כתב סופר אורח חיים פד

והנה הרואה בס' הישר יראה בתום וביושר שעיקר סמיכת ר"ת מדאמר שמואל במ"ק דין קבולת וכל הפרק איירי מדיני אבילות וחכירה ושכירות, וכאן בע"ז בדיני שבת לא הזכיר מזה כלום, לכן נראה לר"ת דדוקא באבילות דקיל לאינשי דדרבנן הוא בקל יחשדוהו, לכן גם בקבולת דיש לדונו דבהיתר עשה חושש למ"ע אבל בשבת ויו"ט דחמירי לא יחשדוהו שעושה באיסור וצ"ל אע"ג דע"י נכרי גם בשבת ויו"ט ליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמירא לאינשי טובא מלעשות מלאכה ע"י נכרי בימי אבלו, ונ"ל לחזק ראי' זו של ר"ת מכח דקדוק עצום שצ"ל למה קתני במתני' סתם ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ מפני וכו' ולא התנה בלבד שיהי' תוך התחום כמו דקתני ברייתא דרשב"א בירושלמי חוץ לעיר היינו חוץ לתחום שרי ומסתימת מתני' וברייתא דרשב"ג משמע דכ"מ אסור אפי' חוץ לתחום, וגם לשון המשנה ובכל מקום אע"ג דר"ל אפי' בחו"ל, מ"מ כולל ג"כ אפי' חוץ לתחום, ועוד דקאי אלעיל דלא ישכיר לו בית משום שמכניס בתוכו ע"ז ובזה אין חילוק בין חוץ לתוך התחום משמע דכמו כן שכירת מרחץ אסור גם חוץ לתחום וגרע דאפי' בחו"ל אסור ואם חוץ לתחום מותר כל כי האי הו"ל לפרש כיון דאיפכא משמע דגם חוץ לתחום אסור וצ"ע: ומצאתי ראיתי אחרי רואי בספר תוס' שבת בכלל גדול שלו שעמד בזה ולא ביאר, דכ' כמו שהקשיתי אני ממשמעות מתני' ומביא ראי' מזה לפירוש המשניות דמרחץ אסור משום דנכרי רוחץ בו ואיכא חה"ש דנכרי, ופשיטא ליה דמשום חה"ש דנכרי ליכא חילוק בין תוך התחום לחוץ לתחום דנכרי בכ"מ ובכ"י איתא, משו"ה לא קתני במתני' וברייתא דחוץ לתחום מותר, והא דאמר שמואל דחוץ לתחום מותר צ"ל דבבית ליכא חה"ש משום עין רואה דנכרי ודוקא במרחץ איכא חה"ש דשמו עליו ביותר עיי' בו: ויש להקשות לפ"ז היכא דייק מברייתא דרשב"ג הא לכותי שרי דילמא לכותי נמי אסור משום חוה"מ, והא דנקיט נכרי ומשום שבת ויו"ט דקמ"ל דמשום שבת ויו"ט אפי' כל זמן השכירות עד חוה"מ אסור אפי' חוץ לתחום, וביותר קשה דמדייק הא שדה שרי וכו' דילמא גם שדה אסור ובשדה דליכא רק משום מ"ע דישראל חוץ לתחום שרי אם אין חוה"מ בימי השכירות, ואם איכא משום חוה"מ פשיטא דחוץ לתחום אסור הכל משום מ"ע דישראל, אבל במרחץ אסור אפי' חוץ לתחום משום חה"ש דנכרי דבמרחץ נקרא שמו עליו יותר וטובא קמ"ל במרחץ יותר מבשדה וצ"ע, מלבד זה הרגיש התוס' שבת בעצמו דהרמב"ם בחבורו הגדול לא נכנס לחלק בין מרחץ לשדה ולא כ' דבמרחץ אפי' חוץ לתחום אסור משום חה"ש דנכרי וכ' דבחבורו חזר מפירושו בפי' המשניות וזה דוחק גדול, הגם שמצינו לפעמים כן דחזר בו היינו להלכה אבל כאן דמפרש דמשום חה"ש דנכרי אסור דהי' קשה קושי' המג"א הא אין ישראל רוחץ בשבת ולהכי פירש כפירושו, וצ"ל דאח"כ הי' נראה לו מ"ש המג"א משום מ"ע דישראל דרואה עשן יוצא או כמ"ש בעל תוס' שבת דישראל רוחץ בצונן, וכשחבר הפי' משניו' לא הי' נ"ל כ"ז טעם לשבח או לא עלה במחשבה לפניו, כ"ז דוחק ורחוק, וגם הקושי' עצומה משמואל דאמר חוץ לתחום שרי ואמאי הא איכא משום חה"ש דנכרי, ומה שמחלק התוס' שבת בין מרחץ לבית ושדה דעל המרחץ נקרא שמו יותר הוא דוחק, לכן בחרתי לי דרך לעצמי בכוונת הפי' משניות ויתישב הכל ואומר בוודאי אין חה"ש