כתב סופר אורח חיים פה

ועין רואה דלא שכיחי ישראלים חוץ לעיר בשוי"ט לכן רשב"א דמחמיר טובא ואוסר בקבולת לא החמיר רק תוך העיר דשכיחי רואים טובא, אבל חוץ לעיר אפי' תוך התחום דעכ"פ ל"ש כ"כ אינו מחמיר בקבולת, ושמואל דאמר דוקא חוץ לתחום מותר אבל חוץ לעיר אסור והוא קאי בקבולת משום דבאבל איירי ויש להחמיר יותר מבשבת ויו"ט כמ"ש ר"ת, לכן אינו מקיל רק חוץ לתחום דלא שכיחי כלל משא"כ חוץ לעיר תוך התחום, ורשב"א דקאי בשוי"ט דליכא למיחש כולי האי דחמירי הגם דמחמיר אפי' בשבת ויו"ט אינו מחמיר רק בתוך העיר דשכיחי רואים טובא, וא"ש עיי': ותוס' וראשונים מביאים ראי' נגד ר"ת מירושלמי הנ"ל דאוסר רשב"א קבולת בשבת והר"ת בס' הישר לא הביא ירושלמי זה, ולא יעלה על הדעת שהי' נעלם ממנו ח"ו, ונ"ל להיות כי ראה דשמואל ס"ל דקבולת דוקא באבל אסור ש"מ דבשבת ויו"ט שרי דלא כרשב"א בירושלמי דמחמיר ואפשר דמשמע ליה כן מדלא קמ"ל מתני' וברייתא דרשב"ג רבותא דאפי' בנין בית בקבולת אסור בשבת ויו"ט ונקטו מרחץ דאפי' מיעוט לאו לאריסותא עבדי ויש בו פסידא כמ"ש לעיל בתחלת דברינו כל שיש טעם לרוב אזלינן בתרי' ולא יתלו דלאריסותא וקבלנותי' עביד, ולא קמ"ל דאפי' בית היכא דרוב עושים שלא בקבלנות אסיר, ש"מ דבאמת שרי דלא כרשב"א, ואמוראי דירושלמי דנקטי הלכה כרשב"א לא דייקו כ"כ ממתני' דחולק' על רשב"א, ואנן בתר סוגיא דש"ס דילן אזלינן בכ"מ ונקטינן כשמואל דדייק טפי ממתני' וברייתא דרשב"ג דקבולת שרי בשוי"ט וא"ש נכון בעזרת החונן דעת: ודע דתמיה לי טובא על שיטת ר"ת דבשבת ויו"ט דחמירא ליכא למיחש למ"ע בקבולת ושמואל דוקא באבל מחמיר למה תוך התחום אסור בשבת ויו"ט בתוך ימי אבלא הא לא חשיד שעושה באיסור בשבת וכי משום דיש איסור מוסיף דאבילות יחשדוהו יותר ובוודאי רחוק לומר כיון דאיכא תרתי איסורים דשבת ואבל מחמירים יותר משבת דעלמא, הא לר"ת נהפוך הוא כל דאיכא איסור יותר לא נחשד כ"כ, ואין לומר משום לא פלוג בימי אבילות בין חול לשבת השוה מדותיו שאסור גם בשבת תקשי בחוה"מ דאסור בימי אבלו חוץ לתחום ובשבת שרי, וגם מחוה"מ עצמו קשה למה אסרו בימי אבלו יותר מחוה"מ דעלמא דל"ח וצלע"ג ולא ידעתי פתר לחומר הנושא, אלא לומר דאסרו בשבת ויו"ט וחוה"מ כיון שבימי חול אסור בימי אבלו בקבולת מחשש שיחשדוהו דקיל ליה אבילות ואם יתחיל האבילות קודם שבת ויפסוק מלבנות בית באמצע הבנין כשיראו שבונה בשבת ויו"ט וחוה"מ איכא חשש גדול שיאמרו מדהפסיק מלבנות בימי אבל ש"מ שלא עשה קבולת דאם הי' עושה הי' בונה גם בחול בימי אבלו דדרך לעשות קבולת מיד בתחלת הבנין ויחשדוהו בשוי"ט שבונה באיסור, היינו שעכשיו קלקל דרכיו ועד שבת כשר הי' ולא בנה ועכשיו הרע מעשיו, לכן אסרו גם בשוי"ט וחוה"מ, אע"ג שיראו שלאחר השבת אינו בונה מ"מ איכא חשש שיאמרו שמיחו ע"י או שב בתשובה אחר השבת, או דחיישינן לרואים שקודם השבת לא בנה ולא יראו שהדר פוסק מלבנות בימי אבלו בחול, או באופן שישלמו ימי אבלו בשבת, וכיון שיש מקום למיחש לכ"ז לא פליגו בימים ובמעשה ואסרו בימי אבלו אפי' בשבת ויו"ט כנ"ל: ויצא לנו דין חדש לר"ת מתוך דברינו, דמי שבונה בית בקבולת ואקר' לו אבילות באמצע הבנין אסור לו לבנות גם לאחר ימי אבלו בשוי"ט