כתב סופר אורח חיים סד

לשמחת לבבי קבלתי מכתבך מע"י עט סופר, מונה וסופר אמרי שפר אשר שפרו לי בהודיעך כי אתכם באשר אתם שם אתה ואשתך כלתי הצנועה היקרה המחכמת מ' שפרינצא תי' במעמד הטוב ובמזג השוה וכי מצאת שאהבה נפשך בבית מכירך ברוך חותנך יחי', כן יוסיף ה' וכה יתן וכה לחי להיות מחובשי בהמ"ד על התורה והעבודה כי הם חיינו ואורך ימינו, אמרינו מה טוב חלקינו שחלק ה' לנו ירושה מאבותינו, זכותם יעמוד לנו ולבנינו, עד ביאת משיח צדקינו: והנה שלחת ברכה אל ביתינו דמזייני נפשנו בהציגך לפנינו ספיקתך בברכת המזון והוא לפי המבואר בש"ע או"ח סי' קצ"ז סעיף ב' אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים וכו' ונסתפקת במי שאכל כדי שביעה אם יוכל לכתחלה לצאת בברכת המזון ממי שאכל כדי שביעה אבל ספוקי מספקא לי' אם כבר בירך וכו' והוא מחוייב לברך שנית מספק וכיון שהוא מחוייב מדאורייתא לרוב שיטות דס"ד מה"ת לחומרא הוא שוה עם זה שבוודאי לא בירך או נימא כיון דאינו מחוייב רק מספק וזה מוודאי ראוי' לכתחלה שיברך זה שהוא ודאי ויוציא לזה שהוא ספק, ודעתך נוטה יותר לצד הראשון אלו דבריך, ואומר לך בני בתומיך חיי, ובמושכל הראשון הי' מסתבר לי ג"כ כוותך, אבל אחר העיון מעט מראש צורים אראך דלא כסברתינו, והוא ממ"ש הרא"ש ברכות כ' ע"ב דאבעי' לא אפשטא אם נשים בבהמ"ז דאורייתא ולכן א"י להוציא אנשים שמחוייבי' מדאורייתא, והא מדקאמר ש"ס נ"מ להוציא אחרים י"ח, וכיון דלא אפשטא א"י להוציא, והא השתא שהיא ספק מחוייבת מדאורייתא וצריכה לברך מדאורייתא ספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא ולמה לא תוציא אנשים וע"כ דפשיטא לרא"ש כמו המחוייב מדרבנן א"י להוציא הדאורייתא כן המחוייב מדאורייתא מספק א"י להוציא המחוייב מוודאי מדאורייתא, כיון שזה ודאי וזה ספק אינו יכול להוציא המחוייב מוודאי מדאורייתא, כיון שזה ודאי וזה ספק, והה"נ דמי שלא אכל אלא שיעור דרבנן דא"י להוציא אשה שאכלה שיעור דאורייתא כיון שהיא מחוייבת מדאורייתא משום ספק, וזה אינו מחוייב רק מדרבנן, והיינו אם איש אינו בערבות עם אשה כמו אשה עם איש, אבל אם איש בערבות עם אשה הרי יוכל להוציאה משום ערבות כמו איש לאיש אפי' לא אכל רק כזית משום ערבות כמ"ש הרא"ש שם, ומ"מ לכתחלה לא תשמע רק מן המחוייב מדאורייתא כבסי' קצ"ז ועיי' דג"מ הלכ' שבת גם לענין אם יוצא בדיעבד יש נ"מ אם קטן שאכל כ"ש דא"י להוציא אשה שאכלה כדי שביעה דהיא מחוייבת מספק מדאורייתא ועיי': שבתי וראיתי הגם דמוכח מן הרא"ש דלא כסברתינו במושכל ראשון דמ"ש ודאי מספק כיון דשניהם דאורייתא, דא"כ באשה נמי תוציא לאיש מחוייב בוודאי, י"ל דוקא ספק השקול א"י להוציא מחוייב בוודאי כיון שזה אינו אלא מספק וספק קיל מוודאי ושמא אינה מחוייבת מה"ת, ונפשט מיני' כה"ג באיש לאיש כשא' מחוייב מספק שאינו יודע אם אכל שיעור מדאורייתא וא' ודאי שלא יברך הספק ויוצא הוודאי, אבל באופן שהעמדת ספיקתך שוודאי אכל שיעור דאורייתא ומסופק אם בירך הרי חייב בבהמ"ז בוודאי ונולד לו ספק אם בירך אוקמי אחזקתו דוודאי לא בירך ואינו מחוייב מכח ס"ד לחומרא אלא משום חזקה ושוה עם זה שבוודאי לא בירך דחומר חיוב של הספק כמו של ודאי, והה"נ אם א' ספק אם בירך וא' ספק אם אכל כשיעור דיברך מי שהוא ספק ויוציא לזה שהוא ספק אכל כשיעור, אבל איפכא לא משום דספק בירך מחוייב מכח החזקה, וספק אכל כשיעור א"מ רק מספק כנ"ל ועיי': וגם לרמב"ם דס"ל ס"ד רק מדרבנן לחומרא ולרמב"ם הי' פשוט לך דוודאי אין ספק בירך מוציא לוודאי דהספק אינו מחוייב רק מדרבנן, אבל למ"ש דבספק בירך אוקמי אחזק' חיוב גם לרמב"ם מחוייב מדאורייתא דאוקמי אחזקתו ויוכל להוציא לוודאי, אבל בספק אכל כשיעור א"מ לספק בירך אפ' תימא למ"ד ס"ד מה"ת לחומרא יוכל להוציא ודאי דלא כרא"ש מ"מ לרמב"ם ודאי א"מ אפי' לספק בירך דהוא ספק בירך מדאורייתא מחוייב וספק אכל כשיעור א"מ רק מדרבנן ועיי': ויש לי ראי' מהימנא דרמב"ם ס"ל דמשום חזקת חיוב צריך לחזור ולברך דהו"ל כוודאי, ומנא אמינא לה מדקשי' לרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה איסור דאורייתא הוא מל"ת עיי' מג"א סי' קט"ו וקשי' עליו קושי' תוס' ר"ה ל"ג ע"א מדאמר שמואל ספק אמר ויציב חוזר וקורא הא איכא ספק דלמא כבר אמר ועובר בל"ת והוכיח מזה דברכה לבטלה אינו בל"ת רק מדרבנן עיי"ש, והנה לרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה מדאורייתא קשה קושי' תוס', ואין לומר לרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא לק"מ ותוס' הקשה לשיטתו דס"ל ס"ד מדאורייתא לחומרא עי' פר"ח סי' ק"י בכללי ס"ס, הא ליתא דלרמב"ם ספק אמר אמת ויציב מדאורייתא א"צ לחזור רק מדרבנן דספק דאורייתא לקולא וא"כ למה יכניס עצמו בספק ל"ת שהוא מדרבנן משום ספק חיוב קיום מצוה שאינו חובה עליו רק מדרבנן וצ"ע, אמנם כן למ"ש א"ש דספק אמר אמת ויציב אוקמי אחזקת חיוב כשבקע שחר אורו הי' עליו חיוב בוודאי וספק לו אם יצא י"ח אם אמר או לא אוקמי אחזקתו ואיכא חזקה דלא יעבור בל"ת: שבתי וראיתי דיש לדחות ראי' זו שכתבתי דס"ל לרמב"ם דמחוייב משום דאוקמי אחזקת חיוב דמעיקרא דקושי' תוס' בלא"ה לק"מ לשיטת הרמב"ם לפי דהעלה לנו החו"ד סי' ק"ו בכללי ס"ס כללא דמלתא בשיטת הרמב"ם דלא דברה תורה על הספק אלא מוודאי ואיכא חילוק בין היכא דכתיב קרא בקום ועשה או בל"ת עיי"ש שמבאר דבריו בטוב טעם ודעת, וכן מצאתי דבר הזה בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו לר"פ ספק אכל, והיוצא מדבריהם לענינינו בספק אמר אמת ויציב דנאמר החיוב בקום ועשה למען תזכור א"י צאתך מא"מ כי"ח, וצריך שתהי' זכירה בפה בוודאי ואם ספק לו אם אמר לא יצא, וכן בספק בירך בהמ"ז דכתיב ואכלת וכו' וברכת צריך שיברך בוודאי ולא יצא עד שברור לו שבירך, ולענין איסור דלא תשא דכתיב בלשון שוא"ת ל"ת בוודאי אבל ספק מותר מה"ת, ומשו"ה ספק אמר אמת ויציב או ספק בירך בהמ"ז מותר מדאורייתא לברך שני' ול"א שוא"ת עדיף שמא יעבור בל"ת הא ספק ל"ת דרבנן וספק לא אמר ולא בירך מחוייב שנית מדאורייתא ודחי חיוב דאורייתא לספק אסמכתא דל"ת דרבנן ועיי': ולענין בהמ"ז מי שהוא מסופק אם אכל שיעור דאורייתא או אכל פחות מכזית דאפי' מדרבנן אינו מחוייב נראה דאינו חוזר ומברך לרמב"ם דכה"ג אינו מחוייב לברך מדאורייתא דהא כתיב ואכלת ושבעת והדר כתיב וברכת לא הטילה תורה חיוב עליו אלא ושבעת ודאי אבל לא ספק הוא שבע, וכיון