כתב סופר אורח חיים סה

כמסתפק אם רבינא בעל האבעי בעצמו אמר הנ"מ לאו סתמא דש"ס, ואם סתמא דש"ס קאמר י"ל דהוכיח דרבינא ע"כ הכי ס"ל מכח קושי' תוס' לפי' רש"י דלמה לא מבעי לי' אם כהנים אם מחוייבים בבהמ"ז מדאורייתא, ויפה כ' הצל"ח לפמ"ש הרא"ש דאיש מוציא כשאכל רק כזית משום ערבות מוציא אפי' לא אכל כלל משא"כ נשים שאינן בערבות ומשו"ה לא מבעי לי' בכהנים אם יכולים להוציא דאפי' א"מ מדאורייתא מוציאים משום ערבות, אלא דהדר והקשה דלבעי לי' בכהנים ונ"מ לענין ספק עיי' בו, ולפמ"ש דלמ"ד ס"ד מה"ת לחומרא גם אי בהמ"ז דרבנן צריך לחזור וי"ל רבינא הכי ס"ל לכן ליכא מקום לספיקתו בכהנים דלהוציא אחרים הא איתנייהו בערבות, ונ"מ לענין ספק גם אם חיובא מדרבנן צריך לחזור ולברך ומיושב קושי' תוס', והא"ש דקאמר סתמא דש"ס להוציא אחרים ולא נ"מ לענין ספק דרבינא ע"כ ס"ל דגם אי מדרבנן חוזר ומברך מדלא מבעי לי' דכהנים ש"מ דס"ל דלא כשמואל בספק קרא ק"ש דא"ח וקורא וא"ש ועיי': והנה הרמב"ם דפסק להלכתא דס"ד מה"ת לקולא פסק נמי הא דשמואל בספק ברכות דק"ש בהלכ' ק"ש ובספק תפלה וברכות פרק ח' מהל' ברכות הל' י"ב אבל הלא רבו כמו רבו דס"ל דס"ד מה"ת להחמיר, ועיי' פר"ח סי' ק"י דשיטת תוס' כן הוא וקשי' לחד תי' תוס' פסחים דבדרבנן אין ספק מוציא דשמואל דספק קרא ק"ש א"ח וקורא, ותוס' דס"ל ס"ד מה"ת לחומרא ליכא פלוגתא בהא דס"ד לקולא או לחומרא מה"ת דנימא דשמואל ס"ל ס"ד מה"ת לקולא מסוגי' ש"ס פסחים היינו ר"א ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא דלא נמצא פלוגתא וענין לומר דבה תלי' ג"כ אי ס"ד מה"ת לחומרא וקשה משמואל, ויותר קשה על הפוסקים וש"ך בכלל ס"ס דנקטו להלכה היכא דאיכא חזקה ל"א דרבנן להקל והיינו כחד תי' בתוס' פסחים והיא היא ועיין צל"ח וקשה ממה דפסקי' הלכה רווחת דספק ברכות ותפלה וכדומה להקל אפי' אתחזק חיוב וצ"ע: ואחר התבוננות מצאתי מקום יישוב לקושי' זו העצומה מבלי לחדש חדשות אשר העלה הצל"ח מכח קושי' זו בין יש לו עיקר לאין לו עיקר, דחילוק זה אין לו שורש ועיקר בכל דבר יש לחלק חלוקים כאלו ואין לדבר סוף, ולולי דברי קדשו זצ"ל, ה' נ"ל לומר דבר נכון ומסתבר דלא רצו להחמיר בספק ברכות דידהו משום דאיכא נדנוד איסור דל"ת ל"מ לרמב"ם דברכה לבטלה אית בה ל"ת מדאורייתא אפי' לתוס' ודעימי' דהוא מדרבנן מ"מ לא רצו משום מצוה דרבנן דידהו להחמיר מספק אפי' אתחזק דנגד זה איכא ספק איסור דל"ת דידהו, והרי תוס' הקשה בדלא אמר אמת ויציב הא איכא משום ל"ת ותי' דאסור רק מדרבנן ובמקום ספק דאורייתא דאמת ויציב מותר, אבל בספק ברכה דרבנן לא רצו להחמיר אפי' היכא דאתחזק, והא"ש דפסקו הפוסקים דכל ספק ברכות להקל אפי' באתחזק מה"ט ומיושב פסקי הלכות דלא סתרו אהדדי: אלא דאכתי קשה מדשמואל אמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא משום דק"ש דרבנן לר"א דאמר חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא הא בק"ש ליכא ברכה לבטלה ולמה א"ח וקורא לכ"ע אם ק"ש דרבנן, וא"ש ע"פ דס"ל לרמב"ם הלכ' ק"ש דאם חוזר וקורא לפי דקיי"ל ק"ש דאורייתא דחוזר וקורא גם הברכות, חוץ משאם קרא ק"ש א"ח וקורא הברכות ועיי' כ"מ שם דס"ל לרמב"ם דהכי תקנו כל שאמר ק"ש לא יאמר בלא ברכות עיי"ש, והא"ש דאמר שמואל