דיאמרו מדלא בנה בימי אבלו ש"מ דלא עשה קבולת ויחשדוהו גם בשבת ועיי', ויצא לנו עוד חומרא מתוך דברינו, דלעיל במרחץ דאיכא מ"ע או בשדה היכא דלא עבדו לאריסות ובנין בית היכא דלא נהיגי כלל בקבלנות אפי' חוץ לתחום אסור דלא מקיל שמואל חוץ לתחום אלא בקבלנות דהחמיר חומרא יתירה דאף בקבלנות אסור וכמו שהארכנו למעלה עיי' והבן: ב) אחר אשר בארנו באר רחובות שיטת ר"ת נבוא לבאר ולברר שיטות החולקים עליו והמה רוב ככל הראשונים והר"ת ממש יחיד בדבר זה ולא נמצא לו חבר, אלא דהחולקים עליו חלוקים בגופם ובטעמם, הלא המה, א) שיטת ר"י שבתוס' דתליא הכל בשכיח ולא שכיח היינו היכא דעבדו כולם או רובם לכל הפחות ע"ד שמותר מצד עיקר הדין דלאו אדעתי' דישראל קעביד יתלו בהיתר, שעשה כמנהג כל אבל היכא דל"ש כ"כ חוששין למ"ע דרואים דלא יתלו דעשה ע"צ היתר ויצא ממנהג הרוב והיינו דרשב"א בברייתא דירושלמי ומדשמואל במ"ק, דבימיהם לא הי' שכיח כ"כ בקבולת, וכן היה עוד בימי הראשונים, וכבר כתבנו דר"ת לא הי' חולק במציאות אלא דס"ל כל שאפשר לדונו לזכות לא יחשדוהו ששביק התירא ויעשה איסורא כיון שיש מיעוט דעושים בקבולת, ורוב אין דרכם בכך ולא קפדו לעשות בקבלנות מפני דליכא קפידא אבל לישראל זה דאיכא קפידא שלא לעשות באיסור הלך בתר מיעוט ועשה כל הצטדקאות שלא יכשל באיסור כל האפשר לו בהיתר, ואפשר גם ר"ת מודה להו מעיקר הדין כשיש פסידא דממונא דצריך להוציא יותר על קבולת בנין מאם עושה ע"י שכירי יום דאיכא חשדא ועיי' ב"י או"ח ס' תרע"א ובמג"א שם ס"ק י"ב: ולשיטה זו קשה מה שהקשינו לעיל למה לא קתני במתני' ובברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי, צ"ל דס"ל כפ' המשניות וע"פ פירושו לק"מ וכדכתיבנא לעיל באורך, ויצא לנו קולא כל חוץ לתחום לא חיישינן ואפי' בדבר דלא עבדי בקבולת ובאריסות משא"כ לר"ת דוקא באבילות שרי חוץ לתחום, אבל בשבת ויו"ט דעלמא היכא דלא שייך באריסות וקבולת אסור אפי' חוץ לתחום כמ"ש: ב) שיטת הר"מ שבתוס' דיש חילוק בין אריסות לקבלנות דכל היכא דאינו נוטל חלק בגוף הפירו' נראה לאינשי כשכיר יום כי לא יבינו ההפרש בין קבלן לשכיר יום וזה טעמא דמרחץ כיון שאינו נוטל חלק בגוף וחלקו רק במעות נראה כעושה בשליחות ולטובת ישראל ונראה דלא ס"ל לר"מ דתליא בשכיח באריסות או לא שכיח כ"כ כמו אריסות דשדה אלא כל שיש מיעוט ידונו אותו לכף זכות דלא שביק התירא כשיטת ר"ת, אלא דחיישינן שיטעו בדמיונם הכוזב להם, דמחזי להו כאלו עושה בשליחות הישראל ואדעתי' דאסור ואין לו דרך היתר לדעתם, משו"ה דחק הר"מ בפי' הש"ס דקאמר אריסות דמרחץ לא עבדי אינשי דלא שכיח ליטול בגוף המרחץ ופי' זה דחוק ורחוק להעמיס בלשון הש"ס, וכן כ' הב"ח דכמה גדול הדוחק: ולולי דהר"מ בעצמו נכנס בפי' דחוק הי' נ"ל לפרש במרוח עד"פ קצת, בהקדם ליישב עוד הפעם הא דלא קתני במתני' ובבריית' רבותא דחוץ לתחום שרי, די"ל הא דמתיר שמואל חוץ לתחום משום דס"ל כמתני' בשבת קמ"ז ע"ב דמה שאסרו משום מ"ע לא אסרו בח"ח וחוץ לתחום שרי דדומה ליה דלא שכיחי רואים, ומתני' דהכא דלא קתני חוץ לתחום שרי י"ל דאתי' כי הני תנאי בברייתא שם דאוסרים אפי' בח"ח או דמתני' אתיא ככ"ע ולכן לא קאמר דחוץ לתחום שרי דתליא