כתב סופר אורח חיים סו

ורצונו מקדש עצמו במותר לו לא יקשה עליו המניעה כי בכל עת שירצה הרי לפניו בריבוי למלאות מאויי נפשו, והיינו אם אתה עושה כן מרצונך הטוב אשריך בעה"ז כי אין מחסור ליראיו ותלי' ברצונו שרוצה לקמץ ולמעט בתענוגים כדי שלא ינטה ע"י רוב אכילה ושתי' מדרך החיים ויפסיד ק"ר של עה"ב, ועי"ז וטוב לך לעה"ב והארכתי במק"א והקצרתי פה, ואומר מעתה כי הבטיח לנו ה' בפ' בחקותי תלכו וכו' יתן לנו הכל בריבוי ובשפע כדי שלא יחסור לנו דבר, ואמר הגם שאני נותן הכל בריבוי ואכלתם לשובע עצה טובה קמ"ל שישמרו עצמם ולא יאכלו רק הצורך יותר לחמכם לשובע וע"פ דברי חז"ל אוכל קמעא מתברך במעיו גם זו ברכה שלא יצטרכו לאכול לחם הרבה דריבוי מאכלים הגסים מגשימים ומוסיפים התאוה ואמר וישבתם לבטח בארצכם, ואלו כן עשו לא היו מבעטים ולא שכחו את ה' וישמן ישורון ויבעט וקרא צוח כמראיתם וישבעו שבעו וירם לבם ע"כ שכחוני, אבל כשיאכלו רק לחמם לשובע לא היו שוכחים את ה' וישבו לבטח בארצם, ומובן בזה מדרש רבה למה נסמכה ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר לך כל המזיר עצמו מן היין לשם שמים ראוי' לברכה, ונ"ל עפמ"ש כי מי שאינו מזיר עצמו מן היין וכדומה לו לבסוף נתהפך לו הברכה לקללה ועשרו שמור לו לרעתו וטוב לא יהי' לו ולא יפסיד עולם עומד בשביל חיי שעה, אבל נזיר זה שמזיר עצמו מן היין לשם שמים לא משום שהוא אכזרי על עצמו ולא השליטהו אלקי' במה שיש לו אלא שעושה כן לש"ש כי ירא לנפשו שישכח רישו וראשו אחריתו ותכליתו וישכח אלק' עשהו זהו שראוי' לברכה והיינו כה תברכו את ב"י עד"ז תברכו את ב"י ויהי' להם לברכה ולא לקללה, ונבוא למקראי קודש בפ' עקב דאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם היינו הגם שראוי' ונכון שלא יאכלו אלא לחם לשובע ולא מותרות, אבל לא במסכנות בשביל שאין להם אלא לחם תאכלו בה לחם, לא תחסר כל בה שיהי' הכל מוכן לפניהם בריבוי ומפרש ואזל שבחא דא"י ואמר ואכלת ושבעת שלא תאכל יותר אלא הצורך לאכול כדי שלא ירעב ודי בפת במלח וכו' ומ"מ ריבוי המאכלים עד שלא תחסר כל בה טוב הוא שיש לו פת בסלו ויוכל לאכול כל שעה כרצונו וחפצו אלא שמונע עצמו מרצונו הטוב, ולכן לא די כשמברך על שאכל לשובע שזהו מעט דמעט שלא אכל רק לחם לשובע, אלא וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך כי ממנו הכל ית"ש ורשות נתונה להנות בו כרצונינו, ואנחנו נקדש עצמנו במותר לנו איש איש לפי כחו יישר חילו וכחו לאורייתא, וקוי ה' יחליפו כח מה שאחרים מוסיפי' כחות הגופני ע"י הנאות הגופני ריבוי אכילה ושתי' מתענגים בתענוגים קוי ה' יחליפו כח ע"י לימוד תורה וקיומן של מצות שעושי' בשמחה ובטוב לב מרוב כל פקודי ה' ישרים משמחי לב ואתה בני צלח רכב ע"ד אמת וענות צדק הוי שקוד ללמוד תורה גם בהיותך שם משם תדרשנו, ידרשוך ה' ואת נות ביתך לטוב כה"י ויברך את בית דוד בגללך כאות נפשכם ונפש אביך חותם בברכת התורה ואהבה רבה. פ"ב נגהי ליום ד' לסדר וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו שנת וצויתי את ברכתי לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לא נכנסתי לבית הספק קטן שאכל ועד שלא אכל כדי שביעה נעשה גדול כגון שאכל ביום פחות מכדי שביעה ובלילה נעשה גדול ואז השלים עד כדי שביעה, או שלא הביא ב' שערות עד שאכל כדי שבעו אם מחוייב בבהמ"ז מדאורייתא כיון שבשעה שאכל כדי שביעה כבר הי' גדול ואז בא החיוב, או נימא דלא נצטרף מה שאכל בקטנותו שהרי אז לא הי' ב"ח, ונ"ל דחייב לברך ברכת המזון מדאורייתא דמדאורייתא לאו בשעורא תלי' מלתא אלא בשביע' כל ששבע חייב לברך, ועיי' פנים יפות על התורה ריש פ' בחוקותי בשעת הברכה דאוכל קמעא ומתברך במעיו חייב לברך אפי' פחות מכזית או כביצה כיון ששבע, והנה ודאי מי שמקולקל במעיו וא"י לאכול אלא מעט ואין לו תאוה לאכול בוודאי כי ה"ג לא ס"ל לפ"י שמחוייב לברך דאין דרך אכילת ב"א ששבעים במעט כפחות מכזית ולא אמר אלא בשעת הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו וזו היא ברכה כדאיתא במדרש, וגם ע"ז יש לפקפק כיון דאכילה כתיב ואין אכילה פחות מכזית הגם דדרשינן אכילה שיש בה שביעה, אבל על פחות משיעור אכילה שבתורה מנ"ל, אבל נ"ל אם אכל פחות מכדי שביעה בקטנותו ואכל עוד כשנתגדל עד ששבע דהוא בכלל ואכלת ושבעת כיון שאכל שיעור אכילה וע"י צירוף שבע, וכ"ש אם אכל גם כשנתגדל כזית ועם מה שאכל בקטנותו יהי' הכל שיעור שביעה דחייב כיון דאכילה זו שאכל בגדול משביעו: ואגב אומר דהא פשיטא לי אם אכל בקטנותו ח"ש איסור ובתוך כא"פ נעשה גדול דלא מצטרפו ב' אכילות לשיעור שלם דלא מתחייב על ח"ש האחרון אלא בצירוף ח"ש הראשון שאפי' למ"ד בנזיר ה"מ לאיסור ל"מ באוכל בזאח"ז כמבואר בש"ס פסחים כ"ש דלא מצטרף אכילת ח"ש שאכל בזמן שלא הי' ב"ח עם מה שאכל כשנעשה בר חיוב וזהו פשוט מאוד: אבל יש לעיי' במי שאכל קודם יה"כ פחות מכותב' וכשנכנס יה"כ תכאכ"פ השלים ואכל עד שיעור כותבת אם מצטרפים ב' אכילות אלו כיון דמייתבא דעתי' במה שאכל לבסוף, או נימא כיון שלא אכל ביה"כ שיעור המייתב דעת פטור, ונ"ל אחר עיון קצת דחייב ודאי אם הי' כתוב בתורה לא תאכל שיעור המייתב דעת לא הי' חייב כה"ג כיון דביה"כ לא אכל שיעור המייתב דעת, אבל לא כתיב רק תענו ונפש אשר לא תעונה, ועד דאכל כותבת מעונה הוא, וע"י שמשלים לכותבת אינו מעונה חייב על אכילה דמייתבא דעתי' כנ"ל, ויש לי קצת ראי' מדמקשה ש"ס בר"פ יה"כ לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ומשני מודה ר"ל דאסור מדרבנן והדר מקשה מי קסבר ר"ל ח"ש אסור וכו' ולא מתרץ דמודה ר"ל ביה"כ כגון שאכל פחות מכותבת סמוך ליה"כ כדאכ"פ וביה"כ השלים עד כותבת מודה ר"ל דאסור גם דס"ל בכ"מ דח"ש אפי' מדרבנן מותר ולא גזרו ח"ש אטו שיעור שלם, אבל כה"ג שאכל שיעור שלם, ומיותב ע"י אכילה זו כמו שאכל כותבת ביה"כ בוודאי גזירה קרובה לאסור ח"ש כזה אטו שיאכל שיעור שלם דמייתב דעת ביה"כ, אלא ע"כ כה"ג חיובא הוא דמחייב לכ"ע