א"ח וקורא כיון שק"ש דרבנן הגם דאתחזק חיובא מ"מ א"ח וקורא דעם הברכות הרי איכא משום ל"ת, ובלא ברכות א"א דמעיקרא הכי תקנו כל שקורא ק"ש בזמנו לצאת י"ח ק"ש לא יקרא אלא בברכותי' וא"ש נכון מאוד: ונ"ל דמזה עצמו הוציא הרמב"ם דינו דכשחוזר וקורא יברך ג"כ הגם דברכות דרבנן משום דמעיקרא הכי תקנו, מדס"ל לשמואל דא"ח וקורא, ומדאמר ר"א חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא, ואי אפשר לקרות ק"ש בלי ברכות גם אי ק"ש דרבנן למה א"ח דהא אתחזק ומשום ברכה לבטלה ליכא וע"כ דתקנתא מעיקרא הוא שלא יקרא בלא ברכותי' וזו ראי' מהימנא כראי מוצקת ועיי': ומצאתי בדברינו מנוח לדברי הרר מנוח שבב"י ס' ס"ז שהוסיף טעם דספק ברכות להקל משום דהוא ספק ל"ת לחומרא והפר"ח שם הקשה עליו הא ל"ת בברכה שא"צ רק דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא עיי"ש, והנה מה דפשיטא לפר"ח דברכה לבטל' ליכא רק ל"ת דרבנן לאו דכ"ע הוא דרמב"ם ס"ל דדאורייתא הוא והרר מנוח הא קאזיל לרמב"ם, אלא גם לשיטת תוס' ודעימי' דאינו רק איסור דרבנן א"ש דבריו דבא ליישב למה הקילו בספק ברכות היכא דהוחזק בחזקת חיוב וספק אם בירך או לא ול"א אין ספק מוציא מידי ודאי והתחכם להוסיף משום דספק ל"ת לחומרא היינו משו"ה לא החמירו לברך היכא דאיכא חזק' משום דיש בו משום ל"ת הגם של"ת רק דרבנן כה"ג מ"מ הם לא רצו להחמיר בדידהו מן הצד ולהקל מן הצד באיסור דידהו דל"ת דברכה לבטלה כנ"ל כוונתו ברורה ומיושבים כל או רוב קושי' שהקשה הפר"ח מלשון ש"ס ורי"ף דמבואר דמשום קולא דברכות שמדבריהם הוא, ולא משום חומרא דל"ת, ולמ"ש בוודאי קולא שהקילו בדידהו בכ"מ ספק דידהו להקל, ומ"ש הרר מנוח משום איסור ל"ת החמירו היינו דמשו"ה הקילו אפי' היכא דאיכא חזקה ולא אמרו בה חומרא רק קולא משום דיש בה משום ל"ת כנ"ל ברור בכוונתו, והרר מנוח ימצא מנוח ונחת רוח כי הצלנוהו מחיצי השגות פר"ח בעזרת יוצר הרים ובורא רוח: וזאת תורת העולה מדברינו לדינא, א) דאיש שאכל שיעור דאורייתא ודאי וספק אם בירך דאיכא חזקת חיוב כוודאי מחוייב יחשב יוכל מי שאכל שיעור דאורייתא ובוודאי לא בירך יוכל לצאת לכתחלה מספק זה ואפי' לרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא, ב) אבל ספק אם אכל שיעור דאורייתא ל"י לצאת לכתחלה וטוב שיברך המחוייב ודאי, ג') וכן א' שהוא ספק בירך וא' ספק אכל כשיעור ודאי לא בירך טוב שיברך מי שהוא ספק בירך ויוציא למי שהוא ספק אכל כשיעור, ד') אשה שאכלה שיעור דאורייתא א"י להוציא כלל לאיש שאכל שיעור דאורייתא וספק בירך, ל"מ לרמב"ם דאינה מחוייבת רק מדרבנן אפי' לדקיי"ל ס"ד מה"ת לחומרא מ"מ היא רק מספק מחוייבת והאיש מחוייב ודאי מכח חזקה, וגם בדיעבד לא יצא דהא אשה אינה בכלל ערבות, אבל אם האיש ספק אכל שיעור דאורייתא יכולה אשה להוציא דשניהם מחוייבים מכח ספק השקול וליכא בינייהו מידי, ה') קטן שחיובו מדרבנן לשיטת הרמב"ם יוכל להוציא אשה שאכלה שיעור דאורייתא דשניהם מדרבנן אבל לשיט' ר"פ דס"ד מה"ת לחומרא א"י להוציאה שהיא מחוייבת מספק מדאורייתא וקטן רק דרבנן כנלפע"ד לדינא, בעזרת שוכן מעונה אשר מפיו דעת ותבונה: והלום ראיתי אחרי רואי ומצאתי לקט א' בלקוטי פר"ח סי' קפ"ד שכ' דספק בירך א"י להוציא למי שהוא מחוייב מדאורייתא