בתנאי ובפלוגתא לא קמיירי וכן בדוכתי טובא דנקיט במתני' רק מה דהוי לכ"ע, ועיי' ר"ן ע"ז גבי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ועיי' שבועות שתים בתרא בסוגיא דח"ש: ואקדים עוד הקדמה אחת מ"ש הר"ן פ"ק דביצה גבי אין מוליכין את הסולם, בשם י"א דיצאו לחלק היכא דאם שעושה בדבר זה שהוא איסור באמת חיישינן למ"ע אפי' בח"ח, אבל היכא דחיישינן לטעות בני אדם שיחשדוהו שעושה איסור ואינו אסור אלא שהם סבורים שדבר זה שהוא עושה אסור ל"ח בח"ח עייש"ה, ונ"ל להסביר בטוב טעם דחשש מ"ע מפני הטועים לא שכיח כ"כ ודי לאסור בפרהסיא דרבים שכיחי וימצאו בהם ג"כ טועים באומר אסור ע"ד המותר, אבל בח"ח דלא שכיחי אינשי לחוש שמא יבא א' במקרה מן מיעוט הטועים, כ"כ ל"ח, אבל היכא דאיכא חשש שיחשדוהו שעושה דבר מה שהוא אסור באמת ולא ידינוהו לזכות איכא הרבה שיחשדוהו ולכך חיישינן אפי' בח"ח, ולמ"ש הר"ן שם מדנפשי' דמה שאסרו חכמים בח"ח משום גזירה שמא יעשה בחוץ במקום רואים, א"ש ג"כ הכא דטועים בדין דל"ש כ"כ לא גזרו פנים אטו חוץ, אבל מחשש חשד שעושה באיסור, דשכיח גזרו אומר חוץ אטו פנים, והראשון נראה יותר, והא"ש דמקשה מ"ש שדה מ"ש מרחץ, ולא מתרץ שאני מרחץ דנראה לרואים כשלוחו של ישראל ויחשדוהו שעושה איסור משא"כ בשדה דאוכל פירות ידעו ויבינו דלטובת ולדעת עצמו הוא עושה, דאם מהאי טעמא, דיטעו לומר על מותר אסור, אסרו במרחץ למה סתמה הברייתא ולא קמ"ל דחוץ לתחום שרי דמשום חשד כי האי לכ"ע מותר בח"ח, ולכן הוצרך לומר דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי דלא רגילי בה כלל ויצא שכרו בהפסדו כמ"ש הראשונים ויחשדוהו שעושה באיסור מה שאסור באמת ולהכי גם בח"ח אסור וס"ל כתנאי דאוסרים שלא לשטוח מפני חשש חשדא שכבס בשבת אפי' בח"ח דיחשדוהו בדבר האסור באמת, וכ"ז צריך משום דברייתא ס"ל אפי' חוץ לתחום אסור, ושיטת הר"מ אתי שפיר בקבלנות ובמרחץ תוך התחום אסור משום דגם בקבולת בית דאיכא דעבדי בקבולת וכן במרחץ אפי' במקום שיש עושים בקבלנות או לאריסות דליכא חשדא שעושה שלא ע"ד היתר אבל איכא משום טועים הסבורים שדבר זה אסור כיון שאינו נהנה מגוף הדבר ועיי': וי"ל עד"פ קו' המרש"א מדלא מקשה על מתני' מ"ש מרחץ מ"ש שדה ותירוצו אין לו מובן דהא מפורש במתני' מפני' שנקראת ע"ש, ולמ"ש י"ל על מתני' לא הי' יכול להקשות בחוזק כ"כ די"ל שאני מרחץ דאיכא למיחש לטועים בדין דאסור באריסות כיון שאינו מקבל מגוף הפירות, הגם דמתני' נראה דגם חוץ לתחום אסור י"ל דגם משום חשש טועים ס"ל דאפי' במקום דלא שכיחי רואים אסור, הגם דמסברא אינו כן מ"מ אפשר לומר דגזרו כ"כ, אבל מברייתא דרשב"ג מקשה לרשב"ג לשיטתו דכ' הר"ן ביצה דכל אינך קושיות י"ל, אבל מדאמר רשב"ג אין נוסרים נסרים רק בצנעה ס"ל דיש מ"ע ומתיר בצנעה עיי"ש היטב, והא"ש דמקשה לרשב"ג לשיטתו א"א לומר שאני מרחץ משום חשש טועים תינח תוך התחום, חוץ לתחום מאי איכא למימר, והוצרך לחדש דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי כלל ויחשדוהו בדבר שאסור באמת ואפי' בחוץ לתחום אסור וא"ש עד"פ טובא: והיתה לבאר מ"ש דהא דחוץ לתחום שרי משום דדומה לח"ח ותליא בפלוגתא דתנאי דאסרו בח"ח, ואנן קיי"ל כרב בשבת שם