כתב סופר אורח חיים עב

מהב"ע בדיעבד יצא, מ"מ איסורא איכא כל שאין המצוה דוחה העבירה ומתרץ דמצוה דרבים שאני דיש בכחה לדחות איסור דלעולם בהם תעבודו, ולנב"י אהבתו לחתנו זצ"ל קלקלה השורה, ועיני פר"מ ני' הנב"י הטעתו במחכ"ת, ועי' תוס' פסחים נ"ו ע"א דהוכיח מש"ס ברכות דעשה דאלימא ל"ב בעידנא דהא בעידנא דשחרר ר"א לעבדו לא הי' מקיים המצוה, ויש לפרש בזה כוונת לשון המקשן דאמר מהב"ע הוא לשון מושאל הוא מהא דאמרי' במק"א מהב"ע, וכאן כוונתו כמו מצוה הבאה ע"י עבירה שעושה העבירה תחלה ואח"כ המצוה כן הדבר הזה דתחלה עושה עבירת שחרור ואח"כ המצוה, ובא' המצוה ע"י עבירה אחר שעשאה ולאו בעידנא הוא ואיך עביד ר"א הכי ומתרץ מצוה דרבים שאני לא צריך בעידנא ופשוט: ובמק"א אמרתי דמובן בזה מה שצ"ל על תוס' פסחים דלמא שחרר ר"א ע"ת כשיצרפו לעשרה אז באותו רגע יהי' השחרור חל אם לא יצרפו לא יהי' משוחרר והוי בעידנא שפיר ע"ד הזה וצ"ע, ולפמ"ש י"ל דקושי' המקשן דקושי' הש"ס מהב"ע היא היינו דאינו בעידנא עכצ"ל דידע דלא שחרר כה"ג אלא ששחרר אותו קודם שצרפו ולא תלה השחרור בזמן ומתרץ מצוה דרבים שאני ש"מ דעשה דאלימא ל"ב בעידנא אלא דקשה לי טובא כיון דאפשר שיהי' בעידנא בוודאי לא נכון לדחות העבירה שלא בעידנא גם בעשה דאלימא טובא מן הל"ת ואם אפשר בעידנא מותר שלא בעידנא, אבל הא הי' אפשר לר"א לשחרר באופן שיהי' בעידנא למה לא שחרר אותו כה"ג ואם באמת כן עשה לק"מ והא מהב"ע היא וצל"ע: וכעת לפום רהיטא נ"ל די"ל דהי' צריך לו לצרפו לעשרה להתפלל בשבת או בפ' זכור הי' עיי' רא"ש ובע"כ הי' צריך לשחררו מע"ש כדי לצרפו בשבת ולא הי' אפשר שיהי' בעידנא והיינו לתת השחרור בידו שיחול בשבת בשעת עשיי' המצוה, ויש להוכיח מזה דאסור לעשות קנין או למכור כה"ג שיעשה הקנין הכל בע"ש ויהי' הקנין חל בשבת ממילא או ע"י קיום התנאי, ועיי' תשובת זקני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל שנשאל על דין זה מאחיו דודי הגאון מו"ה בונם איגר זצ"ל, ואני אחריהם בתשובה ארוכה באר רחובות דין זה בכל פרטיו בעז"הי ואכ"מ, ולע"ע נ"ל להביא קצת ראי' מכאן לאסורא, ועדיין יש לפקפק ניהי דאסורא הוא לעשות קנין ולשחרר עד"ז סוף כ"ס ליכא אלא איסור דרבנן משום מקח וממכר ומוציא ומכניס מרשות לרשות, ואיסור שחרור דאורייתא הוא לכאורה עדיף שיעשה בעידנא מוטב שיעשה איסור דרבנן מלעשות דאורייתא שלא בעידנא, מכ"ש לצרפו לתפלה דרבנן ועיי': ונחזור לדברי פר"מ ני' מ"ש ע"פ דרכו דמהב"ע היא היינו שא"י ידי מצוה כדעבר ועבד, מ"ש ע"פ דכייל לנו תוס' דאינו יוצא דוקא כשהעבירה גורמת לו המצוה כמו גזל קרבן ולולב דלולי העבירה לא אפשר לו לקיים המצוה, משא"כ בלולב של אשירה דאם לא נעבד ג"כ הי' יוכל לקיים המצוה בזה ליכא משום מהב"ע, וכ' לפ"ז ה"ה בהא דר"א אם אפשר בלא שחרור כגון לכנוס או לפזר תו ליכא משום מהב"ע דהא אפשר להתפלל בהיתר בלי צירוף ושחרור תמה אני על דמיונו, וכי מי שיש לו לולב שלו וגזל לולב של חבירו ונטלו למצוה או מי שיש לו בהמה אחרת בביתו שראוי' להקרבה, או שהי' יוכל לקנות בהמה זו ולולב זה מן הבעלים כשגזל והקריב קרבן ונטל לולב למצוה יצא הואיל והי' אפשר בלא איסור, אתמה נהפוך הוא בוודאי כה"ג גרע