כתב סופר אורח חיים עט

תשובה לח שפעת שלומים לבני תלמידי חביב נפשי הרבני האברך מופלג בתו"י הותיק מ"ע מורג חרוץ ברק השנון מלא ברכת ד' הקצין כש"ת מו"ה משה סופר נ"י: מע"י אצבעותיך ראיתי ותחלתך עד"ת הטבת לראות כי ראי' הצ"צ שמביא המג"א ריש הלכ' שבת ממשנה סוף פ"א דכריתות יש לדחות ואעתיק לך מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בגליון ש"ע שלו וז"ל הטהור אין נדון דומה לראי' דהתם לא דרש לאסור אלא שאין השאר עלי' חובה, ומ"מ אם תרצה תביא גם השאר ומסתמא כן עשו אחר שהוזלו הקינים משא"כ אם עבר השבת בלא דגים אינו יוכל לתקן, ועוד התם הוא להציל העני' מאיסור כרת, אבל הכא שאין יד העני משגת פטור הוא, מ"מ נכון לתקן לשבר מלתעות מיקרי השער, אבל ללמוד מזה למק"א צריך עיון, ועיי' בפי' המשנה לרמב"ם ספ"ד דגיטין ובתוס' יו"ט ובמג"א לקמן סי' תרנ"ו עכ"ל, ובתוך דברי קדשו קצת מדבריך ויפה כוונת: ולמלאות מבוקשך להשמיעך שנית מה ששמעת ממני בלמדינו הלכ' שבת משמי' דאבא מאוה"ג זצ"ל על רש"י בפ' יתרו וז"ל זכור שאם נזדמן לך חפץ יפה תהי' מזומנת לשבת והוא כב"ש, והקשה הרמב"ן שם למה נקיט רש"י כב"ש נגד ב"ה דהלכתא כוותי' והן הן הדברים ששמעתי מפי קדשו זצ"ל ע"פ שמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה, דאמרו ז"ל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש"ש, היינו שאכל כל ימיו לש"ש ע"ד שכ' הרמב"ם בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לש"ש ע"ד שכ' הרמב"ם בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לש"ש והלל הי' מעצר ברוחו שהי' מכווין בכל מעשיו לש"ש והית' גם אכילת חול מצוה והי' בטוח שיזמין לו ה' לשבת דבר אחר כיון שגם באכילה זו מכווין למצוה, וב"ש לא הי' לו מדה זו כ"כ שיהי' כל כוונתו לש"ש ועכ"פ לא הי' בטוח לבו תמיד שתהי' כוונתו רצוי' לש"ש לכן הי' משמר מחד בשבא לשבתא, ולפ"ז אנן מה נענה בתרי' דב"ש שלא הי' יוכל לעמוד בנפשו שיהי' כוונתו בכל אכילה לש"ש ואמר מחד בשבא לשבתא קו"ח אנן ויפה כ' רש"י זכור מחד בשבת לשבת אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י. ואני בעניי הוספתי דברים לפרש הא דאמרו ז"ל ב"ש הי' אוכל כ"י לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה הי' אוכל הראשונה ומניח השניה, וצ"ל איך עי"ז הי' אוכל בכ"י השבוע לכבוד שבת, מה ענין אכילת חול לכבוד שבת, רק שהי' זוכר ומכבד השבת מחד בשבתא, ורש"י בביצה נראה שרצה להשמר מזה וכ' מתוך שהי' אוכל הכחושה בחול הי' אוכל השמנה בשבת, וצריך פירוש לפירושו וכי אם לא אכל הכחושה בחול לא הי' יוכל לאכול השמנה בשבת, ונ"ל ע"פ ש"ס כתובות כ"י עני רעים ב"ס אומר אפי' בשבת ויו"ט שינוי ווסת תחלת חולי מעיים, ונ"ל וודאי ב"ס לא הי' מתאווה תאוה לאכול בשר, וכך דרכה של תורה פת במלח וכו' אלא ששיער בנפשו אם לא יאכל בשר כ"י השבוע וכשיאכל בשבת יהי' שינוי ווסת ויהי' מעונה בשבת, ותתהפך לו העונג לנגע, לכן אכל בשר בחול כדי שלא יזיק לו האכילה בשבת, ולכן אכל הכחושה בחול ועי"ז יוכל לאכול ויערב לו