כתב סופר אורח חיים פג

דמהני' י"ל דוקא בצנעה וקיי"ל כר"י, והוסיף עוד ר"ת ראי' מהא דקיי"ל כרשב"ג דאריס לאריסותי' עביד ה"ה ה"נ אמרינן קבלן קבלנותיה עביד, ונ"ל דוודאי לא חלק ר"ת במציאות שכתבו כל הראשוני' דבימיהם לא היו רגילים בקבולת בנין אלא דס"ל לר"ת דלאו דוקא היכא דהרוב עושים כך תולים בהיתר אלא דגם במקצת עושים כן ידינוהו לזכות ויאמרו שבוודאי עשה בקבלנות, ואולי משום איסור שבת עשה בקבלנות אע"ג שאין הרוב עושים כך, והא דאמרינן אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי, שאני מרחץ דלא עבדו כלל וגם במרחץ הדבר בעצמותו רחוק שיעשה אדם באריסות או בשכירות כמ"ש הראשונים דהוצאותיו מרובים והכנסתו מועטת וזה בעצמו הטעם שאין הרוב עושים כן ומשו"ה בוודאי לא יתלו בהיתר דמי פתי יסור הנה לעשות באריסות ואיכא בוודאי מ"ע משא"כ בקבולת בנין דאין טעם להרוב שאין עושים בקבולת כמו שהוא במרחץ אלא שלא נהיגי כך, ולהכי בקל יתלו שבהיתר עשה כיון שיש עכ"פ מיעוט שעושים ע"י קבולת כנ"ל: וכעין זה וזכר לדבר מצינו שכתבו הראשונים בקידושין סוגי' דסבלונות דלא אזלינן בתר רובא דתליא במנהג והקשה הבית מאיר ואבני מלואים סי' מ"ה מב"ב ר"פ המוכר דפליגי אי אזלינן בתר רוב דלרדיא, חזינן דאזלי' בתר רוב המנהג, ולדידי לק"מ דוקא בתר רובא דתליא במנהגא בלי טעם לא אזלינן, כמו רוב מסבלי והדר מקדשי דליכא טעם רק שנהגו כך, אבל ברובא לרדיא טעם הגון להם דבהמה לרדיא עומדת שרוחה מרובה משחיטה, בתר רוב כזה בוודאי אזלינן, והמעיי' בראשונים בקידושין לא ימצא שמתרצים כן דלא אזלינן בתר רוב המנהג רק ברובא מסבלי תחלה עיי"ש והארכתי שם, וכאן לא הבאתי רק זכר לדבר למ"ש דיש לחלק בין מרחץ לקבולת בנין דמרחץ לא יתלו בשכירות ואריסות כיון שיש טעם הגון להרוב שאינם עושים כן משא"כ בקבולת בנין ועיי': אלא דצ"ע ניהי דיש לחלק כך מ"מ מנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה הרי רשב"א בברייתא ל"ל אפי' בשדה לאריסותי' עביד אע"ג דרוב ככל עושים באריסות מ"מ חייש למ"ע שיחשדוהו אולי עשה כהמיעוט ואנן דקיי"ל כסתם מתני' וכרשב"ג מנ"ל לומר דמתני' מתיר אפי' היכא דליכא רק מיעוט שעושים בקבלנות ואם גם אינו דומה למרחץ, מ"מ כל אפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא כ"כ בין רשב"א למתני' ורשב"ג וצ"ע ויישוב: ונ"ל דבאמת קשה מאוד להסביר טעמא דרשב"א דל"ל אריס אריסותי' עביד וחייש למ"ע היכא דרוב עושי' באריסות והרמב"ן כ' דבזמן הש"ס כולם היו עושים בחכירות או באריסות ואיך יעלה על הדעת לחשדו שהוא עושה באיסור, ובתחלה ה"א הא דאריסא לרשב"א לית ליה היינו דל"ל היתר כלל באריסא מעיקר הדין כמו ב"ש דל"ל קבלנות וכמו שהקשה תוס' לרשב"ג דל"ל קבלנות ה"ה אריסא מעיקר הדין כן י"ל : אלא דבברייתא דירושלמי מבואר דאית ליה לרשב"א היתר קבולת מדינא ורק משום מ"ע אוסר א"כ קשה כהנ"ל, ולר"ת דעשה קו"ח קבלנות מאריסא אפשר י"ל דקבלנות אית ליה לרשב"א ואריסות ל"ל מעיקר הדין, אבל האמת נ"ל דטעמא דרשב"א דל"ל אריס לאריסותי' עביד הוא משום דיטעו הרואים ולא ידעו לחלק בין אריס לשכיר יום שיטעו