כתב סופר אורח חיים פ

דמבטל ממלאכת שמים ולכן נקיט ב"ב רב דיתבו בתענית' במעלי דשבתא דבחול לא שרי לי' למיתב בתענית רק במעלי שבתא לכבוד שבת וכמו שמבטל מלימודו להכין לצרכי שבת כן שרו לי' למיתב בתעני' הגם דמתבטל קצת עי"ז מת"ת דהכנה היא לשבת כדי שיהי' תאב לאכול ומבעי' לי' יותר בבר ב"ר דמתענה לכבוד שבת אם ישלים דאפשר גם אם אסור להשלים תעני' שקבל עליו בע"ש לענות נפשו ולתשובה, ב"ב רב דמתענה לכבוד שבת אפשר דשרי לכנוס לשבת כשהוא מעונה ואינו פוגם בזה כבוד שבת כיון שתענית זה עצמו לכבוד שבת הוא ופשיט לי' דקיי"ל כר"י דכל תענית משלים אפי' שאינו לכבוד שבת כ"ש תענית זה דלכבוד שבת הוא, ואי הוי מבעי' במתענה דעלמא שקבל עליו בע"ש, ה"א בב"ר פשיט' לי' דיוכל להשלי' לכן מבעי לי' טפי בבר ב"ר דמתענה לכבוד שבת כנ"ל, וי"ל בזה קושי' תוס' ד"ה שאני יו"ט איך פשיט תענית רשות מתענית חובה, ולמ"ש א"ש כיון דלכבוד שבת הוא בוודאי אין להחמיר יותר לאסור להשלים משום כבוד שבת מתעני' חובה וקו"ח הוא, אלא למ"ד דאין משלימין משום דמתענ' בשבת אפשר גם זה שצם לכבוד שבת אסור כיון שמעונה ומזלזל בשבת מן הצד, אבל מאן דשרי בוודאי גם זה שרי הגם דמרצונו צם כיון דלכבוד שבת הוא וא"ש, אלא לפ"ז מי שמתענה תענית רשות בע"ש ולא כדי שיהי' תאב לאכול בשבת לא נפשוט מדר"י, כקושי' תוס' וי"ל אה"נ דלא ועיי': וע"פ דברינו אלו בביאור דנקיט בב"ר דוקא יש ראי' מוכרחת למ"ש הטור דת"ח נהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים לאכול וא"ש נכון ומ"ש הב"י שהי' יוכל להביא ראי' מפורשת מירושלמי דר' אבין צם כל ערבי שבתות, נ"ל כי משם אין ראי' דראוי' להתענות כדי שיהי' תאב ביותר בשבת ואין מביאים ראי' מאיש פרטי דאולי ר' אבין מקולקל במעיו ובעיכול המזון הי' ואלו אכל בע"ש לא הי' יוכל לאכול כלל בשבת ומבוטל מעונג שבת, ולכן מביא מש"ס ערובין הנהו בב"ר משמע כל בב"ר מתענין בע"ש כדי שיהיה תאב יותר לאכול בשבת וכל המוסיף תאוה לאכול בש"ק לשם מצוה ה"ז משובח, וי"ל באפשר דוקא ת"ח ואנשי מעשה שיודעים לכוין לאכול לשם מצוה ורגילים גם בימות החול לש"ש והיינו אנשי מעשה שכל מעשיהם לש"ש הם ינהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים ביותר לאכילת מצוה וכל שתאב יותר ביותר מקיים וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד היינו שמענגו לכבוד וקדושת השם, אבל המונים שאין כל מעשיהם לשם שמים, יש לחוש כשיהי' תאב ביותר לא יתכוין כלל בשבת למצות שבת רק למלאות כריסו כי ירעב כבש"ס נזיר בכ"ח שנים שצלו פסחיהם א' אוכל לשם מצוה וא' אוכל לשם אכילה גסה ע"ז נאמר צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואם אוכל בשבת לשם אכילה גסה לא יצא כלל, אפי' לר"ל דחולק על ר"י ואמר משום שאוכל לשם אכילה גסה פושע קרית לי', נ"ל לענין אכילת שבת וי"ט מודה ר"ל, והוא עפ"מ שנתקשה בטורי אבן ר"ה כ"ח ע"ב דמקשה ר"ל אדר"ל דס"ל מצ"כ ואם לא התכווין לא יצא בוודאי מי שאוכל ואינו מתכווין שאינו יוצא פושע הוא, והעלה מצות פסח שאני שהפסח עומד לכך ויש בו הכנה דרבה למצוה מקדישו ושוחטו במקום קדוש לכ"ע סתמא לשמה