כתב סופר אורח חיים עג

דאורייתא משו"ה אסור לגרום לו רגילות וכשלון בקטנותו שעי"ז יעבור דאורייתא בגדלותו וכן כיוצא בו כנ"ל: ומצאתי סמך לתה"ד ודברינו ממ"ש רש"י נדה מ"ו ע"ב בד"ה ש"מ בדמ"ל וכ' רש"י פלוגתא היא ביבמות, והקשה הרשב"א ומובא במל"מ הא בדרבנן לכ"ע אין ב"ד מצ"ל ואיך כ' רש"י פלוגתא היא, ובאמת גם על המקשן קשה דאמר ש"מ משמע דיש פלוגתא בזה הא לית מאן דס"ל בדרבנן מצ"ל ויש לדחוק, אבל לפמ"ש א"ש במרוח, הגם דנחית דרבנן דרגא מדאורייתא דוקא במלאכת שבות דשבת או מאכלי' אסורי דרבנן כבש"ס יבמות דהקילו בי' דגם אם יורגל עי"כ לעשות כשיגדל ליכא רק כשלון איסור דרבנן, אבל בנדרים שם עכשיו נדריו דרבנן ואם יורגל לעבור על מוצא שפתיו יעבור ג"כ כשינדור כשיגדל ואז יהי' איסור דאורייתא, וא"ש לשון ש"ס ופירש"י נכון בעז"הי: וכעת נ"ל עוד לדרוש סמוכים לטעמו של התה"ד ע"פ קושי' הרשב"א יבמות על ש"ס דנדה שם דמתרץ בעל מיפר לה ממ"נ וכו' אי דאורייתא קא"נ אין ב"ד מצ"ל הא ספי לה הבעל בידים שאומר טלי ואכולי, ונ"ל ע"פ טעמו של תה"ד שלא להרגילו כשיגדל זה ל"ש כאן כיון דבעל מיפר לה ומרגל אותה שלא תעבור על נדרה רק ע"י הפרת בעלה הגם דאנן ידעינן דל"מ הפרה דנשואי דרבנן לנדר דאורייתא מ"מ שלא להרגילה ל"ש דכשתגדל ויאמרו לה דל"מ הפרה זו עכשיו וצריך להפר מחדש תעצור ברוחה שלא לאכול בלא"ה דהורגלה להיות נעצרה מלעבור על נדרה בלי מעשה דהפרה הראוי', ובעלה מיפר לה כ"ש כמבואר שם כנ"ל: אלא דעדיין אין מיושב לשון התרצן אין ב"ד מ"ל הא אין זה הפרשה אלא דמספי' לה, ומה שחלקנו דטעמא דשלא להרגילה לא שייך בזה עיקר חסר ואינו בכלל מ"ש אבדמצ"ל, ולכן הנני מוסיף וחולק לפמ"ש דאם בדמ"ל אין מוכרחי' לומר דטעמא משום שלא ירגילו אלא דיש נדנוד איסור אבל אי אין ב"ד מצ"ל ע"כ משום שלא להרגילו, והא"ש דאמר אין ב"ד מ"ל רק ספו לי' אסור וע"כ משום שלא להרגילו וזה לא שייך כאן כמ"ש וא"ש, אלא לפ"ז יצא לנו קולא לפי הטעם של תה"ד וכבר כתבנו דלקולא ודאי אין לנו למנקט טעם זה לעיקר בדאורייתא וי"ל לפי תי' זה צ"ל דברייתא זו כר"ש אתי' דדריש טעמא דקרא להקל ובמרוח יותר נ"ל להעמיד כל דברינו, דלכאורה קשה מנ"ל למקשן בפשיטות דאם בכ"מ בדמ"ל ה"ה בנדרים וכן התרצן דאמר קא"נ אין בדמ"ל משמע אי או"נ מצ"ל גם בנדרים מצ"ל הא נדרים קילו שיש היתר לאיסורו דאיתי' בשאלה כמבואר בש"ס בדוכתא טובא דקיל דחכם עוקר נדר מעיקרו וכלא הי' מעיקרא מקרי קיל כ"ש נדר אשה שאפשר בהפרה דמיגז גייז שהי' כאן איסור ויש לו היתר לאיסור עצמו דקיל ועיי' פגה"נ דלמא טומאת גופו קיל דאית לי' טהרה במקוה, וכ"ש כשיצורפו שניהם יחד דאית לי' שאלה ע"י חכם והפרה ע"י בעלה ואפי' לפי שיטות המפרשי' אין שאלה להקם היינו שלא מהני התרת החכם אחר הקמת בעל היינו בתר ששמע וקיים וכאן בנשואין דרבנן ל"מ הקמתו למנוע התרת החכם ומנ"ל למילף בפשיטות איסור דספו או בדמ"ל מג' מקראות דש"ס יבמות דעשה צריכותא וסוף כ"ס לא נילוף נדרים דקיל טובא, ועיי' תוס' שבועות פ' ש"ש בתרא בסוגי' דאא"ח ע"א דס"ל לר"ל לחלק בין איסור הבא מאליו וכ' תוס' היינו מעצמו על עצמו דקיל, וא"כ נדר יתומה שהוא מעצמה על עצמה בלא"ה קיל