בדמיונם דאריס ג"כ אדעתי' דישראל עביד ויש בו איסור לדעתם שעושה לטובת ישראל ולדעתו ולא ידעו לחלק בין זה לזה, ומתני' ס"ל היתר אריסות כ"ע יודעים ומבינים כנ"ל, והא"ש דאין כאן פלוגתא רחוקה בין רשב"א למתני' ורשב"ג אלא דרשב"א חייש לטעות שלא ידעו ולא יבינו ההפרש בין אריסות וקבלנות לשכיר יום, ומתני' ל"ח לטועי' בדמיון בדין אלא שיתלו באיסור וזה שייך דוקא במרחץ דלא עבדי כלל באריסות משא"כ באריסות דשדה וקבלנות כמ"ש: ובמאי דכתיבנא ארוח לן ליישב קו' אחת שהביא פר"מ נ"י והיא קו' העולם, לפי שיטת התוס' בב"ק דבמומר לעבירה שידוע דבוודאי יקיים שליחותו לכ"ע יש שליח לדבר עבירה דל"ש דברי הרב וכו' לא מקשה ש"ס מידי על רשב"א אבל נכרי מאי שרי דאמרי אריסותי' עביד כותי נמי, די"ל שאני כותי מנכרי דהא ס"ל כותי' גרי אמת המה וכיון שבוודאי עושה איסור איכא משום שליח לד"ע לכ"ע אם שכיר יום הוא והחושדים יחשדוהו דעושה הישראל איסור דאורייתא ולמ"ע כי האי חיישינן אבל לנכרי שרי אע"ג דגם בדרבנן חיישי' למ"ע כמתני' וברייתא דרשב"ג מ"מ היינו היכא דליכא למתלי באריסות כמו במרחץ, אבל בשדה דאיכא למתלי' דבהיתר אריסות קעביד ל"ח כ"כ דיאמרו לאו באריסות הוא: ואני אבאר הקו' דלכאורה לשיטות הסוברים דמלאכה בחוה"מ ליכא אלא איסור דרבנן לק"מ דבכותי בחוה"מ ג"כ ליכא אלא חשדא באיסור דרבנן והה"נ נכרי בחוה"מ, אלא דלאחר התבוננות מעט נראה דקשה גם לשיטה זו שאני בנכרי דאיכא תרתי דרבנן, חוה"מ דרבנן וע"י נכרי דרבנן גם אם אסרו שבות דשבות שלא במקום מצוה, מ"מ בוודאי קיל מחד דרבנן ובכותי איכא רק חד דרבנן חוה"מ דרבנן ושלוחו כמותו כמו שעושה בעצמו, והא דלא אסר בנכרי משום דעושה בשבת ויו"ט, דילמא באמת היכא שיש לחוש שעושה בשבת ויו"ט אסור לנכרי ג"כ, וקמ"ל בכותי דליכא למיחש משום שבת ויו"ט רק משום חוה"מ לחוד אע"ג שעיקר איסור מלאכת חוה"מ דרבנן חוששי' למ"ע ודוקא בחד דרבנן דכותי שלוחו כמותו אבל בנכרי שרי משום חשש חוה"מ לחוד והיכא דאינו עושה בוודאי רק בחוה"מ שרי לנכרי, ועוד גם אם בשבת ויו"ט מתיר לנכרי משום דקיל שבות ע"י נכרי משבות דאית ביה מעשה ע"י עצמו או ע"י שלוחו במקום שהוא כמותו כמו בכותי ומומר כהא דאמרו בערובין פ' הדר שאני שבות דאית ביה מעשה היינו ע"י עצמו משבות דלית ביה מעשה ע"י עצמו רק ע"י נכרי דקיל מלאכה דאוריית' ע"י נכרי ממלאכה דרבנן ע"י עצמו, ועיי' מלתא בטעמא דרבינו יונתן שם, והכא ע"י כותי כעושה ע"י עצמו הוא ולהכי חייש למ"ע באיסור חמור דרבנן אבל עי"כ אפי' בשבת ויו"ט ליכא רק איסור קל ל"ח למ"ע כיון דאיכא למתלי דבאריסות עביד ל"ח כ"כ וצ"ע, ובתחלת הרעיון היה נ"ל דלק"מ ע"פ מה דחידש לן הבית מאיר סי' ה' דגם למאן דס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא, בשבת אין שליחות כעין מצות שבגוף דכ' תוס' רי"ד דל"ש שליחות כיון דקפיד רחמנא שיהי' לכל איש ישראל תפילין בראשו ובזרועו לא יצא ידי חובתו במה שעשה שליח לעשות מצוה זו בגופו של השליח סוף כ"ס לא היו תפילין על גופו וכן בלולב וכדומה, והה"נ בשבת דקפיד רחמנא שגופו של ישראל ינוח ביום השבת, ואם עושה ע"י נכרי