קאי ואצ"כ עיי' בו, א"כ באכילת שבת ויו"ט דאכילה כזו איכא בשארי ימים בוודאי אין סתמא לשמה רק כשמכווין לשם מצוה, ועיי' רמב"ם הלכ' יו"ט, מי שנועל דלתי ביתו ואינו מזמין עניים לשולחנו אין זה אלא מילוי כריסו נראה שלא קיים מצות שמחת יו"ט כלל ונ"ל שזהו דאמר ר"י במס' שבת פ' כ"כ תיתי לי דקיימתי שלש סעודות מאי רבות' בזה אפי' מאן דהוא אוכל שלש סעודות, וגם מה קיימתי דאמר הול"ל אכלתי ג' סעוד', ולמ"ש א"ש דאמר תיתי לי שקיימתי ג' סעודות בכוונה רצוי' וי"ל עוד דמי שאוכל לתאות נפשו למלאות נפשו כי ירעב אחר שאכל ושתה מה הנאה יש לו והוא ענין עובר ויבקשהו ולא נמצא, אבל אכילה לש"ש דבר המתקיים הוא צדקתו עומדת לעד והיינו קיימתי ג' סעודות שעשה להם חיזוק וקיום למען יעמדו ימים רבים ועד"ז י"ל אינך דברים ששבח עצמו בהם והבן: המורם מכל זה שאין ראוי' להתענות בשבת משום כבוד שבת אלא לחסידים ואנשי מעשה ות"ח שיודעים בנפשם שיש מעצור ברוחם גם כשהם רעבים ביותר לכווין דעתם לאכול לשם מצוה: ויש לי מן הקושי' לפמ"ש הטור דב"ב רב יתבו בתענית' לכבוד שבת פשיט' שלא קבלו תענית דקבלת תענית דעלמא רק שהיו מונעים עצמם מלאכול כל ע"ש לשיטות דר"י אמר משלימין היינו שמחוייב להשלים לשיטה זו פשיט לי' רבא דחייב בב"ר להשלים מי יכריחו להשלים הא תלי' בדעתו ורצונו, ואי פשיט לי' דמותר הא להך שיטה ת"ק ס"ל דמותר אם ירצה שלא ישלים א"כ לא תלי' בפלוגת' דר"ג ור"י דלכ"ע גם לת"ק מותר, וחיוב לכ"ע ליכא בבר ב"ר דיתבו בתענית וצלע"ג : יש לי להביא ראי' לשיט' זו דר"י ס"ל דחיוב להשלים ות"ק ס"ל דא"צ להשלים אבל כשירצה משלים ועי' מהרש"א דתלי' זה בזה אם לר"י מותר להשלים לת"ק אסור להשלים, ואי ר"י חייב להשלים ת"ק ס"ל דאין חיוב אבל שרי להשלים, ונ"ל להראות פנים לשיטו' דר"י חייב להשלים קאמר, מדמדמה ר"י השלמה דעת"ב שחל בע"ש למפסוק בת"ב שחל בשבת אמרו לו אם אמרת לצאת ממנה שכבר אכל ושתה וכו' ותמוה על ר"י איך מדמה מלתא למלתא דלא דמי' כלל וצ"ע, ונ"ל דצ"ע למ"ד רשות להשלים או דת"ק ס"ל כן או ר"י לכל שיט' כדאית לי' כיון שיוכל להשלים ולא חש משום שלא יכנוס לשבת מעונה, יהי' צריך להשלים, בתענית חובה ולמה יהי' רשות בידו שלא להשלים במקום דליכא קפידא והדבר צריך הסבר וטעם, ונ"ל דס"ל כל שאין רשאי לאכול הוא תאב ומעונה יותר כמו שאמרו ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לאין לו, ומשו"ה גדול מצווה ועושה לא"מ ועושה שאין תאוה כ"כ לדבר שיש בידו לעשות, וה"ט דמאן דס"ל דא"צ להשלים דאם יהי' צריך יהי' מעונה ביותר ויכנוס לשבת בעינוי גדול כ"כ לכן רשות נתונה אם ירצה יאכל ממילא ליכא עינוי כ"כ, ומאן דסובר דאסור ס"ל כיון דמ"מ מעונה הוא הגם שאינו מעונה כ"כ כשיהי' רשאי לאכול גם עינוי כזו אסור ואין רשאי להתענות ולכן אסור כנ"ל טעם לשבח: לפ"ז א"ש לשיטות דר"י אמר מותר להשלים, ות"ק ס"ל דאסור להשלים אבל כשירצה משלים ע"כ דלא חש רק משום כשאסור לאכול יש לו עינוי וע"כ ליתן לו רשות לאכול ואמר לו ר"י א"א מודה בת"ב שחל בשבת דחיובא לפסוק מבעוד יום אמר לו אבל, הדר אמר לי' מה לי לצאת בה או לכנוס בה כשהוא מעונה כיון דכשאסור