כתב סופר אורח חיים סט

ומבואר בנדה מ"ו ע"ב דשמואל ס"ל דקטן או"נ אב"ד מצווין להפרישו ובדרבנן מותר לספות בידים לרשב"א ואיך שדי שמואל לכלבא מה דמותר לישראל קטן, וגם לרמב"ם דס"ל גם דרבנן אסור למספי' נ"ל דמודה בדבר אין אסור רק משום מ"ע דמותר לספות דהא בקטן ליכא מ"ע מי שרואה שאוכלו דהא הוא בעצמו לאו בר איסור הוא ורחוק למגזר משום הרואה דספו לי' וא"כ גם לרמב"ם קשה כהנ"ל וע"כ דשמואל ל"ל דר"ה וגם זו ראי' נכונה כראי מוצקת לכאורה: אלא דצל"ע טובא על ר"ה ממתני' דחלה פי"א מ"ח עיסת הכלבים כ"ז שהרועים אוכלים ממנה מערבי' וכו' ומזמני' ואדם יוצא י"ח בפסח והרי עיסה זו ראוי' לכל אדם דמערבי' ומזמני' ויוצאים בה ואיך שרי ליתן ממנה לכלבים, ורחוק לומר כ"ז שלא נאפה אינה ראוי' לאדם דהא כדרך אכילת אדם ראוי' לאדם והוי כמבעט בהשפעת ה', וגם מש"ס תענית משמע אפי' ירקא דבעי בשולא ולא נאכל חי אסור להאכיל לבהמה וצלע"ג: ולא ידעתי פתר לקושי' זו אם לא שנכנס לחלק בין בהמ' דידי' לדאחרינ' בהמ' דידי' דמזונותה עליו ויש לו ריוח כשמאכיל אותה דברים הראוי' לאדם שעי"ז תתרבה כחה ותשמן ועיי' מג"א סק"א א' כל שיש בו לטובת והנאת אדם ליכא משום ביזוי אוכלי' ומותר לזלף יין עג"ק כל שלהנאתו ונראה לי הה"נ להאכיל לבהמתו כשיש לו יתרון עי"ז הגם שאין גופו נהנה מיד והנאה הבאה לו לאח"כ היא, והא"ש מתני' דחלה עיסת כלבים שלו, והא דר"ה היינו בבהמת אחרים שאין מזונותיהם עליו וש"ס דמקשה יאכול לבהמה ומתרץ קסבר אסור היינו דר"ה לא הי' לו בהמת עצמו ולהאכיל לבהמת אחרים אסור והיינו דקאמר קסבר מאכל לאדם א"מ לבהמה ולא אמר לבהמתו אלא לבהמה דעלמא וכן המקשן לא הקשה ולשדי' לבהמתו דידע דלית לי' או אפשר דלית לי' אבל בהמת אחרים טובא באתרי' ובשוקא וא"ש: וממילא אזדו להו ראיות שלנו מש"ס ביצה דקאמר השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים היינו אפי' לכלבים שלו אין ראוי' דליכא איסור וסתמא דש"ס לא דחי משום דאיכא איסור דבשלו ליכא איסור, וגם מהא דשמואל קי"ב אין ראי' דחולק על ר"ה דשמואל שדי' לכלבא דידי' והדרא הקושי' על השמטת הפוסקים ויפה עשה המג"א שמביא הא דר"ה: אבל היוצא לנו מדברינו דוקא לבהמת אחרים ס"ל לר"ה דאסור אבל לדידי שרי, והריני לך לאחיעזר, להניח דעתך על העבר ולחזק לבבך על העתיד לתת לבהמות ותרנגולים שבביתך ומזונותיהם עליך ויש בו תועלת להנאתך ולטובתך אבל לבהמת אחרים לא: ואלו הן פירות הנושרים מתוך דברינו, א') יצא לנו קולא בעיקר הדין דליכא איסור רק לתת לבהמות של אחרים דלית לי' הנאה אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו כשיש לו ריוח ותועלת במה שמאכילם מאכלים שראוי' למאכל אדם מותר, ב) העלינו דבר האסור לישראל ואפשר למכור לנכרי או לתת לו במתנה באופן דליכא משום לא תחנם כמ"ש תוס' חולין כגון שהוא שכנו ומכירו אסור לתת לבהמה ותרנגולים אבל נאמר חוץ לכלבים אפי' של אחרים כמו שבארנו לעיל, ה') דבר שאינו אסור רק מדרבנן לרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן אסור לתתו