ועיי': ועיי' טוש"ע או"ח סעיף ו' ובמג"א ס"ק ב', ויש להקשות קצת פ' ע"א דקאמר אי כתיב אכילה ה"א כזית הול"ל דה"א דבעי דוקא שיאכל ביה"כ כל השיעור משא"כ עכשיו דכ' עינוי גם כשאכל ח"ש בעיה"כ כהנ"ל חייב, וי"ל: נחזור למקום שיצאנו ובאנו אל בית הספק לענין בהמ"ז יש לנו מקום עיון אם אכל כדי שביעה בקטנותו ועד שלא נתעכל המזון נעשה גדול אם מחוייב לברך משום כשהוא שבע חייב לברך, או נימא כיון שבשעה שחל חיוב בהמ"ז לא הי' בר חיוב הגם ששבע, על השביע' לחוד אינו מחוייב רק כשאכל ושבע ע"י האכילה מיד כשאכל ושבע מתחייב לברך ויש לו שהות עד שנתעכל המזון אבל על השביע' לחוד לא חייבי' תורה, וכיון שבשעה שאכל ושבע לא הי' ב"ח כשנתגדל אח"כ לא מחייב דכ"ז שהוא שבע דמברך אינו רק כתשלומין לעיקר החיוב, ועיי' פלוגת' הר"מ ורא"ש סוף מ"ק לענין אבילות דפליגו דהר"מ ס"ל דמחוייב להתאבל כמו גדול בשמועה קרובה תוך למ"ד והרא"ש כ' דעיקר החיוב מיד ושמע שמועה קרובה תשלומין הם וקטן הוא כחגר ונתפשט עיי"ש ובטוש"ע סי' שצ"ז ובט"ז שם, וכאן אי עיקר החיוב בא משאכל ושבע, ועד שנתעכל תשלומין הם אם אכל ושבע בקטנותו ונתגדל לכ"ע פטור כיון שבשעה שחל החיוב נדחה ולא חל עליו חיוב אח"כ, אבל אם נימא דכל שהוא שבע חייב לברך על שהוא שבע כשנתגדל והוא שבע חל חיוב בהמ"ז עליו, וצל"ע לדינא: ומקום ספיקתינו אם הוא מסופק אם בירך או לא אם מחוייב מדאורייתא צריך לברך מספק, או כשיש לו אב ובירך בקטנותו ונעשה גדול עד שלא נתעכל המזון אם צריך לברך שנית דבשעה שבירך לא הי' ב"ח דאורייתא ולא נפיק ידי בהמ"ז במה שבירך עד שלא הי' מחוייב מדאורייתא עיי' תוס' ברכות מ"ח דקטן מקרי ב"ח מדרבנן משום חינוך ומוציא מחוייב מדרבנן אבל לא דאורייתא ובתשובה הארכתי דה"ה דיוצא במצוה שעשה עד שלא נתגדל משום חינוך ונתגדל אח"כ דכבר יצא כשנתגדל במה שעשה בקטנותו, אבל במצוה דאוריית' לא דלא עדיף מלהוציא אחרים דלא מהני למחוייב מדאורייתא ולרש"י ברכות שם גם אם לא אכל רק שעורא דרבנן בקטנותו ונתגדל ובירך כשהי' קטן מכח חנוכו דאב לא נפטר מלברך שנית כשנתגדל שלא נתעכל המזון, דלא אתי' מצות חינוך דאב ומפקי' ממצות בהמ"ז דעלי' דידי' רמי', ועיי' מרדכי פ"ב דמגלה ומג"א סי' רס"ז, והארכתי בענינים אלו במק"א, וכ"ז צל"ע לדינא, וה' יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו ונאכל מפריה ונשבע מטובה של תורה, בהלכה זכה וברורה: ה' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לב שפעת שלומים, מגבהי מרומים לבני בר חכים ובן זקונים, הבחור המופלג השנון מראה פנים רך בשנים יקר לי מפנינים, כ' שלמה סופר שי' לאי"ט: קראתי לשבת עונג כמסעודת שלמה בשעתו, כי חביבים עלי דבריך, תשא מדברותיך כי מדברך נאוה תהלה, אשר בדבר הנוגע להלכה עולה, במ"ש הט"ז או"ח ס' קס"ז ס"ק ז' דליכא איסור לטעום קודם שיתן לבהמתו ולא אסור אלא אכילת סעודה דנפקא מקרא דונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושם כתיב ושבעת דוקא