השמנה בשבת וזהו שכ' רש"י מתוך שאכל הכחושה בחול, אכל השמנה בשבת, ונמצא שהי' אוכל כ"י השבוע לכבוד שבת וא"ש, וכי כן גם אכילת ב"ש כ"י השבוע הי' למצוה כדי שיערב לו אכילתו בשבת לקיים וקראת לשבת עונג, וחשש לתענוג הגוף, מ"מ יש בו מצוה באכילה כדי שיערב לו מאכל השמן בשבת כמ"ש והבן: ועיי' רמב"ן פ' בשלח שכ' שהשליו לא הי' רק לגדולים וחסידים, ולכן התלוננו ולבסוף כ' ע"ד הפשוט שלא הי' רק לימים ועתים רחוקים ולפע"ד להוסיף ולפרש דלכאור' למה הי' לגדולים וחסידים תמיד, גדולים וחסידים מסתפקים במועט ואינם חפצים במותרות, נ"ל כי גדולים וחסידים שהי' כל מעשיהם לש"ש ואוכלים למצוה לכן נתן להם ה' תדיר שליו לעשות מצוה ולתקן המאכל, ונ"ל לצרף גם מש"כ הרמב"ן בסוף שהי' להם לימים ועתים ולא תדיר היינו להמונים שאין אכילתם לש"ש לא ניתן להם רק לימים ימי שבתא ולעתים ימים טובים שיש מצוה באכילת בשר ולגדולים שאוכלים לש"ש ניתן להם בכ"י כנ"ל, ובזה יובן מה שהתלוננו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, וכ' רש"י חנם בלא מצות, ולמ"ש מובן היטב שהתלוננו שאין להם בשר לאכול רק בימים שיש בהם מצוה באכילת בשר ובמצרים אכלו חנם בלא מצות וא"ש : ויש להבין בזה שאמר ה' התקדשו למחר כ' רש"י הזמינו עצמיכם לפורענות וכן הוא אומר הקדישם ליום ההרגה ונ"ל דלכן בחר ה' בלשון זה דמשמע תרתי קדושה והכנה לפורענות ואם יתקדשו עצמם לאכול לש"ש כמו גדולים וחסידים יהי' להם לטוב כמוהם, אבל ידע ה' כי יאכלו לתיאבון כי התאוו תאוה ולא התאוו תכלית הנרצה לקדושה לכן אמר והי' לכם לזרה אכילת זר לתכלית זרה והבן: ועיי' במזרחי שכ' ליישב רש"י הנ"ל להצילו מקושי' רמב"ן ומדייק בלשון רש"י שכ' ואם נזדמן לך חפץ יפה תהי' מזמינו לשבת לא כ' מאכל טוב אלא חפץ יפה ונכנס לחלק בין מאכלים שמצויים לחפצים טובים וכלים חדשים שאין מצוי' תמיד עיי"ש, ועפ"ז פירשתי מדרש פלא ומובא כמדומה לי בפרשת דרכים זכור בים שמור ביבשה ואין לו מובן, וי"ל ע"פ מזרחי דמחלק בין מאכלי' המצוי' לחפצים שאין מצוי' כ"כ ולדבריו י"ל גם במאכלים יש חילוק בין ים ליבשה ביבשה מצוי' מאכלים טובא, אבל בים אין מצוי' וצריך ליקח עמו יזכור מחד בשבת ויזמין לשבת והיינו זכור שיזכור קודם שבא שבת זהו בים שאין מצו', ושמור היינו שישמור כשישנו השבת לפנינו בל יחול ויכבדו ביבשה א"צ לזכור רק לשמור כנ"ל: שוב מצאתי בס' שם אפרים עה"ת מהגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל כי מציאה מצא בפסיקתא דמייתי דר' שמלאי ור"א עבדו כב"ש וכ' הוא הלל דהי' כל מעשיו לש"ש הי' הכל כעושה בקדושת שבת והאמוראים החזיקו במדת ב"ש שהיא מדת כל אדם שלא הי' במדת כחם כמדת הלל שהי' כל מעשיו לש"ש ושפיר כ' רש"י ע"פ פסיקת' אלו דבריו זצ"ל, והם כדברי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ועולים בקנה א', והגאון מוהר"ז מרגליות זצ"ל מצא לדבריו עזר מן פסיקת' ואמת נכון הדבר : ויש בין תירוצים אלו נפקות' לדינא לתי' מזרחי יש חילוק בין מצוי' לאינו מצוי' כגון חפצים וכ"ח, ולמ"ש אני בכוונת המדרש בים וכדומה