לפי דקיי"ל דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא אלו דבריו ז"ל, ודבריו נפלאו ממני ואין זה לקט אלא שכחה במח"כ קדושתו במ"ש דא"י כיון דאינו מחוייב מספק רק מדרבנן הא מבואר בסי' רצ"ז דמי שלא אכל רק כזית יוכל להוציא למי שאכל כדי שבעו רק לכתחלה מצוה שיברך המחוייב מדאורייתא, ואיך כ' דלא יצא אם שמע ממי שהוא ספק בירך, ומ"ש לפי דקיי"ל ס"ד מדרבנן לשיטתו ביו"ד אזיל דהתחזק בעד שיטת הרמב"ם ונראה מדבריו דלדסוברים דס"ד מה"ת לחומרא יוכל הספק להוציא למי שמחוייב ודאי וכבר הראנו לדעת דרא"ש וטור לא ס"ל כן, ואם יאמר כי הרא"ש ס"ל ג"כ ס"ד מה"ת להקל, הרי הוא בעצמו העלה בסי' ק"י דשיטת תוס' כרשב"א דס"ד מה"ת לחומרא וטור בסי' קפ"ו מביא בשם תוס' דכיון דאבעי לא אפשיטא אין מוציאי' אנשים, וגם מה דפשיטא לי' דלרמב"ם אינו מחוייב רק מדרבנן תמוה הא איכא חזקת חיוב והוא בעצמו האריך למעניתו בכלל ס"ס דכל דאיכא חזקה בוודאי לכ"ע ספק לחומרא ואפי' לקולא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא סוף דבר הכל לא נשמע וכולו מוקשה מ"ש בזה במחכ"ק: וכדי להנות בעל אושפיזא שלך לעת עתה ה"נ חותנך הנגיד הגביר אוהב תורה וצמאה נפשו לשמוע ד"ת אציע פה קצת אגדה באותו ענין שאנו בו בחיוב בהמ"ז דנפקא לן מקרא דואכלת ושבעת וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך ועיי' רמב"ן שם, ויש להבין למה יברך על הארץ הטובה בכללה ולא יברך בכל פעם על שאכל ושבע, ונ"ל בשנבין מקראי קודש שלפני' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכו' לא תחסר כל בה וכו' וצ"ל פשיטא שלא במסכנות תאכל בה לחם כיון דלא תחסר כל בה והקדמה זו אשר לא במסכנות אך למותר, ונ"ל ע"פ מה שאמרתי לפרש בפ' בחוקותי אחר כל הברכות אמר ואכלתם לחמכם לשובע פשיטא לאשר יהי' להם בשפע כ"כ שיאכלו לשובע ואמרו ז"ל אוכל קמעא ומתברך במעיו והא גופי' קשי' למה לנו ברכה זו כיון שיש מאכל ומשתה די והותר ברכה זו דאוכל קמעא וכו' ל"ל, ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל במס' אבות כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ומסיים אם אתה עושה כן אשריך בעה"ז, ונ"ל כי כך המדה וכך דרכה של תורה שיצמצם באכילה ושתי' ולא יאכל רק מה שמוכרח לאכול שא"א בלא"ה ואמרו ז"ל כתיב כי ירחיב ה"א את גבולך וכו' למדך תורה ד"א שלא יאכל בשר וכו' ורבינו הקדוש זקף עשר אצבעותיו שלא נהנה וכו' והטעם כי ע"י הרוב אכילה ושתי' מתוספים התאוות וא"א מבעט אלא מרוב אכילה ושתי' לכן יצמצם כל האפשר כ"א לפי כחו ואפשרותו ואמרו ז"ל כך דרכה של תורה מי שרוצה להלוך בה תמיד פת במלח תאכל ל"א אכול ושתה דאין כל הכחות שוות וא"א לכ"א לחיות בפת במלח ומים במשורה, אבל יהי' רצונו כשיעזרהו ה' ויוסיף לו כח ועצמה שלא יאכל רק פת במלח וכו' ולכן דייקו ואמרו פת במלח תאכל לעתיד כשיהי' אפשר, ואמר אם אתה עושה כן היינו מי שאין לו אלא פת במלח וכו' אנוס הוא בדבר אבל גם בשיש לו לא יאכל יותר והיינו אם אתה מרצונך עושה כן וכ"כ במהר"ם שי"ף בח' אגדה שלו בספרו ואני מוסיף ע"פ שאמרו ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לאין לו, וכך היא המדה ה' נותן לו בשפע ותלי' ברצונו אם למעט או להרבות באכילה ושתי' וכשמדעתו