כתב סופר אורח חיים פב

ממנו לפי שעה מ"ש בטו"ז סי' רמ"ב ס"ק ב' ואם חולק עליו הי' לו להביאו עכ"פ, ובתשובה א' הארכתי דרוב ראשונים ס"ל בקבולת בנין בית אם רוב אנשי המקום בונים בקבולת שרי וכן דעת הרמב"ם ושם באר' באר רחבות: והנה הנוב"י בעצמו הרגיש דניהי דלבני העיר אין לחוש שכולם יודעים שהרוב בונים בקבולת מ"מ יש לחוש לאורחים כמ"ש ב"י מתשובה אשכנזית ומביא הרמ"א להלכה בסי' רמ"ד סעיף ב' והטו"ז דחה הך דרמ"א ס' רמ"ג סעיף ב' מכח הא דסי' רמ"ד, ובנוב"י הקשה עוד ממ"ש המחבר סי' רמ"ג סעיף ב' דמותר כשרוב אנשי המקום נוהגים בשכירות או באריסות ול"ח לאורחים דלא ידעו מנהג המקום, ומ"ש דאיירי כשעומד שלא במקום רחוב היהודים כבר תפס עליו השואל בנוב"י תנינא חאו"ח סי' ל"ח והודה ולא בוש שדוחק גדול הוא אלא שע"כ לומר כן דלא מצא תי' אחר עיי"ש, ולפע"ד נראה לאחר שנדייק בלשון תשובה האשכנזית וכן העתיק הרמ"א דחיישי' לאורחים הבאים שמה או לבני ביתו, צ"ל תרתי למה לי, דבשלמא ב"ב לחוד לא יספיק דמי שאין לו ב"ב והוא דר יחידי יהי' מותר, וחשש אורחים לעולם איכא וכיון שאמר משום חשש אורחים דכולל יותר למה מוסיף וגורע משום חשש ב"ב, גם טעמא דב"ב יחשדו אותו ל"ש במרחץ שברמ"א סי' רמ"ג סעיף ב' כמ"ש המג"א סי' רמ"ד ס"ק ז' וחשש אורחים איכא גם במרחץ והיא קו' הטו"ז סי' רמ"ג ס"ק ג', וא"כ חשש אורחים כולל יותר ומה לו לחשש ב"ב דאינו בכ"מ, עוד צל"ע אם ניחוש לב"ב שיחשדוהו ולא יאמינו לו כי בקבולת הוא עושה כמ"ש המג"א למה בשבת ויו"ט מותר חוץ לתחום כדאיתא במ"ק ובשו"ע ס' רמ"ד סעיף א' וכ' המג"א ס"ק ח' דלאורחים ל"ח דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, ואם יש לחוש לב"ב הא ב"ב יודעים שהוא בונה חוץ לתחום, וכי נעלם דבר זה מאשתו ובניו וב"ב, והם יחשדו אותו וצל"ע: לכן נ"ל דוודאי לכל א' בפ"ע ל"ח, לאורחים לחוד לא, דחשש רחוק הוא כמ"ש המג"א סי' רמ"ד סק"ו מירושלמי דשביעית דמייתי תוי"ט, וגם לחוש שיחשדוהו ב"ב ואם ישאלוהו לא יאמינו לו ג"כ חשש רחוק הוא כמובן, ולא חיישינן אלא בצירוף שניהם יחד, שאפשר שיבואו אורחים או שיחשדוהו ב"ב כל כי האי חיישינן למ"ע, ובדיוק נקט תרתי דחיישי' לאורחים או לב"ב היינו לפעמים יש לחוש לאורחים ולפעמים לב"ב, ולק"מ קושייתי מחוץ לתחום דליכא רק משום ב"ב לחוד, וגם לק"מ מירושלמי דשביעית דמשום אורחים לחוד ל"ח ולא סתרו פסקי דינים דבסי' רמ"ג במחבר במנהג המקום באריסות או בשכירות, כיון דמנהג המקום כך וליכא משום חשד בני העיר וכ"ש לב"ב שידעו כולם מנהג המקום, וליכא רק משום אורחים לחוד ל"ח, וכן א"ש מ"ש הרמ"א במרחץ בבית דירה דשכנים יודעים דבאריסות הוא ומשום ב"ב ליכא כמ"ש המג"א סי' רמ"ד ס"ק ז' ומשום אורחים לחוד ל"ח ומיושבי' כל הקושיות בריוח וזה נ"ל נכון יותר מכל מה שראיתי בספרן של צדיקים ז"ל: ובנדון שלנו וכיוצא בו שהוא בנין של מקהלות עם ה' וכ"א שותף בבנין י"ל מסברא דליכא משום חשד אורחים דאורח הבא ויהי' תמוה בעיניו כשירא' בונים בשבת ישאל לאנשי המקום וכ"א שימצא יגיד לו האמת כי בקבולת