הגם דיש לגביה שליחות לחומרא, מ"מ גופו של הישראל נח ואין כאן קפידא עיי' בו, לפ"ז לכאורה לק"מ כיון דגם ע"י כותי דיש לו שליחות ויש שליח לד"ע גביה, לענין איסור שבת ליכא משום שלוחו כמותו דמ"מ גופו נח ולא עביד מלאכה: שבתי מעט וראיתי דטעות הוא בידי, דהבית מאיר שפיר קאמר בעושה עי"נ ל"ש שלוחו כמותו בשבת הגם דע"י נעשה מ"מ הא גופו של ישראל נח ולא נעשה ע"י המשלח נגד רצון השי"ת דסוף כ"ס לא עביד ישראל מלאכת שבת, אבל העושה ע"י ישראל הרי גופו של ישראל לא נח בשבת וכיון שעושה ע"י המשלח ושלוחו כמותו הוי כאלו הוא עשה המלאכה, ועבירה דיליה היא שע"י נעשית כנ"ל ברור לדינא, וא"כ קושית העולם קמה וגם נצבה: והנלפע"ד ביישוב קו' זו ע"ד פלפול קצת הוא, דהנה הריטב"א הקשה בהא דמסיק הש"ס חדא משום לפ"ע ועוד משום דנקראת על שמו, מאחר שאמר משום לפ"ע שהוא דאורייתא איך מוסיף וגורע טעם משום חשדא ומתרץ דרוב כותים צייתי דאיכא כמה מקראות דמשמע איסור חוה"מ ומיעוט לא צייתי, וכיון דרוב צייתי מותר להשכיר לו דאין לו לחוש למיעוט כיון שמתנה עמו וסומך על הרוב, ואם יהי' מן המיעוט דלא צייתי אין בידו איסור דל"ע, אלא דאיכא מ"ע דנקרא ע"ש, והיינו חדא ועוד קאמר, חדא משום לפ"ע היכא דידוע דלא ציית, ועוד אפי' ברוב דצייתי משום דנקרא ע"ש, ובס"ד סבר דרוב לא צייתי להכי הקשה והא איכא משום לפ"ע, ומתרץ דרוב צייתי וליכא לפ"ע רק היכא דידוע דלא צייתי וחדא ועוד קאמר כהנ"ל, אלו דבריו ז"ל ומה מתקו: אלא דקשה לי לפ"ז לא הי' צ"ל דל"ל לאריסותי' עביד אלא משום דנקראת ע"ש דקאמר לא שיאמרו דשכיר יום הוא, אלא שיאמרו מסתמא לא התנה עמו דאלו התנה עמו הי' ציית דרובם צייתי ויחשדוהו שעובר על לפ"ע, אבל בנכרי שרי דל"ח שיחשדוהו ששכיר יום הוא דאריס אריסותי' עביד וצל"ע, וכשאני לעצמי מה אני אומר די"ל בפשיט חדא ועוד קאמר לפמ"ש התוס' דליכא לפ"ע רק אם גרי אמת הם דאל"ה ליכא משום לפ"ע, וי"ל דרשב"א הכי קאמר חדא משום לפ"ע, ועוד אפי' למאן דס"ל דגרי אריות הם וליכא משום לפ"ע מ"מ איכא משום שנקרא ע"ש כנ"ל פשוט ומיושב קושיא הנ"ל, דהא אמר משום דנקרא ע"ש למאן דס"ל דכותים גרי אריות הם, וכותי ונכרי שוין לענין שליחות וא"ש. להיות כי פר"מ נ"י האריך בקושי' הנ"ל ובנה דינן עלי' הארכתי בה ע"ד מו"מ של פלפול: אבל לפמ"ש דהא דל"ל לרשב"א אריס אריסותי' עביד לא שיחשדוהו שעושה באיסור במקום שיש היתר לפי המנהג שרבים נוהגים בו שעושים באריסות, אלא משום דיטעו שעושה איסור דדומה להם שעושה על דעתו הגם שלא צוה לו ועושה מעצמו, דנדמה להם כעושה ע"ד ישראל ולטובתו שאפי' עושה מעצמו אסור ליהנות, לפ"ז לק"מ דוודאי לא יטעו שהוא כשלוחו ממש כמצווה ועושה דשלוחו כמותו, דהא לא צוה, ולהא לא יחשדוהו שהוא שכיר יומו ועושה ע"פ כיון שיש לו מקום לעשות בהיתר לא שביק התירא ועביד איסורא, אלא גם אם עושה באריסות כמנהג רוב או כל נדמה להם שיש בו איסור, ואינו נכנס בסוג שליחו' כדי לחלק בין כותי דיש שליחות ויהי' חשוד בדאורייתא לנכרי דאין בו רק דרבנן וא"ש נכון ויש סיוע רבה לדברינו ופירושינו בביאור הסוגיא ופלוגתא דרשב"ג ורשב"א ועיי' :