אפי' לכלבים כיון שאפשר לספותו לישראל קטן וגם לרמב"ם דאיסור דרבנן אסור לספות לקטן מ"מ מה שאינו אסור רק משום מ"ע כבש"ס חולין קי"ב וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב זהו שהעלתה מצודתי בעזרת צור ישועתי: אמנם כן ראיתי אחרי רואי במחצית השקל שכ' דהעולם סומכים על פי' שני של רש"י בתענית דליכא איסור כלל עיי' בו, והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך וחזי מה עמא דבר, ואין פוצה פה ודובר דבר, הכ"ד אחיך אוה"נ חותם בברכה. פ"ב כאור בוקר ליום ב' ט"ז כסליו תרכ"ו לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לד את חג המצות יחוג ברב שמחות ה"ה י"נ תלמידי כבני הרב המאור הגדול לממשלת התורה מלא ברכת ה' כש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק הללאש יע"א: מע"י אצבעותיך האירו לנו במאור התורה בעידנא דטרידנא טובא כמובן ולהיות כי ספיקותיך הנחוצים למעשה מיד אחה"פ הזמן יגיד לטובה ולברכה לברך על ראי' החמה בתקופתה, מוכרח אני להשיבך והוה עלה ספק בלבך אם גם נשים מברכות ברכה זו משום דנהגו לברך עכמ"ע שהז"ג, תמה אני שלא ראית באור פני משה כפני חמה, בתורת ה' תמימה, קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חאו"ח ססי' נ"ו שתמה דלמה נשים אין מברכו' ברכה זו דמ"ש המג"א סי' תרכ"ו דאין מקדשין החודש משום דהם גרמו פגימת הלבנה והוא משל"ה טעם זה לא שייך בברכת קידוש החמה והניח בצ"ע והנה בסי' רצ"ו ס"ק י"א טרח המג"א למצוא טעם על דכ' רמ"א דלא יבדילו נשי' לעצמן הגם דנהיגו לברך על כל מ"ע שהז"ג דס"ל לרמ"א דוקא מצוה שיש בה מעשה רשאי' לעשות ולברך משא"כ במצוה שאין בה אלא ברכה לבד אינן רשאין לברך ושוב מביא מרא"ש פ"ק דקדושין משמע דכל ברכה שאין בה וצונו רשאות לברך, ולכן סיים דעיקר כהב"ח דמבדילות לעצמן דלא כרמ"א. והנה מה שכ' המג"א מרא"ש פ"ק דקדושין משמע לא ידעתי למה כ' משמע הא מפורש כ' כן, וגם ר"ת הכי ס"ל דהא ר"ת מביא ראי' מש"ס פסחים דנשים יכולות לברך כמו דמברך ר"י על אמירת הגדה, ש"מ דיכולות לברך הרי ס"ל לר"ת דאפי' היכא דליכא מעש' כמו אמיר' הגדה יכולי' לברך, והרא"ש דחי ראי' דילי' דאין ללמוד ברכה שיש בה וצונו לאין בה וצונו, אבל בדבר זה שניהם שוים רא"ש ור"ת דכל דליכא וצונו רשאי' לברך בשם ומלכות הגם דלית בי' מעשה, אלא נ"ל דאין מזה ראי' נגד מ"ש המג"א בכוונת רמ"א, דצ"ל מ"ש יש בה מעשה לברכה לחוד סוף כ"ס מברך בשו"מ, והפשוט דביש בה מעשה כיון דמעשה עצמה רשאי לעשות ויש בה מצוה ושכר דא"מ ועושה שפיר מברכת וגם על מעשה המצוה שצוה ה' לאנשים ויש לה ג"כ מצוה ושכר כא"מ ועושה אבל כל שליכא מעשה כלל רק הברכה היא המצוה אינן רשאות לברך ברכה זו שהיא היא המצוה עצמה דלא ניתן לה מצוה זו ואין רשאי לעשותה כא"מ ועושה דאין רשאי לברך ברכת רשות אם אין בה חיוב, ולפ"ז אין ראי' מר"ת ורא"ש מברכת גאלנו כיון דאמירת הגדה מ"ע היא לאנשים ולסומא אם פטור ולנשים הו"ל כא"מ ועושה, ומה לי מעשה מצוה או הגדה בפה ועקימת שפתיו לספר נסי ה' היא מעשה המצוה