דמדרבנן א"צ לברך דהא מסופק אפשר אם אכל פחות מכזית וס"ד הוא ולקולא, ומשום ספק דאורייתא שמא אכל כדי שובעו אין עליו חיוב רק מדרבנן מספק לעבור בל"ת שהוא אסור מספק דרבנן כנ"ל : אבל אשה שאכלה שיעור שביעה בוודאי והיא ספק מחוייבת מה"ת בבהמ"ז או לא, הי' נ"ל מתחלה ע"פ דרך השני שכתבתי ברמב"ם דמחוייבת מספק מדאורייתא דהא ושבעת ודאי וספק אם בוברכת צריכה לברך כדי שתצא בוודאי וברכת כן עלה במחשבה לפני והדרנא בי דוקא במי שהוא מחוייב בוודאי והטילה תורה עליו לעשות דבר זה צריך לצאת ידי ספק דאמרה תורה שיקיים בוודאי ואל"ה ל"י י"ח, אבל אשה זו שהיא ספק מעיקרא אם נכנסת לכלל חיוב ולא הטילה התורה עלי' מידי ולא עליה נאמרה מצוה זו דושבעת כה"ג הו"ל ספק לקולא כנ"ל, ומ"מ אינו ברור די"ל מ"מ לספק איסור שנאמר בשוא"ת אינו דומה, ויש לי הרהורי דברים עוד בדבר, ולע"ע איני רק כמעורר, כי אין פנאי לעיי' יותר כדי לברר: נחזור לדברינו הקודמים, דבספק אמר אמת ויציב או ספק בירך בהמ"ז מחוייב מוודאי לכ"ע משום דאיכא חזקת חיוב והוא ברור ודאי לנו, וצ"ל בספק קרא ק"ש דס"ל לשמואל דא"ח וקורא מפני שס"ל דק"ש דרבנן הגם דאיכא חזקת חיוב דמעיקרא מ"מ ספיקא דרבנן להקל ומצאתי ראיתי שכבר עמד על זה הצל"ח כ"א ע"א וכ' דדבר זה תלי' בב' תרוצי תוס' פסחים ט' ע"א אי אמרי' בדרבנן ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וציין על הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס סי' כ', וביאר עוד דרמב"ם הלכ' חמץ ומצה הלכה ז' וח' וראב"ד מודה לו בהלכה ח' משום דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' כבר ביטל וכן פסק הטור סי' תל"ח וקשה למה ס"ל לשמואל בספק קרא ק"ש דאין חוזר וקורא עיי' בו, והנה מ"ש מרמב"ם הלכ' חמץ וטור אין קושי' די"ל דוקא לענין בדיקה אמרי' אין ספק מוציא כיון דמעיקרא על ספק נתקן ועיי' הה"מ שם אבל בכל מילי דעלמא בדרבנן ספק לקולא אפי' אתחזק: ובשורש ועיקר הדבר אם בדרבנן היכא דאתחזק ל"א ספק להקל, י"ל תלי' אי ס"ד מה"ת לקולא או מה"ת לחומרא אם מה"ת ספק להקל ורבנן הקילו בדידהו י"ל דלא הקילו משל דאורייתא היכא דלא אתחזק אבל באתחזק כ"כ לא אמרו בדידהו להקל, אבל אי ס"ד רק מדרבנן לחומרא, א"כ הא דדרבנן לקולא לא קולא הקילו בדידהו אלא שלא אמרו בדידהו חומרא כמו שאמרו בדאורייתא, י"ל בדידהו הקילו בחד מלתא דאפי' היכא דאתחזק בדאורייתא י"ל בדידהו הקילו בחד מלתא דאפי' היכא דאתחזק בדאורייתא מה"ת אסור בדידהו הקילו כנ"ל: וי"ל בזה קושי' מע"מ ותשובת שער אפרים על דלא קאמר לאבעי דר"ה אם בבמה"ז דאורייתא נ"מ בספק אם ברכה אם מחוייבות לברך, ולפמ"ש י"ל דידוע דדבר זה אי ספיקא דאורייתא מה"ת או מדרבנן להחמיר תלו קמאי דקמאי לרמב"ם בפלוגתא דתנאי ואמוראי באשם תלוי אם בעי חתיכה א' מב' חתיכות דוקא ובזה תלי' נמי מ"ש אם בדרבנן גם באתחזק הקילו אלא כמ"ש, והא"ש דלא אמר נ"מ בספק דרצה לומר נ"מ דהוא לכ"ע, ונ"מ לענין ספק דאם אינה מחוייבת רק מדרבנן דא"צ לחזור ולברך לאו דכ"ע הוא דלמ"ד חתיכה א' וס"ד מה"ת לחומרא ובדרבנן באתחזק גם אם היא דרבנן צריכה לחזור ולברך ואמר טפי נ"מ שהוא לכ"ע, ויש להוסיף דברים לרווחא דשמעתא, ועיי' צל"ח דכ'