עושים, ואם הרוב בונים באותו מקום בקבולת יאמרו שכן מנהג העיר ול"ח לאורחים אלא ביחיד העושה בשלו ומה לאחרים ולו, ולא יטריח האורח לילך לבעל הבנין ולשאול על עניניו, או לא ימצאהו, או לא יאמין לו כשיאמר לו שבהיתר הוא עושה כמ"ש המג"א דאפי' ב"ב לא יאמינו לו כ"ש אורח ממקום אחר ומלתא דמסתבר הוא כנ"ל: אלא ניהי דנצלנו מחשש מ"ע דב"ע ואורחים, כ"ז לא יועיל לנו למ"ש המג"א דיש חה"ש לעיני העמים שיראו שבונים בשבת ונראה דכ"ש כשצבור בונים שיש חה"ש יותר, שיאמרו כולם באגודה אחת, הם ומוריהם וראשיהם ומנהיגיהם מחללים שבת בפרהסיא, וכמדומה לא אמר המג"א משום חה"ש רק בכה"ג דיש ביותר חה"ש, ולזה לא מהני לנו מנהג העיר אם היא בקבולת כי הם בחגם לא יבנו בשום אופן, ולא ידעו היתר דקבולת ותא חזי מ"ש תוס' בע"ז לחלק בין קבולת לאריסות דקבולת לא נראה לאינשי התירא אפי' לישראל כ"ש וקו"ח לנכרים, וגם לדידן דלא ס"ל כשיטה זו היינו משום מ"ע דישראל, אבל חה"ש אצל הנכרים בוודאי איכא: ומ"ש פר"מ נ"י שבמקומו ליכא חה"ש כי מניחים ליהודים שיהי' חנותיהם פתוחים ביום חגם, לא מצאתי בזה טעם כי אם גם אין מוחים בחזקה, ומעלימים עין ואין נועלי' החנות, מ"מ לא יניחו לו לבנות ביום חגם בפרהסיא כידוע וגם אם מניחים אותנו ביום חגם כי אנחנו רשאים ואין אנו מצווים על חגיהם אבל לא יניחו בשום אופן לנכרי לבנות ביום חגם לא בנין שלנו ולא בנין שלהם, ואם אנחנו בונים בשבת ויו"ט אין לך חה"ש גדול מזה, שיאמרו עם ה' אלה ומחללי' שבת ויו"ט בפרהסיא בהסכמת כולם: והי' נ"ל לצדד קצת להקל בנדון שלנו לענין מה שנוגע לחה"ש באשר ראיתי בבאר היטב שכ' היכא דיש לחוש דאם ישבתו בשבתות ויו"ט ממלאכת הבנין יתבטל הבנין לגמרי, מותר לבנות, ובנדון שלנו שהאומן אומר שא"א לו לגמור מלאכת הבנין עד הימים הקדושים א"כ אפשר לדמות להא, הגם דלא יתבטל הבנין לגמרי עי"כ, מ"מ בימים קדושים דכתיב קראוהו בהיותו קרוב ואמרו ז"ל אימתי הוא קרוב בעשית"ש ואז לא יהי' להם מקום מיוחד מקודש לשמו יתברך, מכון לשבתו, ויהיו מפוזרים בכמה מקומות, וברוב עם הדרת מלך עליון ית"ש, אלא דנגד זה אפשר דנכרי אדעתי' דישראל קעביד כיון שמגבילין לו זמן עד הימים הקדושים וזה א"א לו אלא אם יבנה בש"ק, חוץ אם מתנין עמו שאם יגמור עד הימים הקדושים יוסיפו לו על שכרו ואם יאחר לא יתנו לו כ"כ ויעשה כרצונו, וא"כ אדעתי' דנפשי' קעביד בשבת כדי למהר לגמור מלאכתו לטובתו, ויש לפקפק גם ע"ז, ולא אאריך כי בלא"ה לא מלאה לבי לומר היתר, כי לבי אומר לי לעשות הרחקה טפי בבנין בהכנ"ס אפי' יצאנו מידי חששא דמ"ע, וגם אם ליכא משום חה"ש, מטעם שכתבתי עפ"י ש"ס מ"ק בת"י קמא אדם חשוב שאני ויש בזה בזוי מצוה והורדת כבוד ית"ש, וכמה דברים שאסרה תורה לגבוה ומותר להדיוט, וכמה דברים מאסו הבונים לגבוה ולמצוה מדבריהם כבש"ס ע"ז, אע"ג דבכל אלו נעבדה בו עבירה וכאן בהתירא נבנה מ"מ הרי חזינן בש"ס מ"ק בחד תי' דאדם חשוב שאני, ועיי' יו"ד סי' ק"ד ואו"ח סי' קנ"ד ובעכבר שנפל לשמן אם הוא מאוס אסור להדליקו בבהכ"נ וזכר לדבר איכא, לכן מאתי לא תצא