כשרואה הנכרי שישראל מחלל שבתו וחגו בצנעה, כמוהו כמוהם יש הרבה שאין שומרים דתם ומחללים חגיהם ואין בזה חה"ש שיאמר ישראל אינו משמר דתו, האיש יחטא ועל כל העדה אמור יאמר שמחללים שבת, אלא כיון שבונה עושה לעיני כל עי"נ, שאין ידוע ונראה לו היתר, ואין מוחה בידו, וכל העם ראשיהם ומנהיגיהם ודיניהם רואים את הקולות, ואין קול קורא למחות על ידו, או אין קשב להקשיב למוריו, זה הוא חה"ש גדול, וכ"ז בעיר או תוך התחום דשכיחי' ורגילי' עוברים ושבים טובא ומסתמא הקול נשמע בבית דין דייני העיר שבתוך התחום או דפרע זה לשמצה נגד קמיו ומתקוממים עליו ומוחים על ידו, או דנעשה לכולם כהיתר אבל חוץ לתחום דלא נראה לנכרי עוברי' ושבים שידרשו סמוכים להם למחות על ידם והבונה יושב בדד במקום שאין רואה ליכא חה"ש כשיאמר זה הישראל היושב בדד מחלל שבת, וגם אם שכיחי אורחים דמעלמא אתו לשם במקרה והולכים לדרכם אחר השבת, משו"ה לא יהי' חה"ש, כי מה להו לאורחים ולו היום הם כאן ולמחר ילכו למו, ועוד גם אם חוששי' לאורחים היינו מפני מ"ע שלהם שיחשדוהו אבל לאורחים ומשום חה"ש דנכרי עי"ז כל כי האי בוודאי ל"ח כנ"ל פי' לפירושו של הפי' משניות, ולא ק"מ משמואל דמחלק בין תוך לחוץ לתחום, דגם משום חה"ש דנכרי ליכא חוץ לתחום כדכתיבנא ומשו"ה לא כ' הרמב"ם בחבורו דבמרחץ גם חוץ לתחום אסור, והדברים נכונים וקרובים למרכז האמת בכוונת הרמב"ם בעזהי"ת: ומלתא דפשיטא דס"ל לרמב"ם דוודאי חושש' משום חשדא ומ"ע דישראל כמו בכ"מ דחוששי' למ"ע ואפי' בדרבנן והוצרך במרחץ לחשש דחה"ש דנכרי משום קושי' המג"א דהא ישראל אינו רוחץ בשבת וז"פ וא"צ להאמר, אלא דיש לדקדק איך מקשה הא לכותי שרי ולא חייש משום חוה"מ דגם לדידן שרי י"ל משום הכי נקיט לנכרי דחוששי' משום שבת ויו"ט הגם דלא השכירו לחוה"מ, וקמ"ל הגם דמשום יו"ט ליכא חשש מ"ע דישראל מ"מ אסור משום דחיישי' משום חה"ש דנכרי וכ"ש לכותי דאסור משום חוה"מ מ"ע דישראל, ויותר יש להקשות מדמקשה הא שדה שרי מנ"ל דילמא שדה ג"כ אסור, והא דנקיט מרחץ דקמ"ל טובא אע"ג דבמרחץ ליכא משום מ"ע דישראל דאינו רוחץ בשוי"ט מ"מ אסור משום חה"ש דנכרי הרוחץ, וזה לא ידענו משדה דיש חשש יותר משום מ"ע דישראל וצ"ע, וי"ל דרמב"ם מפרש דיוק ש"ס אבל שדה מאי שרי, דמדייק ממתני' אבל בשדה שרי וקושי' ראשונה י"ל דהאמת קאמר, ויש להאריך עד"פ ותן לחכם ויחכם עוד: ולפי מה שהסברנו פי' הרמב"ם דחה"ש דנכרי אינו מפני העוסק במלאכתו בשבת אלא מפני שאין מוחה א"ש דלא קתני במתני' ובברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי כמו דקתני בברייתא דרשב"א בירושלמי וכהא דאמר שמואל דברייתא בירושלמי בבנין בית קאי ואיכא משום מ"ע דישראל והו"א דחוץ לתחום ג"כ אסור מפני הרואים ההולכים סמוך לתחום ועיי' תוס' שבת שהרגיש בזה דאיכא למיחש כהנ"ל או דה"א דחיישי' לאורחים קמ"ל טובא דחוץ לתחום שרי דכולי האי ל"ח, אבל מתני' וברייתא דרשב"ג דאיירי במרחץ דליכא משום מ"ע דישראל רק משום חה"ש דנכרי פשיטא דלא שייך חוץ לתחום שאין רבים רואים דליכא חה"ש כלל ומלתא דפשיטא וא"צ להאמר דחוץ לתחום שרי דממילא נשמע ומובן וא"ש נכון : ויש לעיי' לפי שיטת הרמב"ם דחוששין לחה"ש דנכרי שיאמר דישראל מחלל שבתא א"כ גם בקבולת אפי' כולם עושים