולם דתושב העיר מסתמא גריר בתר מנהג עירו, ואפי' היה דר במק"א וקבע דירתו שם הוא עושה כמנהג המקום אשר הוא דר שם עכשיו, ויש להקשות קצת דמקשה שם באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא היה יכול לומר דקמ"ל אע"ג דמנהג העולם לא כן הוא אזלינן בתר מנהג העיר וצע"ק: אלא דבנוב"י קמא חאו"ח סי' י"ב שדא ביה נרגא, לתשובה אשכנזית שבב"י סי' רמ"ד דאם דר חוץ לתחום חוששין למ"ע דאורחים ובני ביתו, אם מנהג רוב בני העיר ואין מנהג העולם בקבלנות יש לחוש לאורחים עי"ש מ"ש דבאמת לא שרי רק כשעומד חוץ לשכונת ישראל עיי' נוב"י תנינא חאו"ח סי' ל"ח והודה ולא בוש כי דוחק גדול לומר כן אלא שלא מצא מענה אחרת, והנלפע"ד בצירוף יישוב קושי' המג"א סי' רמ"ד מירושלמי דשביעית דמבואר דל"ח לאורחים ומ"ש בשביעית הקילו עי' תוס' חדשים דצ"ל לזבל בשביעית ג"כ דרבנן, וצ"ל דשבות עי"נ חמיר ממעשה דזיבול ע"י ישראל, ובש"ס עירובין פ' הדר מבואר דשאני וחמיר שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל עצמו משבות עי"נ, וצ"ל כיון דשביעית בעצמו קיל משאר איסורי תורה לכן דרבנן דידיה אפי' ע"י ישראל עצמו קיל משבות עי"נ דשבת ודוחק ועיי' ח"ס חאו"ח סי' ס' חילוק נכון וש"י: ולפע"ד נראה דצל"ע על תשובה אשכנזית דחיישינן לאורחים וב"ב איך יפרנס סוגיא דמ"ק דחוץ לתחום שרי דלא שכיחי אינשי, הא איכא חשש מפני ב"ב, וכי נעלם מהם שבונה בנין חוץ לתחום והפועלי' עושים בשבת וצ"ע, עוד ק"ל למה אמרי' דחוששי' לאורחי' ולב"ב, הלא חשש אורחים כולל יותר אפי' ליכא ב"ב והוא אדם יחידי, וחשש אורחי' איכא לכל, ולמה מוסיף חשש וגורע בו באדם יחידי לא הי' לתשובה זו לומר רק דחיישי' לאורחים מן כל זה נ"ל דוודאי חשש רחוק הוא שיבואו אורחים ויראו וידעו דמלאכת ישראל היא ויחשדוהו ומה"ט ס"ל לירושלמי דלאורחים ל"ח, וגם לחוש לב"ב דיחשדו אותו ג"כ חשש רחוק הוא שיחשדו ב"ב את בעל הבית ולא ידעו כי באמונה ע"י קבולת הוא עושה ואם יאמר להם לא יאמינו לו כ"ז חשש רחוק הוא, ולכן כ' דיש לחוש לב"ב ואורחים דמצרפים ב' החששות יחד לפעמים יבואו אורחי' ולפעמי' יחשדוהו ב"ב כנ"ל ולק"מ מהא דמ"ק דחוץ לתחום שרי כיון דחשש אורחים ליכא כמ"ש המג"א דלא שכיחי אורחים בשבת במקום שאין ישראלים דרים, גם משום ב"ב ל"ח דמשום ב"ב לחוד ל"ח וא"ש נמי הא דתנור ומרחץ דלב"ב ליכא למיחש דיודעי' מנהג עירם ומשום אורחים