טובא, ובאמת גם מלעיל שם קשה כהנ"ל בקטן שהקדיש דקאמר ש"מ בדמ"ל בהקדש דיש לו היתר בשאלה מנ"ל, הגם דהקדש לכ"ע וליכא קולא דס"ל לר"ל בשבועות מ"מ בשאלה מיהא איתא, ויש לפשוט לכאורה דמופלא סמוך לאיש ליתא בשאלה ועיי' מל"מ, ויש לדחות דקאמר ש"מ בדמ"ל אפי' בהקדש הגם דקיל ודחי אבל ממקשן ותרצן ברייתא דיתומה שנדרה קשה גם אי באו"נ ב"ד מצ"ל בנדרה לעצמה ע"ע ואיתא נמי בשאלה והפרה דקיל טובא מנ"ל וצ"ע: ונ"ל ליישב עפמ"ש הר"ן בשבועות הא דבעי ר"י לסברת חזו לצרופי דאל"ה לא הוי ילפי' מחלב דחמיר למק"א אבל כיון דאיכא סברא דשייך גם בכל אסורים ילפי' מינה לכל התורה וה"ה בשבועה הגם שאין דומה לאיסורי תורה עיי"ש, וי"ל הה"נ בנדרים דקילו וכדומה איסורים דקילו מאיסורי דג' מקראות שבש"ס יבמות ילפי' מינייהו משום דאיכא סברא שלא להרגילו לכן ילפי' מיני' אפי' לאיסור נדרים דקיל טובא כנ"ל, וא"ש דמתרץ ואי דאורייתא קטן או"נ אבדמ"ל מה תאמר הא הבעל מיפר לה בידים כיון שאין בדמ"ל ע"כ הטעם דאסור לספות משום שלא להרגילו וזה ל"ש כאן כדכתיבנא לעיל, הגם שאין להקל מטעם זה היינו בשארי איסורים דילפי' במה מצינו מג' פסוקים אבל נדרים דקיל לא ילפי' במה מצינו לולי דאיכא סברא שלא להרגילו וכיון דכל עיקרו לא ילפי' רק משום סברתינו ממילא היכא דליכא סברא זו נוכל לסמוך להקל דכי סלקא לסברתינו לא ילפי' כלל מיני' בנדרים כנ"ל עד"פ נכון ויש פנים מכ"ז לטעמא של תה"ד ולחדושינו לדינא, כך עלה במחשבה לפני במושכל ראשון ורובו באמצע הכתיבה ולא שקלתי' ושנתי' במאזני שכלי עדיין, ופר"מ ני' ברוחב בינתו כמעיין המתגבר יעיין: אמנם כן ברשב"א ברכות י"ח ובחי' ר"ן נדה ס"א ע"ב נראה דלא ס"ל כטעמא דתה"ד, דשניהם לד"א נתכוונו דמצות בטילות לעתיד לבוא לאו ע"ז התחי' קאי אלא אחר מיתה פטור מכל ור' ינאי דאמר אבל לקברו לא משום דיש נדנוד איסור כמו קטן דאסור למספי' בידים, ור' יוחנן ס"ל במתים חפשי וכו' דליכא אפי' נדנוד איסור אח"מ עי"ש ואם ס"ל דהא דאסור לספות לקטן הוא משום שלא להרגילו כשיגדל איך מדמו מלתא דמת לקטן דפטור ממצות ומ"מ אסור לגדול לספות לי' זיל בתר טעמא, וע"כ דל"ל האי טעמא אלא בקטן גזה"כ הוא והטעם נעלם מאתנו: ועל ד"פ נ"ל לפום רהיטא, די"ל דבאמת בהא פליגו ר' ינאי ור' יוחנן דר' יוחנן ס"ל הא דאסור לספות לקטן שלא להרגילו וזה לא שייך במת גדול, ור' ינאי לא ס"ל האי טעמא, וי"ל דר' ינאי ס"ל דב"ד מצווין להפרישו וי"ל הא דבדמ"ל משום שיש נדנוד איסור בקטן הגם דפטור וס"ל ה"ה אח"מ נדנוד איכא כמו בקטן, ור' יוחנן ס"ל להלכתא דאין בדמ"ל וספו לי' ע"כ לאו משום נדנוד איסור רק משום שלא להרגילו כמ"ש תה"ד, הגם דביבמות מספקא לי' לר"י היינו זיל הכא קמדחי די"ל דב"ד מצ"ל וי"ל אין ב"ד מ"ל ולאמת מסברא דנפשי' ס"ל אין בדמ"ל וס"ל דספו לי' אסור משום שלא להרגילו וזה לא שייך במת וא"ש להלכת' דקיי"ל כר"י בנדה וקיי"ל נמי אב"ד מצ"ל, וא"ש סוגי' דנדה דמתרץ לר' יוחנן אי מופלא ס"ל דאורייתא אב"ד מ"ל דר"י לשיטתו ס"ל טעמא משום שלא להרגילו כן י"ל ע"ד פלפול בעלמא, וכ"ש למאי חזי לעלמא: ואשוב לדברי מע"כ ני' מה דחידש מדנפשי' בהאי דינא דהיכא דליכא איסור זה דמספי לקטן לאותו