בקבולת או בשדה לאריסות יהי' אסור אטו יודע הנכרי לחלק בין קבולת ואריסות לשכיר יום ויש חה"ש דליכא היתר כה"ג בחג שלהם, ולומר שיודעים לחלק בין שכירי יום לקבולת ואריסות זה רחוק מן הדעת וצ"ע ויש לנו ראי' חזקה דר"ת לא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל, ומנא אמינא לה מדסמך ר"ת דקבלנות בשבת ויו"ט שרי מדלא העמיד שמואל דבריו לענין שבת ויו"ט אלא לענין אבל ש"מ דבשבת ויו"ט שרי ולשיטת הרמב"ם ליכא ראי' כלל דאם הי' מעמיד דינו בשוי"ט ה"א בשבת ויו"ט חושש כולי האי משום דאיכא תרתי מ"ע דישראל ועוד משום חה"ש דנכרי, אבל בימי אבלו פשיטא דליכא חה"ש דנכרי דלא נהיג גבייהו כלל, וגם אין יודעין שנהוג גבן עפ"י הרוב, וגם לא חמירא כ"כ, הוה אמינא דל"ח למ"ע דישראל לחוד בקבלנות, קמ"ל דאסור משום מ"ע דישראל לחוד, ואם ראי' ר"ת דהו"ל להעמיד דבריו על מתני' וברייתא דמרחץ, הא ליתא דהא רצה להשמיענו תרתי איסור והיתר דתוך התחום אסור וחוץ לתחום שרי, ואי הוי אמר מלתיה על מרחץ, אכתי לא ידענו דקבולת דשדה מותר חוץ לתחום דה"א דחוששי' להולכים סמוך לתחום או לאורחים, ומרחץ שאני דליכא רק משום חה"ש דנכרי פשיטא דלמיחש חוץ לתחום כמ"ש לעיל, ולכן הוצרך להעמיד דינו בקבלנות דבית דחוץ לתחום שרי, ובאבל דליכא רק משום מ"ע דישראל לחוד אסור ג"כ ועוד במרחץ ליכא קבלנות כמ"ש המג"א סי' רמ"ג ס"ק ב' וע"כ דר"ת ל"ל טעמא דרמב"ם במרחץ משום חה"ש דנכרי, דלחה"ש דנכרי ליכא למיחש בהאי מלתא ובמרחץ ג"כ הטעם משום מ"ע דישראל שיראה העשן יוצא או משום דרוחצים בצונן בשבתות ויו"ט, וזו ראי' מכרחת כראי מוצקת, וכן נראה דהרמב"ם יחידאי הוא בדבר זה, מדלא אשתמיט בשום אחד ממפרשים ראשונים לומר הא מלתא בטעמא דמרחץ דחוששין לחה"ש דנכרי הרוחץ, ש"מ דפשיטא להו דחד טעמא איכא במרחץ כמו בשדה ובית, וקשה מה שהקשינו מדלא מחלק במתני' וברייתא דרשב"ג בין חוץ לתחום לתוך התחום ובעי עיונא ליישב. מן כל דין נתחזק דינו של ר"ת דשמואל לא אמר מקבלי קבולת אסור אלא באבל שיש לחוש יותר לחשדא משום דקיל לאינשי טובא אבל בשבת ויו"ט דחמירא לא יחשדוהו כיון שיש צד היתר הגם דאין דרך רוב המקום כך אלא המיעוט מ"מ יתלו שבהיתר עשה, ובאבל חומרא יתירה הוא דמחמיר שמואל, וכיון דחומרא יתירה היא, להכי מקיל חוץ לתחום דל"ש כל כך רואים שילכו עד סמוך לתחום או מפני אורחים כ"כ לא חיישינן אפי' באבל, וכ"ז בקבולת דבשבת ויו"ט שרי אפי' תוך התחום גם באבל אינו מחמיר רק תוך התחום, אבל היכא דאסור בשבת ויו"ט כמו במרחץ ושדה היכא דלא נהגי באריסות וכדומה אפי' חוץ לתחום אסור ומשו"ה לא קתני במתני' וברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי: והיתה לבאר דלכאורה קשה עלן מירושלמי דמתיר רשב"א חוץ לעיר בשבת חזינן דאפי' בשבת מותר חוץ לתחום זה לק"מ דהא רשב"א מיירי בקבולת ומחמיר דאפי' בקבולת אסור וחומרא יתירה היא לכן לא החמיר אלא תוך התחום, אבל מתני' וברייתא דרשב"ג דלא איירי בקבולת אפי' חוץ לתחום אסור וכמ"ש ויש ליישב בזה הא דאמר תוך וחוץ לעיר, ותוס' הרגישו בזה ומפרשי' ה"ה חוץ לעיר תוך התחום אסור ודוחק, וי"ל עפ"י דברינו ולחלק חלוקים ולומר ודאי גם חוץ לעיר תוך התחום ל"ש כ"כ עוברים ושבים בשוי"ט רק יש דמטיילים ויוצאים