כתב סופר אורח חיים סח

כמ"ש הב"י ומג"א, או משום דצורך סעודה הוא כמ"ש הט"ז, ואם בשבת ויו"ט ליכא איסור או בכזית וכביצה לב"י ומג"א, או אכילה שיש בה שביעה לשיטת הט"ז הוי הפסק כשאומר בשוי"ט גביל לתורא בין ברכה לאכילת המוציא וצל"ע כעת לדינא: ונקיטנא בקצרה דינים היוצאים מדברינו אלו, א') דנלפע"ד עיקר לדינא כב"י ומג"א דאפי' טעימה אסורה, דעיקר הגרסא אסור למטעם, וממילא נשמע דהא דגביל לתורא אין הפסק משום דשייך לברכת המוציא כמ"ש הב"י ואוסיף עוד מעט דברים דיש להראות פנים לשיטת ב"י בזה מש"ס ברכות שם דאמר ר' יוחנן שם אפי' הבו מלח ולפתן ליכא הפסק גביל לתורא הוי הפסק, ור"ה אמר אפי' גביל לתורא נמי אינו הפסק דאמר ר"י אמר רב וכו' וצ"ל דמשמע דרב בעצמו ס"ל דכולן הוי הפסק חוץ זיל ברוך, והא רב ס"ל דאסור למטעם ועיי' ק"נ שהרגיש בזה וכ' כמו דס"ל לרב דהבו מלח ולפתן הגם דלצורך המוציא הוא הוי הפסק ה"ה גביל לתורא עיי' ר"י ועדיין צריך להבין בו דאמר הבו מלח אינו הפסק אבל גביל לתורא הוי הפסק מאי ס"ל אי ס"ל דאסור למטעם קודם שיאכיל לבהמתו למה ס"ל דגביל לתורא הוי הפסק למה יגרע מהבו מלח ולפתן ועדיפא מיני' דאין במלח ולפתן צורך כ"כ כמו גביל לתורא דאיכא איסור, ואי ס"ל דליכא איסור דלא כרב, מלבד שהוא דוחק לעשות פלוגתא בזה, ור"ה ור"ח גיטין ס"א כבר יישבנו לעיל, גם אם נאמר דפליג על רב בדין זה ול"ל דרשה זו דונתתי עשב וכו' והדר ואכלת, קשה מאי קמ"ל אבל גביל לתורא הוי הפסק פשיטא כיון שאין לו שייכות לא למוציא ולא לסעודה מהיכי תיתי לא יהי' הפסק וצ"ע: ונ"ל דוודאי ר"י ג"כ ס"ל דיש איסור לאחר מזונות בהמתו מקרא דונתתי עשב וכו' והדר ואכלת אלא דס"ל דוקא אכילה שיש בה שביעה אסור וטעימה כאכילת המוציא שרי, ולכן הגם דפליג על רב וס"ל דהבו מלח הבו לפתן לא הוי הפסק כיון שדרך אכילת מוציא בכך, אבל גביל לתורא הוי הפסק כיון דאפשר למיכל לצאת ידי ברכה קודם לבהמתו ואינו מעוכב רק מאכילת סעודה הוי הפסק ור"ה אמר גביל לתורא נמי הוי הפסק מדאמר ר"י א"ר דאסור לו למטעם כגרסת רי"ף ורא"ש וכיון דאסור למטעם שייך שפיר לברכה דמעוכב לאכול המוציא עד שנתן לבהמתו ויש פנים לשיטת הט"ז דר"י הכי ס"ל, ועיקר לדינא כב"י ומג"א דהא קיי"ל דגביל לתורא אינו הפסק ועיי': ב' המג"א בשם ס"ח דוקא לאכול אסור אבל שתי' שרי' ולפע"ד נראה מלבד דמצד המושכל אין לחלק מוכח דלא כוותי' דס"ה כיון דטעימה אסורה ה"ה שתי' והעיקר לחלק בין אוכל משלו או חברו נותן לו משלו ותולה בדעת הנותן שמקדים אותו לבהמתו שרי בין שתי' בין אכילה, ג') כ"ז בחול אבל באכילת מצוה של שבת ויו"ט יש לנו מקום ספק אם יש איסור לאחר מזונות בהמתו לאכילה דידי' בין לשיטת ב"י ומג"א ובין לשיטת ט"ז ומינה דאיכא ספק אם גביל לתורא בשוי"ט הוי הפסק או לא מסברא מסתבר לנו דליכא איסור בשו"ט, מ"מ לא מפני שאנו מדמין לפי דמיון שכלנו נעשה מעשה להקל, ויש להחמיר בשניהם להקדים בשוי"ט מזונות בהמתו ושלא להפסיק בין ברכה למוציא בגביל לתורא, ואם הפסיק ספק ברכות להקל או י"ל כיון דאין ברור לנו אם בשוי"ט יש איסור לאחר מזונות בהמתו וצריך להקדימה מספק ולכתחלה ודאי אין ראוי' לאחר שוב הוי גביל לתורא צורך מוציא וסעודה ומותר לומר בשו"ט גביל לתורא לכתחלה כנלפע"ד, והדברים ישרים למוצאי דעת פקח עיניך בני וראה, בין תבין אשר לפניך, להאיר פניך, וה' יאר עיניך בתורה כשמך כן תהי' תהלתך, שלמה שמך ושלימה תהי' משנתך הכ"ד אביך מברכך אלקי' יחנך בני. פה מרי' באד ב' לס' למען תחי' תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לג יוסף ה' תת ברכה והצלחה לאחי י"נ הרבני המופלג בתו"י בנש"ק, אילי תרשישים הנגיד נגידות מדבר כש"ת מו"ה יוזפא סופר יחי' לאי"ט: מכתבך הנעים קבלתי לנכון, ובו הודעתני כי שלום בחילך והכל על מכון, חסד יסובב לבעל בטחון, והנה עשית עמנו אות לטובה אין טוב אלא תורה, עיני' מאירה, מדרכת האדם להתנהג כשורה, לכן נקראת תורה שהיא תורה לאדם דרך ישרה זו תורה וזו שכרה, והלום ראית במג"א סי' קע"א סק"א דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי' לאדם, וכאשר ראית כן תמהת בתמיה' קיימת למה אין העולם נזהרים בזה ונותנים פת ומאכלים אחרים לכלבים בהמות ותרנגולים וכן מעשים בכ"י בביתך, ולא שמעת מעולם פוצה פה ומצפצף על זה אלו דבריך, היטבת לראות ולבך מהסס אם יפה אתה עושה אשריך, והנני להפיס דעתך ונבאר הענין כולו בעזה"י: הנה איסור זה יוצא מש"ס תענית כ' ע"ב קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה וכ' רש"י משום ביזוי אוכלים דמחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ונראה לי דאפי' דבר האסור באכילה לישראל ואפשר להאכילו לנכרי או למכור לו אסור להאכיל לבהמה דכיון דראוי' לאדם מחזי כמבזה בהשפעת ה' לאדם וכן משמע לשון ש"ס קסבר ראוי' לאדם וכו' משמע כל אדם אפי' לנכרי, ולא תקשי מהא דתנן מחתכין הנבילה לפני הכלבים אלמא כל דאסור לישראל מותר לתת לכלבים, י"ל לכלבים שאני דתורה צותה לכלב תשליכון אותו ועיי' רש"י פסחים כ"ב ע"א קרא למצותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ונאמר במצרים ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרם וכו' עיי"ש, וכיון דמצוה לתת טריפה לכלב ליכא כמבזה אוכלים, וי"ל דהה"נ נבילה וכל האסור לנו הגם שראוי' לנכרי ליכא משום כמבזה אוכלים שמאכילו מה שראוי' לאדם דהא כלב תורה הקדימו כמ"ש רש"י, והגם דדוקא טרפה איכא מצוה להאכיל לכלב, ונבילה ושארי איסורים לא ודי לו שכרו שמאכילים אותו טריפה, מ"מ מכיון שמצינן שהתורה זכתה לו טריפה לשכרו ממילא עכ"פ ליכא ביזוי כשמקדים ליתן לכלב בכל מאכל האסור והא"ש דמחתכין נבילה לפני הכלבים דוקא ולא לפני שארי בהמות, ויש למשמע קצת מדאמר מחתכין נבילה לפני הכלבים ואת הדלועין לפני בהמה בדיוק אמר לפני כלבים: והנה הפוסקים השמיטו דין זה לגמרי והרגיש בהשמטה זו האלי' רבה וכ' משום דקאמר ש"ס קסבר משמע ר"ה הכי ס"ל ואנן לא ס"ל כוותי' זהו כוונתו ונדפס בשבוש וטעות דמוכח הוא, ומצאתי ראיתי מאז ברשב"א תה"ב דפוס וויען נו"ן ע"א שהי' לו גרסא בש"ס חולין קי"ב ע"א דמקשה ש"ס ולשדי' לכלבים קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין לכלבי', הנה הא דקאמר דקסבר דאסור לשדי' לכלבים הגם שכתבנו דכלבים שאני מכל בהמה היינו בדבר האסור לישראל אבל דבר המותר כמו התם דנתן לשמעי' גם לכלב אסור, ולפי גרסא זו לכאורה משמע דהלכתא הוא, י"ל דשם ג"כ ר"ה הוא ואזיל לשיטתו בתענית דס"ל דאסור, ולגרסת רשב"א דמשני קסבר ראוי' לאדם וכו' קסבר ג"כ פירושו כבש"ס תענית הוא קסבר דאסור ואנן לא קיי"ל כוותי' הגם דלשון קסבר מאכל אדם הוא משמע דקאמר קסבר שהוא מאכל אדם ואין מאכילין אותו לכלבים ולא קאי קסבר על גוף הדין כן משמע לכאורה, אבל אין לפרש כן דמאי קסבר דקאמר פשיטא שראוי' לאדם דהא נתן לשמעי' וע"כ לפרש קסבר מאכל אדם הוא קסבר קאי על שלאחריו דקסבר כל שהוא מאכל אדם אין מאכילין לכלבים, ומדקאמר קסבר דאין מאכילין יש לדייק כמו שדייק האלי' רבה בש"ס תענית ובב' מקומות ר"ה הוא דקסבר כן ולא קיי"ל כוותי': ואיידי דאיירי בגרסת הרשב"א תה"ב אודיע כי גרסה נפשי על גרסא הנ"ל מה זו שאלה ולשדי' לכלבא למה לו לשדי' לכלבא כיון דיוכל לתתו לשמעי' למה יתן לכלבו גם אם מותר לתתו לכלבו ועוד דרצה להודיע דס"ל דמותר דאי הוי נותן לכלב ה"א דס"ל דאסור לאדם כדס"ל לשמואל לכן נתן לשמעי' להורות היתר לאדם והוא דאנינא דעתי' לא אכל כדמסיק שם וצל"ע: נחזור למאי דקמן דישוב של האלי' רבה על השמטת הפוסקים לא מיישב דעת כיון דלא מצינו חולק על ר"ה מכח הך דקדוק לשון ש"ס דקאמר קסבר לא הי' להם להשמיט דינו דר"ה: ועלה במחשבה לפני דיש ב' ראיות מסוגיות דעלמא דלא ס"ל כר"ה, חדא מש"ס ביצה ו' ע"ב דעשה אביי קו"ח השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, ואי ס"ל כר"ה דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי' לאדם ודבר המותר לישראל אפי' לכלב אסור ומה קו"ח הוא זה בוודאי מוכן לאדם א"מ לכלבים משום דאסור להאכיל לכלבים משא"כ מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דשרי, ש"מ דס"ל לאביי דמותר לישראל מותר לכלבים וה"ה לכל בהמה ול"ל דר"ה, ואין לומר דבאמת זהו דדחי ש"ס לא מה שמוכן לאדם א"מ וכו' היינו מה"ט משום דאסור להאכיל לכלב, דהא ל"א משום דאסור אלא אמר מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבי' דאין עושין כן להאכיל לכלב מה שאדם יוכל לאכול אבל איסורא ליכא וזו ראי' ברורה דאביי ל"ל כר"ה וגם סתמא דש"ס דלא השיב לו משום דאיכא אסורא ש"מ דסתמא דש"ס דלא ס"ל כר"ה: עוד לנו ראי' מחולין קי"ב ע"א דשמואל שדי' לכלבא, והנה הא ל"ק הא ראוי' לנכרי ואיך שדי לכלבא דכבר כתבנו לכלב שרי ליתן מה שראוי' לנכרי והא שמואל ס"ל דלישראל אסור, אבל קשה לפי שיטת רשב"א דאם בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו בדרבנן שרי לספות לקטן, והא מה דאסר שמואל לכל היותר הוא רק איסור דרבנן ור"פ ס"ל דליכא רק משום מ"ע, והא ראוי' לספות בידים לקטן ישראל