לו לאכול הוא מתאוה ומעונה הוא ע"י שאסר לו ומנוע בע"כ, והשיב לו אם אמרת לצאת ממנה שהרי אכל ושתה אינו מעונה במה שאסר בסוף היום, ועכ"פ ליכא עינוי כ"כ כמו כשלא אכל כל היום וסוף היום אסור לו לאכול דאיכ' תרתי וא"ש ועיי', וכ"ז לדסוברים דת"ק רשות שלא להשלים קאמר ור"י חייב להשלים שפיר השיב לו ר"י ומדמה להו אבל אי ת"ק חוב' אמר דמחוייב שלא להשלים ולא סגי לי' אם יהי' רשאי שלא להשלים דמ"מ מעונה הוא הגם דתלי' ברצונו ור"י רשות אמר מאי האי דהקשה לו מ"ש כניסתו מיציאתו, שני ושני ואין לו דמיון כלל דזה אכל ושתה ואינו מעונה וזה לא אכל, ועיי' היטב, ויש פני' מן הסוגי' לשיטות דת"ק רשות ור"י חובה קאמרו ונתיישב בזה מ"ש המרש"א דראי' תוס' דר"י רשות קאמר דאי ת"ק רשות מה מקשה ר"י מדצריך להפסיק בשבת הא מוכרח הוא מפני בה"ש כמ"ש תוספות וקשה על הסוברים דת"ק רשות קאמר ולמ"ש א"ש כיון דת"ק ס"ל רשות דאי יהי' חובה יהי' מעונה ממילא לאו חיובא מחייבי' להפסיק דכשהוא חוב עליו הוא מעונה והבן: עוד יש לי רא' לשיטה זו דת"ק ס"ל דרשות הוא שלא ישלים, מדמייתי עלה מעשה דר"ג שהביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא שהי' תאב לה אלא להראות הלכה לתלמידים וכו' ואי חיובא הוא שלא להשלים איך אמר לא מפני שתאב אלא להראות הלכה והא צריך וצריך לאכול משום שאסור וע"כ גם כשאינו תאב ואפשר לו בלא"ה אסור להשלים, דהא ת"ק סתם אמר מביאים לו לכל אדם וליכא חילוק בין בני אדם התאבים ביותר או לאינו תאבי', וגם אם ס"ל דכשאינו תאב מותר להשלים ממילא חיוב הוא האיך הורה ר"ג הלכה לתלמידים דל"צ להשלים הא כשאינו תאב צריך להשלים, אלא ע"כ דת"ק ס"ל דרשאי שלא להשלים, וממילא ר"י אמר דחיוב להשלים וצ"ע על הסוברים ר"י רשות קאמר: וי"ל מה דאמרו לא מפני שהי' תאב וכו' כוונתם רצוי' לומר דמשו"ה אכל ר"ג ביצה בלי מלח דאין דרך לאכול כך היאכל טפל בלי מלח וכו' אלא כדי להראות הלכה לתלמידים עשה כן שיבינו כי אינו אוכל מחמת שתאב לאכול, וכי יש תאוה לאכול בלי מלח, בזה הראה להם דאינו תאב לאכול, ומ"מ אוכל מפני שאסור להשלים, ואי הוי אכל במלח או שהי' אוכל דבר אחר הי' מקום לטעות דאינו מחוייב להשלים אלא דתלי' בדעתו ורצונו אם תאב לא ישלים, אבל מדאכל ביצה בלי מלח ש"מ דאסור להשלים וא"ש, וממקום שבאנו להקשות לשיטה זו יש לה פנים מסבירות להבין למה אכל בלי מלח ועיי': ולשיטת הסוברים דת"ק ור"ג רשות קאמרו קשה לי מדמקשה מדר"צ הא בעיו"ט השלימו אלמא דעבדו כר"י ואי ר"ג ות"ק ס"ל דמותר להשלים דילמא הא דהשלימו לא משום דחיובא הוא אלא דמחמרו על נפשייהו היו וצל"ע, ויש לומר הגם דס"ל לת"ק דאין איסור להשלים ואם ירצה משלים, איסורא הוא דליכא אבל מצוה יותר שלא להשלים שלא יכנוס לשבת מעונה, וכן משמע הלשון מביאים לו כביצה, ולא אמר אוכל כביצה, לומר דמביאי' ומסייעים לו שיאכל וכן לר"ג הביאו לו, ומקשה מדר"צ דהשלימו בעיו"ט ש"מ דכר"י ס"ל דאסור להשלים ועדיין צ"ע: ודע דקשה לי על קוש' ש"ס הנ"ל דמקשה כמו דדחו ת"ב כן לא הי' להם להשלים בכל שנה דעיו"ט שלהם הוא, יש לומר דאי הוי יו"ט שלהם בת"ב לא היו משלימין דלא היו עוקרים ת"ב לגמרי בכל