ומקבלי' שכר כא"מ ועושה, גם הברכה שמברכי' אחר סיפור כל הנסים אשר גאלנו על העבר ומתפללים על העתיד ג"כ יכולי' הסומא ונשים לברך כיון שקדמו להם מצוה שעושין כא"מ ועושה, משא"כ בהבדלה וכיוצא בו דליכא דבר אחר בתחלתו רק הברכה שמתחיל ומסיים בה אין רשאי לברך כנ"ל והוא חילוק נכון עד שאני תמה על המג"א שמדמה מלתא למלתא דלא דמי' להדדי במחכ"ת: ויש לי לעשות סמוכים לרמ"א ולטעמא שכ' המג"א דיש חילוק בין מעשה לברכה וע"פ שבארנו וישבנו דאינו נגד הרא"ש, והוא מש"ס סנהדרין מ"ב ע"א נשי דידן נמי מברכי' והמג"א רס"י תקכ"ו כ' דמשם משמע דנשים מברכות ברכת הלבנה ונדחק נשים לאו דוקא ועי' מחה"ש דר"ל ע"ה והוא דוחק, אלא גם ראי' מג"א אינו מכיר דמשמע איפכא דאין מברכי' דהא מביא ש"ס ראי' דמברכים ברכה אחרת דאי ברכה ברוך מחדש חדשים גם נשים מברכי' וע"כ דברכה אחרת היא, ומחצית השקל כ' דמשמע שמברכות ברכה קצרה, וזה לא נ"ל דיברכו הנשים ברכה בנוסחא אחרת קצרה מאנשים וזה רחוק מן הדעת ולא מצאנו דמיון כה"ג, והפשוט דאלו קצרה היתה נשים ג"כ מברכי' ומדלא מברכי' ש"מ דברכה אחרת היא, וכן מצאתי למהרש"א ח"א שפי' בחד פי' סוגי' הש"ס כמ"ש ויש ראי' משם דאין מברכ' כיון דארוכה היא, אלא דצ"ל מה לי ארוכה מה לי קצרה לגבי נשים וכי ארוכה ורחבה מני ים עד שנאמר שטורח עליהם לברכה, ויותר נכון מ"ש מהרש"א בפי' שני דכוונת ש"ס דאי אין בברכ' זו שם ומלכות נשים דידן ג"כ מברכי' וע"כ דיש בה שם ומלכות ואינן יכולות לברך בעת נדתן ולידתן, והוא פי' חדוד, ומ"מ לא מתחוור היטב למה לא יברכו אותה נשים טהורות מ"ש מכל שארי ברכות ועיי' או"ח סי' פ"ח בב"ז ובהגה' רמ"א ולמאן דס"ל דלא יברכו בשעת נדתן דוקא בשעתי' אבל אח"כ חוזרי' לכשרותן, וזה בוודאי דוחק להעמיס בכוונת ש"ס נשי דידן נמי מברכו' בשעת נדתן כיון דליכא שו"מ, לכן נ"ל בכונת ש"ס דנשים לא מברכי' ברכה דלא מברכו על מ"ע שהז"ג רק כדאית בי' מעשה או שיש מצוה באמירת פה באמירת הגדה, אבל כל שיש רק ברכה והיא המצוה אינן רשאות לברך, ופשיטא דוקא בשו"מ אינן רשאות אבל בלא שו"מ ליכא קפידא כלל דליכא וצונו וליכא שו"מ, והיינו דהקשה אם ליכא שו"מ בברכה זו רק ברוך מחדש חדשים נשי דידן נמי לברכו כיון דליכא שו"מ וע"כ דברכה זו בשו"מ היא והוא פירוש נכון לפע"ד ומינה ראי' לדינא של הרמ"א דאפי' מאן דס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג היכא דהברכה המצוה עצמה אינן רשאות לברך, ועל הרמב"ם ודעימי' דס"ל דאין הנשים רשאות לברך על מ"ע שהז"ג לכאורה קשה מש"ס סנהדרין דמשמע דמברכות אלו הי' קצרה, ולמ"ש לק"מ דכוונת ש"ס אם לא הי' שו"מ היו מברכות ובשו"מ אינן רשאות לרמב"ם ואפשר מסוגי' שם נפקא לרמב"ם דאין רשאות לברך בשו"מ, וי"ל דהא דס"ל לרמב"ם דאין מברכות דוקא בברכת וצונו דהוי כדובר שקרים, ואפי' בלא שו"מ לא יברכו, משא"כ ברכת הלבנה דליכא וצונו וגם שו"מ ליכא יכולי' לברך ועיי', ודסוברים דמברכו' בשו"מ צריך ע"כ לחלק בין ברכה דאית בה מעשה, ובין ברכה דליכא רק הברכה, וכ"ז נכון, בעזרת גנזי נסתרות בודק ובוחן: