כתב סופר אורח חיים סז

אכילת סעודה שיש בה שביעה וכן מוכח מדאמר ר"י אמר רב אסור לו לאדם לאכול וכו' ולא אמר אסור לטעום ש"מ דוקא אכילה אסורה וטעימה שרי דלא כב"י דס"ל דגם טעימה אסורה, ויש איסור גם באכילת המוציא קודם שיתן לבהמתו, ועיניך ראו וכן תמהו, הלא בש"ס גיטין ס"א ע"א אמר ר"י אמר רב אסור לו לאדם שיטעום וכיון דאיכא חלופי גרסאות בסוגי' ש"ס ברכות וגיטין למה נקיט הט"ז לקולא כסוגי' דברכות אלו דבריך והטבת לראות, ומ"מ לדינא י"ל דנקטי' לקולא כסוגי' דברכות דכללא הוא בכ"מ דסוגי' במקומה עיקר וסוגי' דברכות במקומה בדיני ברכות וסוגי' דגיטין אגב נשנה שם דין זה אלא דרי"ף ורא"ש בברכות שם כתבו דאסור לו לאדם לטעום נראה דגרסו גם שם כגרסי' סוגי' דגיטין ועיי' בגליון ש"ס ברכות שהרגיש בזה, ובמסור' ש"ס שם מעתיק לשון הסמ"ג וז"ל ומקדימין מזון הבהמות ועבדים לסעודת עצמן, מדכ' לסעודת עצמן משמע כט"ז דוקא להקדים סעודה עצמה אסור אבל אכילה בעלמא וכ"ש טעימה דשרי, מ"מ כיון דבגיטין הגרסא לפנינו לטעום, ורי"ף ורא"ש הי' להם הגרסא גם בברכות אסור לטעום וכן פסקו להלכה, הגם דכייל לנו היש"ש חולין פא"ט גבי שמוטת דק דדבר דתלי' בגרסאות אין לנו למיזל בתר גדול בחכמה, מ"מ כיון שלפנינו הגרסא בגיטין טעימה, הגם דסוגי' דברכות במקומה היא עיקר הא הרי"ף והרא"ש גרסו גם שם טעימה בוודאי עיקר להלכה דטעימה ג"כ אסורה, ואין לנו על מה לסמוך להקל, וכן נראה דעת המג"א ס"ק י"ח שכתב וז"ל מאכל לבהמה הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו גמרא עכ"ל והרי כ' דאסור לטעום גמרא כוונתו בל"ס על גמרא דגיטין וגרסת רי"ף ורא"ש בברכות כמ"ש וכנ"ל : והנה עיקר ראי' הט"ז לפי הגרסא שלפנינו בברכות אסור לאכול מדל"א אסור לטעום כבש"ס פ"ק דשבת דאסור לטעום קודם שיתפלל וקודם שיבדיל ש"מ דוקא אכילה אסורה ולא טעימה, ראי' זו יש לדחות עפמ"ש המג"א בשם ס"ח דמותר לשתות קודם שיתן לבהמתו ודוקא אכילה אסורה, י"ל משו"ה לא אמר אסור לטעום דהוי שתי' בכלל טעימה ואסור לשתות משקי' קודם תפלה והבדלה חוץ מן המים כמבואר סי' צ' וסי' רצ"ט, אבל להקדים לבהמתו ליכא איסור רק אכיל' ולא שתי' לכן דייק ואמר אסור לאכול, ומ"ש הט"ז מקרא דכתיב ואכלת ושבעת משמע דוקא אכילת סעודה שיש בה שביעה י"ל לפי דס"ל לר"י ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה הגם דכ' תוס' דאין זה רק אסמכתא דמה"ת בעי שביעה ממש, מ"מ י"ל דגם להקדים מזונות בהמה לאכילה דידי' אסרו רבנן באכילה תשובה דידי' שחשבוהו רבנן לברך עליהם ואסמכוה אקרא כן אסרו שלא להקדים אכילה כזו למזונות בהמתו, ולר"מ דקיי"ל כוותי' דואכלת בכזית ושבעת זו שתי' כמו דחשבוהו לכזית לברך בהמ"ז ואסמכוהו אקרא כן אחשבוהו לאכילה כזו שלא להקדים למזונות בהמתו כן י"ל, אלא לפ"ז גם שתי' אסורה דהא כתיב ושבעת זו שתי' וצ"ל דלענין איסור זה נקטינן קרא כפשוטו ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ולא מה שאסמכו וחייבו מדרבנן לענין בהמ"ז א"כ גם אכילה שאין בה שביעה תהי' מותרת להקדים וכ"ש טעימה בעלמא והמג"א אוחז החבל בב' ראשין דטעימה אסורה ושתי' מותרת ולצ"ע: והנה מלבד דקשה על הס"ח לפי הגרסא אסור לטעום דמשמע דגם שתי' אסורה, גם מצד השכל אין חילוק בין אכילה לשתי' מ"ש אכילה מ"ש שתי' וצמא קשה מרעב, ושמעתי מפה קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל חילוק אחר נכון ליישב קושי' ס"ח מדאמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה דיש לחלק דוקא אדם בשלו משלו בהמתו קודמת לאשר מזונותי' עליו והם תלוי' בו וכו' אבל אחר הנותן לחבירו במתנה א"צ לתת לבהמת חבירו תחלה והמקבל מותר לו לאכול ולהקדים אכילתו או כשאין לבהמתו כלל כיון שתלוי במי שנותן לו ואינו ברשות עצמו, ולחברו הנותן רשות הוא ותלוי ברצונו, וא"ש הא דהקדימה רבקה ואמרה תחלה שתה וגם לגמליך אשקה אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י, והנה הדין דין אמת מסברא, ונ"ל לעשות לו סמוכים מגמרא מדיוק לישנא דר"י אמר רב אסור לו לאדם לטעום וכו' האי לו שפת יתר הוא דלא הול"ל אלא אסור לאדם לטעום וכו' ונ"ל דרצה להודיענו דוקא דבר שהוא שלו ברשותו ורצונו אסור לו לטעום קודם שיתן בעצמו משל עצמו לבהמתו, משא"כ כשאחרים נותני' לו משלהם ומקדימין אותו לבהמתו ליכא איסור, והיינו דאמר אסור לו דוקא משלו ומדעתו ורצונו אסור לטעום עד שיתן משל עצמו לבהמתו תחלה כנ"ל והוא דיוק נכון: ויש להבין בזה הא דאמר גניבא בגיטין ס"א לר"ה ור"ח דאמרו לי' לטעום מר מידי אמר להו הכי אמר ר"י אמר רב אסור לו לאדם לטעום וכו' ויש להרגיש הלא תמוה קמתמה עלייהו דשלא כדין עשו דאמר ר"י אמר רב וכו' הול"ל הא אמר ר"ה א"ר וכו' בלשון קושי' ותמיה קיימת, מדאמר הכי אמר ר"ה משמע דסיוע הוא דקמסייע להו דהכי אמר ר"ה א"ר כדבריהם, גם צ"ל איך לא ידעו ר"ה ור"ח הך דינא דאסור לטעום, ונ"ל דקושי' מתורצת בחברתה דידעו וידעו וכן עשו מעשים בכ"י שהקדימו מזונות בהמה, ודוקא כשאכלו משלהם אב אמרו לגניבא לטעום מר מידי קודם שנותן לבהמתו משלהם דכה"ג שרי ונכנסו לחלק בהך דינא בחלוקא רבא להתירא משל אחרים ואמר גניבא דיפה הורו דכן דיוק לישנא דר"י אמר רב מרא דהך דינא, דאמר אסור לו לאדם לטעום, מדיוק לשון אסור לו מוכח מתוכו דדוקא משלו אסור משא"כ משל אחרים ומדיוק לשון גניבא דאמר הכי אמר ר"י אמר רב דמביא סייעת' דכדבריהם כן הוא דהכי אמר ר"י א"ר וא"ש נכון ועיי': ויש מקום אתי ליישב עוד דקדוקים הנ"ל לפי גרסא שלפנינו בש"ס ברכות אסור לו לאדם לאכול וכו' ואם נאמר דעיקר הגרסא כבש"ס ברכות במקומה, וגרסא שבגיטין משובשת, וצ"ל אסור לאדם לאכול כבש"ס ברכות, י"ל דר"ה ור"ח דאמרו לגניבא לטעום מר מידי ולא אמרו לו שיאכל דאכילה אסורה קודם שיתן לבהמתו ולכן דייקו ואמרו לגניבא לטעום טעימה בעלמא דשרי, ואמר גניבא הכי אמר ר"י א"ר כוותייהו דטעימה שרי מדאמר אסור לאכול ולא אמר אסור לטעום ש"מ דוקא אכילה אסורה וטעימה שרי' כדיוקו והוכחתו של הט"ז הנ"ל : אלא דכבר כתבנו דעיקר הגרסא כבש"ס גיטין דרי"ף ורא"ש גם בברכות גרסו אסור לטעום והכי נקטי' ואנו אין לנו ביישוב קושי' ודיוק לשון בש"ס גיטין אלא ע"פ חידוש דינו של אבא מאוה"ג זצ"ל ומשום סיוע שיש בה סמיכת חכמים לדבריו ועיי': והנה ראי' של ספר חסידים מדאמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה, הי' יוכל