הדבר להיתר, ואיני אומר בה לא איסור ולא היתר במוחלט הכ"ד אוה"ר חותם בברכה. פ"ב יום ו' י"ג מרחשון תר"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מא בין המצרים, יזרח ה' אור לישרים, וקרן י"נ חביבי ירים, ה"ה הרב המאוה"ג מעוז ומגדול הולך וגדול, מלא וגדוש, חריף בע"פ, עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אברהם הרש אבעלעס נ"י אבדק"ק באגארד והגליל יע"א: שבועות עברו וחלפו למו מיום אשר קבלתי יקרתו מגלת ספר כתוב מזה ומזה היא כתובה בענין קבולת בנין והנחתי מכתבו עד שעת הכושר שלא אהי' מוקף בהקפת כל הראש בטרדות רבות, ועתה הנה באתי אל העיון ועברתי על דבריו הנעימים ומצאתי בהם קורת רוח, טבא פלפלא חריפתא, וישרים למוצאי דעת תורה, ברוך הוא וברוך טעמו לשבח אשר ישבחוהו רבנן, והנה נפשו היפה יודעת מאוד, כי בעל מלאכות הרבה אנכי לכן כבודו מחול אם לא אשעשע בדבריו בפרטי' אלא בכללי' בתוך דברינו ימצא לפעמים תשובה ע"ד ולדינא אין דבר חוצץ בינינו בגוף הדין בשאלה שנשאלה לפניו, אשר זו תוארה א' בונה ביתו ע"י אומן קבלן והאומן אדריכל שוכר פועלים שכירי יום העושים מלאכה עם האומן, ואין לבעה"ב כלום עם הפועלים אלא התנה עם האומן בקבלנות סך מסוים, וההוא אמר שהתנה עמו שלא יבנה בשבת אבל לא כתב כן בשטר קבלנות שעשה עמו כנהוג, והאומן בונה בשבת כדי למהר מלאכתו וכבר רצה לפייסו בדמים שכר בטילה ושכירי יום ולא רצה האומן בשום אופן, ואם ילך אל המשפט עמו ע"י הוצאות רבות אפשר יוכל לכופו, ושאל השואל אם מחוייב לעשות כן, או יש למצוא היתר בלא"ה ע"כ השאלה בשנוי קצת ממ"ש במכתבו ולאשר כי פר"מ נ"י האריך וטרח מאוד לבאר פלוגתא דר"ת וראשונים דנראה שחולקים במציאות וגם הרחיב הדבור בשיטות הפוסקים, אמרתי אעשה כן גם אני בעניי אבל אלך בדרך קצרה בלי פלפולים רחוקים, ובדרך הראשונים וקדמונים אלך כפי מה שהבינו הם שיטת ר"ת והחולקים עמו ורק לבאר כל חמירא באתי כאשר יחנני השי"ת וזה החלי: א) ראש המדברים בבנין ע"י קבולת בשבת ויו"ט הוא ר"ת בס' הישר בתשובותיו, והוא בס' הישר דפוס וויען דף ס"ד ההוא התיר בקבולת בנין שהוא מותר מדינא שאין בו משום אמירה לנכרי ומביא ראי' מכלים לכובס נכרי ואפי' בפרהסיא שרי, ומייתי ראי' מריחים דמשמעת קול וס"ל לר"י דשרי, ועיי' ביאור ראי' זו בח"ס סי' ס' ואלו ראה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הריטב"א במ"ק לא הי' צריך לדחוק עצמו דס"ל לר"ת כשנותן לכובס בע"ש איכא מ"ע לרואים שנותנים בע"ש, דהריטב"א כ' שם דמשמע מסתימת מתני' דאפי' כובס בפרהסיא והכל מכירין את כליו של ישראל מ"מ מותר, וי"ל גם לר"ת הי' משמע כן, אלא כיון דיש לדחות ולדחוק דמתני' מיירי דוקא היכא דליכא פרהסיא כגון שאין ניכר לכל או שאין כובסים בשוק ע"ג הנהר לכן הוסיף ראי' מדר"י דלא חייש להשמעת קול ופליג על רבה ודחיק לאוקמי כב"ש משום דנראה לו דמתני' גם בפרהסיא איירי ומ"מ מתיר ב"ה מכ"ש בריחים דליכא מ"ע כ"כ כמ"ש ר"י דיש לחלק בין ריחים לקבולת בנין וה"ה בכלים לכובס, וא"כ ריחים כ"ש מכלים, ורבה ס"ל