יותר דמכעיס יותר להקב"ה דהי' אפשר לו לעשות בהיתר ועשה באיסור דמאוסה מצוה זו ביותר לפני ה' ואפשר לכ"ע מהב"ע כה"ג לא יצא, ומ"ש תוס' בלולב של אשירה וכיוצא בו דבמעשה זה בעצמו שעוש' עכשיו, העבירה שבו לא מעלה כלל ואין תועלת למצוה דכמו כן הי' יוכל לעשות אם לא הי' של אשירה ומה יתן ויוסיף פעולת מצוה עי"ז ואין המצוה באה ע"י עבירה כלל ואין לה המשך למצוה כלל ולכ"ע כה"ג יצא, אבל משום שהי' אפשר לו לעשות המצוה זו באופן אחר כגון בעובדא דר"א משום שהי' אפשר לעשות מעשה אחר לכנוס או לפזר לא נאמר דלא נחשב מהב"ע דכמו שעושה המצוה עכשיו ע"י עבירה באה דלולי דשחרר לא הי' במעשה זה שעושה כלום, ומ"ש הלח"מ הלכ' לולב פ"א די"ט שאני אפ' במקדש משום שיוצא בשאול היינו שמשו"ה אינו דומה לחומרת קרבן, ומ"ש פנ"י שם מפני שיוצא בשאול שאפשר לו לקיים המצוה בשאול מבלי שיעשה עבירה נכון הוא לשמואל כיון דיוכל לעשות המצוה בשל חברו בלי שיהי' שלו דיוצא בשאול והוא לוקח של חברו ומכוין לגזול שאין בו צורך למצוה דכמו שעושה ליטול של חבירו בלי ידיעתו כדי לצאת ומכוין עוד לגזול שאין בו צורך כה"ג ס"ל לשמואל דיצא ור"י ס"ל גם כה"ג לא יצא וכ"ז לא דמי למ"ש פר"מ ני' והדברים פשוטים מאוד, ומדהא ליתא ליתנייהו למ"ש עוד אח"כ בסופו ד"ה אכן נראה לי ומ"ש שם די"ל דמ"ד חובה היינו לעבוד בו אבל לשחררו מותר, הוא מלתא בלא טעמא, אבל טעמו נכון ומבואר בפ"י פ' השולח במקומו דמשו"ה בלא אמר ר"' אמר שמואל ל"ק די"ל דליכא איסור לשחרר רק להפקיר דע"י שחרור נכנס תחת כנפי השכינה קמ"ל שמואל דאסור לשחרר ומקשה לר"א ששחרר עיי"ש ובמהר"ם שי"ף והפ"י חזר והקשה ניהו דשמואל לטעמי' דס"ל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש מוכח דה"ה לשחרר אסור דמ"ש ממפקירו אבל להלכתא מנ"ל, ובחי' לגיטין אמרתי ליישב תינח בעבד יש לחלק בין הפקר לשחרור דע"י שחרור נכנס תחת כנפי השכינה ומתחייב במצות יותר מכשהי' עבד דאינו מחוייב במצות כאיש אבל בשפחה ליכא חילוק דליכא רוחא דמצות ה' כלל, הגם דגם אשה מברכת שלא עשני עבד ואיש מברך תחלה שלא עשני עבד והדר שלא עשני אשה ועיי' מנחות ע"ב היינו משום יחוסי ישראל מזרע קודש מחצבתנו, אבל משו"ה לא תתיר התורה לשחרר שפחה, והא בקרא כתיב עבד ואמה, וכתיב בתרי' מהם תקנו וכו' לעולם בהם תעבודו קאי ג"כ על אמה ובה מתפרש דאסור לשחרר ג"כ ומינה גם עבד לב"ת אפי' ע"י שטר שחרור אסור מ"מ לולי דשמואל לא ידענו להקשות ר"א אדר"א ומיושב קושי' פ"י לדינא ובחי' שם בארה הסוגי' שם דאמר אביי בהאי אמת' לולי דאמר ר"י, ויש לנו יישובי' הרבה בחי' ובתשובה ביישוב סתי' הסוגי' דנפק' מנייהו לדינא בטעם כעיקר לדאורייתא אבל לא יאמרו רבנן בכפילא פה כי אמרו בסמך לסמוך חושי וגופי ומלאכת כותב' הגסה אין סומך לבי ואין מייתב דעתי וחושי ברוך הנותן ליעף כח, למצוא בה מנוח, והנה הלום ראיתי אחרי רואי די באר לח"י רואי, ראיתי ראי' שני' במ"ש בסי' כ"ו שנותן טעם לפגם לפגום טעמו של תה"ד דאמר מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן דהא דלא למספי לקטן אסורא בידים הוא משום שלא להרגילו באיסורי' כשיגדל ופר"מ נ"י בלינת לילה שלן בהלכה זו פגם טעמו דא"כ למה א"צ להפרישו מה"ט שלא