לו במדבר שאין מצויים מאכלים מודה ב"ה לב"ש, ולפי תי' הגאונים הנ"ל זצ"ל וע"פ פסיקתא אפי' בדבר המצוי יש להזמין המובחר לשבת עד שיזמין לו ה' טוב ומובחר כמו שעשה ב"ש, והרמב"ן לא נכנס לחלק בכ"ז, והטור מביא פלוגת' ב"ש וב"ה וסתם ולא הכריע להלכ' וסמך דבכ"מ הלכ' כב"ה נגד ב"ש, וסתם ולא כ' חילוקי דינים בין מצוי' לאינו מצוי', ש"מ דל"ל לחלק, וכן בש"ע לא נזכר כלום מכ"ז: ובד"מ סי' ר"נ מביא מא"ז דיש לעשות כב"ש דב"ה מודה דכב"ש עדיף טפי והרמב"ן כ' בפ' יתרו דהלכ' כב"ה ובסי' רמ"ב משמע כא"ז ע"כ, ומהתימא דלא הביא ג"כ שיטת רש"י ואפשר דס"ל לד"מ מרש"י אין הכרח די"ל כמ"ש המזרחי מדיוק לשון רש"י דוקא בחפץ וכלי חדש שאינו מצוי', והך מכילתא דמביא הרמב"ן דפליגו שמאי הזקן והלל הזקן בחפץ נאה וכלי חדש בזה הלכה כשמאי הזקן, אבל בפלוגתא דב"ש וב"ה ס"ל לרש"י דהלכה כב"ה דהלכת' כבית הלל בכ"מ, ולא פליגו ב"ש וב"ה רק במאכלים ולא בחפץ עיי' במזרחי בפני' ולפ"ז אין מרש"י ראי' דס"ל כא"ז, ולכן מביא הא"ז ורמב"ן דפליגו ולא נכנסו לחלק בין חפץ למאכל כן י"ל, ועדיין קשה דהו"ל להביא שיטת רש"י דס"ל עכ"פ לענין כלים כא"ז דלא כרמב"ן וצ"ע: והנה בהגהת רמ"א לא כ' מזה כלום לא בסי' רמ"ב ולא בסי' ר"נ, ונראה דדחוק לרמ"א מ"ש הא"ז, ונראה לו עיקר כרמב"ן והמג"א מעתיק לשון הד"מ, ומביא עוד בשם הב"ח בסי' רמ"ב, ועיי' בב"ח דמביא ג"כ א"ז הנ"ל וכ' וכן הוא במכילתא, ורמב"ן מביא ג"כ המכילתא דפליגו לב"ה ואין ראי' משם, אלא מפסיקת' הנ"ל נראה דנקטו האמוראים עיקר כב"ש וטעמייהו או דצ"ל כמ"ש הא"ז, ויותר מסתבר ונכון בטעמ' כגאוני בתראי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל והגאון מוהר"ז מרגליות זצ"ל, וטעמם לשבח, ובלי ספק אלו ראו רמב"ן וטוש"ע ורמ"א פסיקת' זו היו פוסקים הדין כאמוראי דעבדו עובדא כב"ש, ואנחנו שידענו נקיטי' כוותי', וכבר העיד הב"ח שכן נוהגי' כב"ש, ומנהג ישראל תורה היא ע"פ פסיקת' הנ"ל כנלפע"ד, וכל המקיים זכור מחד בשבא לשבתא בכל מילי, ומענגו בשלשה דברים, יזכר לטוב לפני הטוב ומטיב ית"ש, ויזכה לנחלה בלי מצרים, ויזכה לשמוע מבשר טוב בראשי ההרים הכ"ד אביך אוה"נ דש"ת. פ"ב כאור בוקר ליום א' לסדר עקב אשר שמע אברהם בקולי תרכ"ז לפ"ק: ה' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לט שלום רב לאוהבי תורה, הולכים לאורה, ינצלו מכל צוקה וצרה, ה"ה תלמידי חביבי הג' הרבני המופלג בתורה ויראה נפלאה, מלא ברכת ה' וידיו רב לו בתורה, פומי' ממלל רברבן הקצין כש"ת מו"ה שלום בער שטערן ני' יהל אורו ככוכבים לעולם ועד בשבת תחכמוני בק"ק ס"ה יע"א: יקרתך קבלתי עם מעט צרי ח"ת ורעיונך בכבוד שבת מלכ' ומ"ש במ"ש הטור ס' רמ"ט ממשמעות ש"ס ערובין דת"ח ואנשי מעשה מתעני' בע"ש וב"י כ' דאין ראי' זו מוכרחת, ופלפלת קצת בזה ועי' הגהת מהרל"ח, ולפע"ד נראה לחזק ראי' זו ביותר מדאבעי' לי' הנהו ב"ב רב, ולא מבעי לי' סתם מאן דיתיב בתעני' בע"ש מהו ולמה אבעי לי' דוקא בבר בי' רב, נ"ל ע"פ שאמרו ז"ל במס' תענית האי צורבא מרבנן דיתיב בתענית ליכלו כלבא לשיראי