להביא ביותר מדאמר ה' למשה והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והקדים העדה לבעירם, וע"כ דשאני שתי' מאכילה, ובתירוץ וחלוקו של אבא מאוה"ג זצ"ל לא נתיישב לכאורה הא דאמר ה' והשקית את העדה והדר בעירם דכל אשר לאדם מיד ה' הוא ותלוי' במי שאמר והי' העולם ובהמה תלוי' בו וכשיצאו מים מן הסלע מן הדין הי' שיקדימו ממה שנתן להם ה' את בעירם תחלה והדר ושתו הם, ונ"ל ליישב דמשו"ה אמר ה' והשקית את העדה וכו' והי' די במה שאמר ה' ודברת אל הסלע והוצאת להם מים מן הסלע ממילא נשמע שישתו כל צרכם ויתנו גם לבהמתם, ומה שאמר ה' עוד והשקית הוא ללא צורך, ונ"ל דיש בו צורך גדול דאל"ה היו מחוייבים להקדים בעירם ככל אוכל ושותה שאסור לו לאכול ולשתות קודם לבהמתו, וכ"ז כשאוכל משלו שנתן לו ה', אבל הנותן לחברו משלו א"צ להקדים בהמת חברו, ולכן אמר ה' והשקית את העדה דהמים שיוציא משה מן הסלע נתונים המה לו ומשלו הוא מזכה ונותן לעדה ואח"כ לבהמתם ולכבודן של ישראל שלא תהי' בהמה קודמת לכל העדה אמר לו ה' והשקית שתהי' אתה המשקה להם ולא יזכו הם מעצמם לעצמם מים היוצאים מן הסלע וא"ש נכון דברי קדשו של אבא מאוה"ג גם לקושי' זו, ויש להוסיף עוד להבין הא דכתיב אח"כ ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם ולא כתיב וישק את העדה וא"ב כמו שאמר לו ה' והשקית נ"ל לפמ"ש המפרשים כי ה' ל"א רק ודברת והוצאת להם מים ול"א מים רבים בב"א, אלא שיצאו לאט לאט, ומשה ע"י שהכה פעמים יצאו מים רבים בבת אחת, והא"ש לפי שאמר ה' והוצאת להם מים ול"א מים רבים וא"א שישתו כולם העדה ובעירם בב"א אלא זה אח"ז והיו צריכי' להקדים בעירם לולי שאמר ה' והשקית בעצמך ולא הם ישתו מעצמם כשותה משלו דצריך להקדים בהמתו כמ"ש, וכששינה משה והכה פעמים ועי"ז יצאו מים רבים בב"א בשפע היו יכולים העדה ובעירם לשתות בב"א ואין כאן קדימה ואיחור ולא הי' צריך להשקותם כנותן משלו ולכן כתיב ותשת העדה וזכו מן הסלע בעצמם ושתו הם ובעירם בב"א, ויש פנים לפני משה אבא מאוה"ג זצ"ל שהראה פנים יפות בדין זה מן דקדוקים ושינוי' שדייקנו והרגשנו ומיושב ומבואר הכל באר רחובות: ומענינא דיומא דשבתא שהגיעני מכתבך עלה ספק בלבי אם בשבת ויו"ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די"ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע"ח ומזונותי' עליו, אבל שוי"ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה ולא מבעי לשיטת ב"י ומג"א דגם טעימה בעלמא אסור וכ"ש כזית או כביצה איכא מקום לספקתו בשוי"ט דחיוב לאכול כביצה פת אפשר ליכא איסור להקדים עצמו לבהמתו ויאכל הוא תחלה כביצה פת, אפי' לפי שיטתו של ט"ז דליכא איסור רק באכילת סעודה, ועיקר חיוב דשוי"ט יוכל לצאת באכילת כביצה וזה שרי בלא"ה גם בחול קודם שיאכיל לבהמתו, מ"מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי"ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי"ט באכילה ושתי' ה"ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי"ט קודם לבהמתו ועיי': ועפ"ז יצא לנו עוד ספק לדינא לפי דקיי"ל דגביל לתורא ליכא הפסק כיון דאסור למטעם קודם שיתן לבהמתו וצורך המוציא הוא