יורגל באסורי' לכשיגדל, הנה דוחה דברי תה"ד בדבריו מסברא דנפשי', ובאמת הגם שאפשר שמה"ט ס"ל למ"ד דב"ד מצווי' להפרישו, דצריך להפרישו כעין מצות תוכחה ועונשי', אבל מ"ד דאין ב"ד מצ"ל ולמספי אסור אין להקשות מ"ש עד דנחלות דגזה"כ הוא דהחילוק רב דאסור למספי לעשות מעשה שעל ידינו יורגל באיסורים ויכשל כשיגדל, אבל אין עלינו להזהירו ולמנוע ממנו כדי שלא יורגל ויכשל הרחקה כ"כ לא הטילה התורה עלינו, גם י"ל דאין רגילות כ"כ כשאוכל מעצמו דע"פ הרוב מאכילי' אותו היתר דהא ספו לי' איסור ול"ש שיקח מעצמו דבר איסור וליכא בזה כ"כ כדי שלא יורגל והחילוק פשוט: וגרם לו לפר"מ ני' לומר כדברים האלו יען שלא ראה או שכיחה לפניו לשעתו מ"ש התה"ד ראי' לדבריו והוא דן שם אם יש איסור קצת לקטן ועיי' רא"ש ב"ק פ' החובל סוגי' דתק"א ובהג"א ויש"ש שם ועיי' מג"א סי' שמ"ג, ותה"ד הוכיח דהא דלא למספי לי' לאו משום שיש בו נדנוד איסור, דא"כ למה אין מצווי' להפרישו ג"כ כמו גדול שמחוייבי' להפרישו וע"כ דליכא איסור כלל לגבי קטן, אלא משום שלא להרגילו הרי דאיפכא מסתברא לי' ומהא גופי' דאין מצווי' להפרישו הוכיח טעמו, ונמוקו עמו: ומה שמביא פר"מ מאבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חאו"ח סי' פ"ג, בזכרוני שאמרתי בו דבר ושוב מצאתי כדברים האלו שכוונתי לדעת קדושה של אבא הקדוש זצ"ל מ"ש שם ומקשה ומפרק מחרש בחרשת והוספתי דברים מנפשאי כשאני לעצמי עד"פ בסוגי' דגיטין פ' הנזקין, ודברים אלו יש להם שורש בדברי תה"ד עצמם דלאמת דאמר כיון דאין ב"ד מצווין רק דלא למספי' בידים צ"ל דליכא נדנוד איסור בקטן אלא משום שלא להרגילו, ולמ"ד דב"ד מצ"ל י"ל או משום שיש נדנוד איסור בקטן עצמו או משום שלא להרגילו: ומה שיש לפקפק, לפי דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא להקל רק להחמיר איך נסמוך על האי טעמא דאסור למספי משום שלא להרגילו ולהקל בחרש דלא שייך שלא להרגילו, ואם באמת ל"ס להקל אלא במקום שיש בו להחמיר ע"פ טעם זה כדנכתוב לקמן אי"ה, א"כ עדיין קשה דהא בש"ס יבמות יוכל לתרץ בפשוט דבחרש' ספו לה בידים ואי דאי אב"ד מצ"ל הטעם משום דלא להרגילו ובחרש' מותר מנ"ל למדרש טעמא דקרא ואי משו' למה אין ב"ד מ"ל דלמא גזה"כ הוא וגם הא גופי' מנ"ל דאין ב"ד מ"ל, וי"ל דש"ס רצה לתרץ במרוח אפי' לר"ש דדרש טעמא דקרא להקל א"ש: ולדינא דקיי"ל דלא דרש' טעמא דקרא להקל, אבל יצא לנו מטעמא דתה"ד להחמיר באיסורי דרבנן דס"ל לרוב ראשונים דמותר לספות בידים, או למאן דס"ל דב"ד מ"ל בדאורייתא ובדרבנן שרי אי הטעם משום שלא להרגילו, וי"ל דה"ט ג"כ הא דב"ד מ"ל למאן דס"ל הכי, י"ל זהו דוקא כשיהי' לעולם איסור זה דרבנן גם כשיגדל דלא חששו רבנן לאיסור דדהו כדי שלא להרגילו דקיל, אבל אם כשיגדל יהי' איסור כזה דאורייתא לגבי' ועכשיו קטנותו גורם לו שהוא דרבנן מצווי' להפרישו, או דלא למספ' לכל מר כדאית לי' שלא להרגילו כשיגדל ואז יהי' דאורייתא, וכגון קטן שהקדיש למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן דבקטנותו ליכא בנדרו רק איסור דרבנן לכ"ע וכשיגדל יהי' נדרו שינדור אז דאורייתא וכשיורגל בקטנותו לעבור על הקדשו ונדריו יעבור ג"כ על נדרים והקדשות שבגדלותו ואז יכשל באיסור