דספי לי' ליכא איסור דלא דמי למה דמצינו בג' מקראות דילפי' מיני' דאסור לספות לקטן ועפ"ז מיישב קושי' הגאון המקשה לו, לדין זה יש תשובה, מלבד דמצד השכל אין לחלק מ"ש יהי' גזה"כ או מלתא בטעמא דתה"ד ואין לומר דאין למדין מבינייהו דג' קראי כיון דלאו כה"ג הוא רק היכא דיש לחלק ולמפרך דיש בזה קולא יתירה מה דליתא בהנך בצד השוה, וביבמות עשה ש"ס צריכותא דה"א דלא ילפי' טומאה מינייהו דאינו שוה בכל היינו דליתי' רק בכהנים, אבל איסור נדרים בכל מכל הוא אנשים ונשים וכ"י בכלל וכל מי שנודר הוא בב"י וכשעובר ע"ד עצמו וכן האוסר בקונם את שלו ע"כ עולם כולי' באיסור זה, ואם לא אסר אלא על עצמו ליכא בזה קולא, והא דשבועות דס"ל לר"ל דל"א כולל באיסור הבא מעצמו וכ' תוס' משום שאסר רק על עצמו היינו כה"ג דוקא קילי מה שאסר מעצמו שבדה מלבו, אבל היכא דאסר אכ"ע דומה לשארי איסורי תורה ועיי' ח"ס יו"ד סי' ו' דמטעם קולא אתאינן עלה ועיי' תוס' תמורה גבי א"ע לא מהני באיסור שבדה מלבו ל"א א"ע ל"מ משום דקיל מאיסורי תורה, ועיי' באבני מלואים בתשובה שבסוף ספרו דבר שכלי' בכוונת תוס' שבועות, אבל אין להם קיום והארכתי לדינא בזה בתשובה דהנכון כפירושו של ח"ס וכ"מ טובא לדינא מב' פירושים הנ"ל ואכ"מ, רק למה שצריך לנו כי אין קולא אם דבר זה אסור רק על א' אם שייך איסור זה בפ"א באחר כמוהו, ובנדר יש לעיי' מפני שבא מעצמו ויש היתר לאיסורו כמ"ש, אבל מ"ש פר"מ דבהקפת הראש כיון דליכא איסור לאשה בהקפה, בוודאי אינו נכון, ומה שמביא ראי' ממ"ש תוס' דבמקום מצוה מותר לספות בידים דלא דמי' לג' קראי דילפי' מיני' דליכא מצוה חזינן דבעי למהוי דומה ממש, אין הנדון דומה לראי' דשם מסתבר דשרי לספות לי' איסור כדי לחנכו באותה מצוה, כעין דמצינו עשה דוחה לל"ת וכיוצא בו, וכיון שיש לחלק בין איסור דליכא מצוה לדאיכא אין למדין, אבל דבר דאין סברא בוודאי אין לומר כיון דלא דמי ממש אין למדין, וזכר לדבר עיי' תוס' כתובות פ' אע"פ בפלוגתא דר"מ ור"י במתנה עמ"ש בתורה, דלא אמרי' דלא ילפי' מבגו"בר אלא היכא דאיכא סברא קצת, מלבד כ"ז תמוה בעיני וכי יאמר פר"מ ני' דאיסור דטומא' כהנים להזהיר גדולים על הקטנים אינו רק בכהן דשייך באיסור זה בעצמו אבל ישראל מותר לטמאות לכהן קטן ישתקע הדבר ולא יאמר ומבואר ומפורש נגד זה, ואין לדחוק שאני טומאה דריבה הכתוב בהם מצות יתרות כבש"ס יבמות דהא ילפי' מבינייהו ועיי' מהרש"א שם, וגם מסוגי' דנזיר כ"ט ע"א דמקשה לר"ל ודלמא ס"ל דמותר לגדול להקיף לקטן וע"כ דהקושי' הא אסור משום דספו לי' מוכח דגם כה"ג איכא איסור, ויש לי הרהורי דברים בסוגי' כ"ט ודנזיר נ"ז ע"ב רק שאין הזמן מסכים עמדי לגמור, וגם הרהורים אין מותרים פה, וה' יסלח ורפואה שלימה בקרוב ישלח: ולקושי' הגאון השואל נ' נ"ל לפרש ע"פ המבואר דחיוב דניקוף הוא רק כשמסייע ומטה ראשו בסיוע שיש בו ממש ובלא"ה ליכא רק איסור למקיף וי"ל מאן דמתיר לגדול שיקיף לקטן או אשה לקטן באופן שאין הקטן מטה ראשו הגם דאיסורא איכא כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קפ"א מ"מ בקטן שרי דליכא אלא איסור בעלמא ליכא משום דלא למספי דאינו אלא מדרבנן, ולרשב"א כל בדרבנן מותר למספי'